חפש בבלוג זה

יום שלישי, 26 ביוני 2012

יום הולדת שמח, אמא!

היא היתה בת 21 כשנולדתי.
כשהייתי בגן הגננת שאלה ביום העצמאות מי יודע בת כמה המדינה.
אני הצבעתי ואמרתי שהמדינה זקנה כמו אמא שלי, בת 25.
זה אחד מסיפורי הקאלט המשפחתיים שלנו, ונזכרתי בו כשהבת הבכורה שלי נולדה, והייתי ממש זקנה, בת 25.


כמה שנים אחר כך נזכרתי איך אחותי הקטנה נולדה כשאמא שלי היתה בת 37 בערך, ונראתה לי ממש לא בגיל שאפשר עוד להתחיל, וכשהבת הצעירה שלי נולדה, והייתי כמעט באותו הגיל - נראיתי לעצמי ממש צעירה.

היום, כשאני מסתכלת על אמא מהצד, היא נראית לי צעירה כל כך, איכשהו מרחק השנים ביננו הצטמצם, ואני נדהמת כל פעם מחדש לחשוב על כך שאמא שלי הפכה לסבתא בגיל 46, שזה אומר אני בעוד שלוש שנים (אין לחץ, ניצן. אין לחץ...). 








אמא שלי, בלי יותר מדי בילבולי מוח, התוותה לי את הדרך להיות האדם הבוגר שאני. במעשיה ובדרך שבה היא מסתכלת על העולם היא לימדה אותי להיות הורה בגובה העיניים, היא לימדה אותי להיות פמיניסטית בלי לשרוף את החזיה, היא לימדה אותי לעשות הרבה דברים ביחד, באותו זמן, וגם ביחד, עם עוד אנשים.
היא לימדה אותי לא לוותר על החלומות שלי, ולא לחשוב אף פעם שמאוחר מדי. הכל אפשרי בעולם של אמא שלי, ובעקבות זה - גם בעולם שלי.


היום הוא יום ההולדת של אמא שלי, שהיא, כזכור, זקנה כמו המדינה.
אני מאחלת לה את כל הבריאות והאושר שבעולם, והנאה רבה מכל מה שבנתה והקימה במשך כל השנים האלו, הבעל שלה (הי, אבא!), הבנות שלה, הנכדים שלה, העסק שלה.


בין השאר, זה גם יום הנישואין של ההורים שלי, 44 שנים היום (נכון? זה אני +1, לא?), ואת כל מה שכתבתי עד עכשיו אני יכולה פשוט להעתיק ולתאר איך הזוגיות של ההורים שלי לימדה אותי למה אני צריכה לשאוף ומה זאת אהבה (זה הצליח, אגב. בניסיון ראשון :)).


אמא, אני אוהבת אותך מאוד,
יום הולדת ויום נישואין שמח! 





יום שבת, 23 ביוני 2012

planet A


בעולם הדימיוני אך המוכר עד מאוד של נאקאם, סאנדוריה וזאניה, חיים אנשים מודאגים.
העולם שלהם מתחמם, כך נראה, כתוצאה מההתפתחות הטכנולוגית של מאתיים השנים האחרונות, ובסאנדוריה הרוחות סוערות. מתוך הערים המפותחות שלהם, וחיי הנוחות והקידמה, נשמעות קריאות לעשות משהו. ומהר.  פליטות גזי החממה לאטמוספירה נמשכות בקצב מדאיג, והתחזיות מראות שהמצב רק ילך ויחמיר.
בזאניה, השמש הקופחת על היבשת אינה מרחמת, במיוחד לא בשנים האחרונות, והשיטפונות מכים בכפרים הפזורים שוב ושוב. מפלס המים מתחיל לעלות, ולא נדרש הרבה כדי לשטוף את הביקתות ולהציף את השדות, החרבים ממילא.
נאקאם מתפתחת בקצב מסחרר, מספקת סחורות לסאנדוריה ולמעשה אחראית לחלק משמעותי מאוד מהפליטות, ותושביה, הנחשפים לאט לאט לתנאי החיים ביבשת אשר קונה מהם כל מוצר מתכת, פלסטיק או בד, מבינים שעכשיו תורם. עכשיו תורם לעבור לגור בערים מפותחות, לנהוג במכוניות פרטיות, ולספק חשמל לבתים.
בתוך העולם הזה, שהוא כמובן דמיוני לחלוטין, מנהלת המועצה העולמית דיונים מרתוניים, כדי להבין את מקור הבעיה, את היקפיה, ואת הדרכים לפיתרונה, ופונה אל שלוש היבשות הגדולות לוודא שהטמפרטורה על פני הכוכב לא תעלה ביותר מ 2 מעלות עד לשנת 2030, תוך הבנה שכל עליה שהיא מעבר לתחום זה תוביל לאסון אקולוגי ואנושי, ובוודאי גם כלכלי.
המשמעות של החלטה כזו היא תכנית של הפחתת פליטות גזי החממה בשיעור של 30% מהפליטות הקיימות כיום, עד שנת 2030, שנראית רחוקה מאוד, אך עם זאת קרובה להחריד. איך עושים את זה? שומרים על רמת חיים סבירה אך עם זאת מפחיתים את צריכת החשמל ומייעלים את ייצורו, משפרים את מערך התחבורה ומגבילים את השימוש ברכבים מזהמים, מתאימים את החקלאות לאמצעים המודרניים הקיימים כיום ומשפרים את התעשייה. אך יותר מהכל – משתפים פעולה.
מכיוון שברור שהבעיה היא גלובלית, אין לאף אחד ספק לגבי משמעות הפיתרון. שלושת האיים חייבים למצוא פיתרון משותף, אשר יהיה הוגן כלפי כולם.
השאלה המשמעותית ביותר בשלב הזה היא "מה זה הוגן?", והתשובה מסובכת עד מאוד, ותלויה מין הסתם בנקודת ההשקפה.
תושבי סאנדוריה אינם מסוגלים לראות את  חייהם משתנים – לא ניתן להעלות על הדעת חיים ללא חשמל זמין, ללא מיזוג אויר או חימום, ללא אמצעי תחבורה זמינים – הם שבעי רצון מחייהם כיום, ואין להם כל כוונה לסגת אחורה.
תושבי זאניה מתחילים רק עתה להבין שיש עולם אחר מזה שהם נולדו לתוכו, והוא לא כל כך רחוק. עולם עם רפואה מתקדמת, חינוך משמעותי, שבו מזון קונים בחנות הסמוכה ולא מגדלים אותו בשדות הצחיחים.
בנאקאם, יודעים לומר, ובצדק, שהבעיה שבפניה אנו ניצבים היום היא תוצאה ישירה של שנים של התפתחות בסאנדוריה, שהביאה אותה למצב שבו היא נמצאת היום, כאשר היא מבקשת מהאיים האחרים להפחית פליטות ולוותר, למעשה, על רמת החיים שממנה נהנים תושבי סאנדוריה כבר עשרות בשנים.
למרות חילוקי הדעות, אין לאף אחד ספק שיש להתמודד עם הסוגיות  הכבדות, אם מישהו מתושבי האיים רוצה לראות את ילדיו גדלים בעולם נוח בשנת 2030.
הפתרונות לסוגיה יכולים לנוע בכל המרחב שבין הגדרת הפחתת פליטות גורפת של 30% על כל האיים, אשר משאירה את תושבי זאניה ונאקאם הרחק מאחור, ועד לחלוקה של הפליטות האפשריות על פי מפתח כלשהו, אשר יראה הוגן לכל האיים, על פי מספר תושבים, התפתחות כלכלית או כל מדד אחר.
בעולם של energy Islands, שבו שיחקו את המשחק סטודנטים לדוקטורט בתחומי האנרגיה השונים מכל רחבי העולם, ניגשו למשא ומתן נציגי האיים מתוך הצהרה ברורה לשיתוף פעולה, שקיפות והגינות.
ההסכם שנחתם, בסופו של דבר, נקבע על פי יתרת הפליטות המתאפשרת עד שנת 2030, תוך שמירה על מסגרת תקציב הפחמן המותרת, וחלוקה של התקציב בין האיים השונים, על פי מפתח של מספר התושבים. החלוקה הזו השאירה בידי נאקאם את כמות הפליטות הגדולה ביותר, ואילו סאנדוריה הסכימה להסתפק במעט, תמורת הזכות לקיים מסחר  בפליטות, ולקנות מנאקאם או זאניה פליטות עודפות, במידה ויהיו, וזאת תמורה ידע טכנולוגי, חינוך והעברת משאבים כמו חומרי גלם וסחורות.
באמצעות שיתוף הפעולה הזה, שבמסגרתו הסכימה סאנדוריה אף להעביר לאיים השכנים ידע בטכנולוגיות ייצור חשמל מתקדמות וידידותיות לסביבה, הצליחו שלושת האיים להגיע להסכמה ולחתום על הסכם לשביעות רצונן של נציגי האיים ושל המועצה העולמית.

נציגי סאנדוריה (אירופה ואמריקה), נאקאם (סין והודו) וזאניה (אפריקה) התפזרו בסוף השבוע כל אחד לאוניברסיטה ממנו הוא בא.
חברי הצוות שבו עבדתי, שהורכב מהודית, פקיסטני, אינדונזי, שני איראנים, צ'כי, רומניה, סקוטי, הולנדית, איטלקי, בריטית וכמובן ישראלית אחת, נפרדו זה מזה בעצב, וחזרו כל אחד לארצו.
מהיבשות השונות נשב כולנו, ונעקוב אחר העידכונים מוועידת ריו, מקווים שגם בעולם האמיתי יתקיים משא ומתן הוגן ושקוף, שיסתיים בהסכם אמיתי. יציאה הפגנתית מהאולם, לטעמי, אינה מקדמת את המטרה הזו.  

*את הפוסט הזה כתבתי במטוס, וכשנחתתי ראיתי שהועידה בריו הסתיימה באכזבה. זה מעציב ומדאיג אותי מאוד.

יום חמישי, 21 ביוני 2012

כמה בירה צריך לשתות כדי לרקוד קיילי כמו שצריך?

אז נתחיל מהסוף.
אני אסביר מה זה קיילי. זו מילה שאם לא הייתי כותבת אותה בעברית לא היה לכם סיכוי לקרוא אותה, כי כותבים אותה כך: Céilidh 
מדובר ברצף של ריקודים סקוטיים, עם תזמורת שגם נותנת הוראות הפעלה תוך כדי, ואין דרך לתאר את זה אלא כמסיבת חילופי הזוגות הגדולה ביותר שאי פעם תהיו בה.
מתחילים לרקוד בזוג, וכל הזמן מתחלפים, הבן עובר מקום אחד ימינה, או קדימה, או בשלישיה, לא חשוב. העיקר שיהיה בלאגן.
הריקוד עצמו מורכב מצעדים פשוטים, אבל איכשהו המוזיקה הולכת והופכת מהירה יותר ויותר, והרגליים כל הזמן מתבלבלות.
בקבוצה של 50 זוגות, פחות או יותר, הסיכוי שתדרוך למישהו על הרגליים או שמישהו ידרוך עליך גבוה מאוד.
בכל אופן, לא ברור מה עובד קשה יותר, הרגליים או שרירי הפנים, כי צוחקים פשוט כל הזמן.
רקדתי אולי ארבעה ריקודים (ארוכים), ויש לי פטור מהריצה מחר בבוקר. פעילות אירובית מהטובות!
יש קישור לוידאו קצר בפייסבוק שלי, הנה כאן

לפני זה, זה היה היום המסכם של התרגיל.
אין לי מילים לתאר בפניכם את המקצוענות והיעילות שבהן דברים מתנהלים כאן. היו לנו שלוש חזרות לקראת המצגת, כולל אחת שהתקיימה באולם ההרצאות עצמו וכללה איך בדיוק ניכנס לאולם, איך ואיפה נשב, איך נעלה לבמה ואיך בדיוק נרד ממנה (לא באותה דרך!).
כשבאנו לחזרה התברר שהמחשב עליו מקרינים את המצגת הוא מק, ואנחנו עבדנו על חלונות, כמובן. היתה על המצגת איזו אנימציה שלא עבדה על המק. לפיכך נתבקשנו להוריד את הגרפיקה, מה שהוביל בסופו של דבר לאסון קולוסלי וקריסה מוחלטת של המצגת בזמן אמת.
קשה לי להסביר כמה הלחיצו אותנו לקראת המצגת הזו, ולכן הבנות שהציגו (לא, לא אני תודה לאל, ויתרתי באצילות ונתתי את מקומי למישהי אחרת) היו די בשוק כשהכל קרס, אבל אני חייבת לציין שהמשיכו באלגנטיות להסביר את הנושאים.
אחרי המצגת הציגו את הוידאו שלי, שאולי לא ישעשע צופה מהצד, אבל את הקהל שלנו הוא הצחיק נורא (כן, כאלה אנחנו, גיקים מוזרים...). פייסבוק לא מאשרים לי להעלות אותו בלי למלא המוני טפסים של זכויות יוצרים. כשאמצא דרך לעקוף את זה, אשתף אתכם...

אחרי המצגות היתה ארוחת ערב חגיגית. כל כך חגיגית, שהיא לקחה מעל שעתיים. כל מנה הוגשה בנפרד, עם זמן עיכול בין מנה למנה.
ואז רקדנו.
תוך כדי קיבלתי הסבר מפורט על התלבושת הסקוטית, וככה זה הולך:
1. הבד של החצאית הוא אופייני לכל משפחה. למשפחות העתיקות בסקוטלנד היו בדים שונים, וזה עובר מדור לדור.
2. הגרביים והחצאית (וגם הג'קט) - הכל עשוי מצמר, מיועד לריקודים בטמפרטורה קייצית של 2 מעלות צלזיוס...
3. בגרב ימין יש סכין.
4. על החצאית יש סיכה עם הסמל המשפחתי.
5. אתם בטח יודעים את זה, אבל מתחת לחצאית, לפי המסורת, לא לובשים כלום...
6. בתור חגורה יש להם מין פאוץ' מוכסף, עשוי מפרווה של כלב ים. סליחה. לא אמרתי את זה...
7. יש סדר מסויים שבו צריך ללבוש את הבגדים. הגרביים, ואז הנעליים, החולצה, העניבה, הג'קט, והחצאית בסוף.

טוב, בקיצור, רקדנו ורקדנו, והזענו כהוגן, והחלפנו המון זוגות.
זהו, מחר בבוקר עוד מצגת אחת, משוב, ארוחת צהריים (שלא נצא רעבים), דמעות ופיזור.
היה לא קל, אבל היה מדהים.
זה היה כל כך אינטנסיבי שאני צריכה זמן לעכל, אבל לדעתי הקשרים שיצרתי פה יהיו משמעותיים מאוד בעתיד שלי. עוד נראה. 

יום רביעי, 20 ביוני 2012

דיווח מהשטח - יש הסכם!

מגיעה לחדר רק קרוב ל 1:00 בלילה, יום ארוך ועמוס כל כך.
המשימה המרכזית שלי היא לערוך וידאו לקראת מחר, אותו נציג מול כל המשתתפים בקורס וגם מול כל חברי הועידה. משהו כמו 200 איש.
כל היום התרוצצתי וצילמתי אנשים, וכמובן שלא סיימתי לערוך, וזה צריך להיות מוכן למחר בצהריים...
אני אלך לישון ואמשיך מחר.
בכל אופן, חייבת דיווח אודות הפוסטר - הצגתי את המחקר שלי היום, הרבה פעמים, באנגלית, עם כוס יין ביד.
ניסיתי לא לשתות יותר מדי כדי שאוכל להבין מה שמדברים אלי. לא פשוט.
בסך הכל נדמה לי שהייתי בסדר...
הנה, מצורף.  לא חייבים לקרוא הכל ;-)


אחרי הפוסטרים היתה לנו ארוחת ערב משותפת. על מנת לייצר קשרים, הושיבו אותנו לסירוגין - סטודנט, פרופסור, סטודנט, פרופסור.
ישבתי ותהיתי מי יתיישב לידי, המקום נשאר ריק די הרבה זמן.
בסוף הגיע מישהו, נראה בערך בגילי או קצת יותר, עם תג שם הולנדי על הדש.
התחיל לשוחח עם ההוא מימין, עם ההוא ממול, ובסוף הסתובב אלי ושאל מי אני.
עניתי שאני טל, מישראל, והוא אמר "באמת?? אני מדבר עברית!" בעברית!!
זה היה הזוי.
לא דיברתי עברית כבר ימים, כל כך מוזר פתאום לדבר בחופשיות.
בקיצור - קטע הורס-
הבחור נולד בארץ, בבית השיטה. אבא שלו קיבוצניק, ואמא שלו היתה מתנדבת מהולנד.
כשהוא היה בן 7 או משהו כזה היא התייאשה, וחזרה לאירופה, ומאז הוא כאן.
יש לו חצאי אחים, כולם גרים בישראל, ואמנם יש לו עברית קצת רצוצה, בכל זאת עברו איזה שנה או שנתיים, אבל תשמעו, במדבר כל קוץ פרח. זה היה הזוי.

הגישו לנו ארוחת ערב מפוארת (ולא שכל יום אנחנו לא אוכלים פה אוכל משובח, פשוט היום היה יותר), ואז היה חידון.
חמישה דפים של שאלות טריוויה בכל מיני תחומים. אנרגיה, סביבה, ההיסטוריה של UKERC ועוד כל מיני דברים. מאז עברו עוד כוס יין וכוס גדולה של בירה במערכת, אז סליחה...

אחר כך ישבנו בחוץ, ודיברנו.
אולי החלק המרתק ביותר בארוע הזה - ישבתי עם שני איראנים והודית אחת.
שיחות מדהימות על נושאים שאפשר רק לחלום לדבר עליהם - תרבות, דת, מעמד האישה, פוליטיקה.
זה מה שיפה במדע. אין לו גבולות.

תוך כדי כל זה אני שמחה להודיע ששלושת האיים של העולם הדמיוני שלנו הגיעו להסכם, וחתמו בראשי תיבות. בדיוק בזמן, לקראת המצגות מחר. קשה להבין את זה, אבל זה מה שאנשים עושים פה, מסביב לשעון. משא ומתן, חישובים, הסכמים...
מחר יום חשוב עם מצגת חשובה.
אני הולכת לישון, ונדמה לי שאפילו הצלחתי לנטרל את השעון המעורר פה שמעיר אותי מדי בוקר ב 6:15...

אחרי שראיתי את התמונות של מעין ממסיבת הסיום, והתגעגעתי כהוגן, חלומות מתוקים!
אה, ומחר בערב, אחרי הטירוף - ערב קיילי!! (ריקודים סקוטיים, הבנים בחצאיות! שוב!)


יום שלישי, 19 ביוני 2012

היום השלישי - הלחץ גובר...

אז בואו אני אסביר לכם מה אנחנו עושים כל היום.
בגדול, במהלך חמישה ימים, אנחנו מכינים תכנית להפחתת פליטות למדינה שלמה. זה משהו שבעולם האמיתי לוקח חצי שנה ומעלה.
אם בכלל.
קיבלנו את הנתונים על המדינה שלנו, כמה חשמל היא צורכת, מה סוג האוכלוסיה שבה, מה המשטר ומה המשאבים, ואנחנו צריכים להגיע, תוך שיתוף פעולה ומשא ומתן עם המדינות האחרות להפחתה כוללת של 30% בפליטות גזי החממה עד שנת 2030.
פרויקט כזה מתחיל בחישובים. המון חישובים, אקסלים על גבי אקסלים של צריכת חשמל וייצור חשמל, תחבורה, מגורים תעשיה וחקלאות.
אחר כך הולכים למשא ומתן בין המדינות, ומעלים רעיונות איך להגיע ליעד.
בין לבין יש לנו דיווחים שוטפים למועצה העולמית, שלה אנחנו אמורים לדווח על ההתקדמות, ועוד כל מיני תדריכים ומטלות. כל זה, חברים, קורה רק בין ההרצאות. כי חוץ מזה יש לנו שלוש הרצאות ביום וכיתת מומחים אחת לפחות, ועוד לא דיברנו על ההפעלות החברתיות, שיעורים בשיתופי פעולה, בפרזנטציה אפקטיבית, בעבודה מולטי - תרבותית...
כל דקה כאן מנוצלת, ובארוחות אנחנו מדברים אחד עם השני. כל הזמן. מחליפים רעיונות ומספרים על תחומי המחקר.

בקיצור, אני מותשת.

היום נתתי ראיון לעיתון היומי שיוצא כאן במהלך השבוע, כל בוקר, בתור אחראית קשרי הציבור של Nacam, המדינה שאני מייצגת במשחק. מחר בבוקר, על שולחן ארוחת הבוקר יוכלו כולם לקרוא איך ראש הממשלה שלנו, ג'וליאנו האיטלקי (הוא נבחר כי יש לו חליפה ועניבה) מתכוון להביא את Nacam לעתיד ירוק יותר.
חוץ מזה, כתבתי תסריט לסרט תעמולה שאנחנו צריכים להכין לקראת יום חמישי, שאז, אלוהים ישמור, אנחנו צריכים להציג את תכנית הפעולה שלנו מול כל המליאה של UKERC (המרכז הבריטי לחקר האנרגיה)  שמתכנסת כאן, פרופסורים מכובדים בתחום האנרגיה שמגיעים לוועידה, וצריכים לשמוע את משחקי הרעב שלנו. אנחנו מכינים פרזנטציה (נחשו מי מציג), וסרטון וידאו. יהיה להיט.

כל זה טוב ויפה, אבל הערב אחרי הברבקיו (להתראות דיאטה, היה נעים, נתראה שוב מתישהו) היה לנו ערב תיפוף.
שלושה חברה (אחד לבן ושניים שחורים) ומעל 100 איש עם דרבוקות. מי שישב פעם במעגל מתופפים יודע שזה כיף גדול, אבל האצבעות שלי כחולות.


נסו לזהות בתמונה את המרצה מהבוקר, מומחה בעל שם עולמי באנרגיות מתחדשות, את האוסטרלי עם הגופיה והשורטס מאתמול, את הסיני הקטן והקופצני, ואת השוודית היחפה תמיד (טוב, זה קל). עוד בתמונה - מנהלת הסדנה, דרום אמריקאי משעשע, הילד הכי חנון שראיתי אי פעם (גם זה קל) וטימותי, שקיבלתי ממנו בחודשיים האחרונים קרוב ל 200 מיילים. כל השאר מסביב מתופפים :)

והנה ציור שמסביר למה זה כל כך מעייף:


יום שני, 18 ביוני 2012

אל אל ישראל!

כל היום אני אוספת חוויות וציטוטים, כדי לכתוב כאן. קשה לזכור אחרי יום כל כך עמוס מה היה לאורך כל השעות האלו.
אני מתלבטת אם לדווח מה חדש בעולמות שלנו (לא הרבה, בינתיים עוסקים בחשבונאות פחמן ותכנון פרויקטים), אם לספר על ההרצאות המרתקות ששמענו, או על ההרצאה המסכמת של היום, שהיתה על פרזנטציה אפקטיבית. אתם יכולים להאמין לי שכבר הייתי בכמה הרצאות בימי חיי, חלקן אפילו היו טובות. דבר כזה בחיים לא ראיתי.
הוא היה משעשע עד דמעות, אנרגטי עד כדי סחרחורת, הגיוני ופוגע בול במטרה... פשוט תענוג.
מי ששמע אותי מרצה יודע שאני עושה את זה ברמה סבירה, אבל ההרצאה הזו היום, מעבר להיותה מהנה כל כך, היתה בעיקר מעוררת מחשבה והשראה.

אם יש לכם חמש דקות - תעיפו מבט על הוידאו הזה - ככה מציגים מידע מדעי, בלי שהקהל ירדם לך מול הפנים :)

אבל כל זה כלום לעומת ערב התרבויות המובטח...


להלן - הדוכן הישראלי.
תודה לכולם על העצות, תודה לציפי על הדגלים, תודה למיכל על הגרעינים ותודה ליפית על הצילום המשפחתי.






הנה מקבץ מהדוכנים האחרים. נא לקחת בפרופורציה ולהבין ששאר הדוכנים היו מורכבים מכמה אנשים, רק אני הייתי לבד, אז זו לא חוכמה.






והנה מקבץ מהאנשים - והתלבושות. חלק מושקעים יותר וחלק לא מושקעים בכלל.






והכי חשוב - מסקנות וחוויות:
1. הדוכנים שבהם הביאו משקאות חריפים היו הפופולריים ביותר
2. נשים בשמלות מסורתיות זה נחמד, אבל גברים בחצאיות זה.... דווקא לא רע :)
3. רומני ששתה יותר מדי מסוגל להעמיד את כל האחרים לרקוד ריקוד חתונה רומני מסורתי




4. אם התלבושת הלאומית הישראלית היתה  ג'ינס וחולצה לבנה, אין להתפלא שהתלבושת האוסטרלית היתה גופיה ומכנסי גלישה :)


5. אם ביקשו להביא מוזיקה על דיסק זה סימן שלא ניתן יהיה להשמיע אותה מדיסק און קי. סליחה, פלייליסט יקר שלי...
6. כולם רוצים לבוא לבקר בישראל, אבל הבחורה ממלזיה אמרה שאם היא תיכנס לישראל ויחתימו לה את הדרכון, אחר כך לא יתנו לה להיכנס חזרה למלזיה
7. רוב האנשים לא יודעים לפצח גרעינים.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

מאיפה להתחיל?

אני נמצאת באניברסיטת וורוויק, בקובנטרי אנגליה.
יחד איתי עוד 99 אנשים מכל רחבי העולם, כולם סטודנטים לדוקטורט, כולם עוסקים בתחום האנרגיה.
מדובר בסדנה שנמשכת שבוע ימים, שבמהלכו, אני צופה, לא נצא מהבניין. חדרי המגורים, אולמות ההרצאה וחדרי הישיבות נמצאים כולם במתחם אחד.
החדרים ברמה של בית מלון. מרווחים, מפנקים, ומדוגמים בכל מה שצריך (כולל פינת קפה מאובזרת ואינטרנט מהיר. יש גם מגהץ, אבל אין לי כוונה להשתמש בו...).
חדר האוכל מגיש קפה ושתיה קלה לאורך כל היממה, והארוחות הרמה של בית מלון.
ארוחת הערב של היום כללה מנה ראשונה של אגס ביין, מרק אפונה ומנטה, ומנות עיקריות בשפע, רק לבחור. לקינוח היו המון דברים, אני אכלתי פירות.
זה הפירוט הטכני, ועכשיו לפירוט האנושי.
בתמונה (סליחה על האיכות, צילמתי מהשקף המוקרן על הלוח) מוצגים השמות של 100 המשתתפים. כמו שאתם רואים, שרה ודניאל כתובים בגדול וזה כי יש שניים כאלו. כל השאר - יחידים במינם. אתם יכולים למצוא אותי?


בכל דקה כאן, אתה מתיידד עם מישהו. אנשים הגיעו לכאן כדי להכיר חברים, למצוא שותפים למחקר, לייצר שיתופי פעולה. כל הזמן אתה רק מספר מי אתה, מאיפה אתה, במה המחקר שלך עוסק.
כשאמריקאי מדבר אלי אני מבינה 90% ממה שהוא אומר.
כשבריטי מדבר אלי אני מבינה 60% ממה שהוא אומר.
כשמישהו ממדינה אחרת מדבר אלי אנגלית, שגם עבורו היא לא שפת אם, אני מבינה 40% ממה שהוא אומר.
בארוחת הערב, לעומת זאת, ישב לידי סקוט הסקוטי (נשבעת!), ולצערי אני יכולה להגיד שהבנתי אולי 20% ממה שהוא אמר, אבל מכיוון שרוב השיחה נסובה על התלבושת המפוארת שהוא מתכוון ללבוש מחר בערב התרבויות, לא הרגשתי שאני צריכה לבקש ממנו לחדד את הדברים. בגדול - הוא הסביר מה סדר הפעולות בלבישת האאוטפיט, ומסתבר שזה עניין של קרוב ל 25 דקות. לטענתו אין מספיק זמן הכנה בלוח הזמנים כדי לאפשר לו להתארגן מחר בערב. בעיה.


הגענו לכאן בסביבות 14:30, והספקנו מאז כל כך הרבה שקשה להאמין.
יש כאן המון הרצאות מבוקר עד ערב, ובעיקר יש כאן משחק תפקידים אסטרטגי שנקרא energy islands, שיימשך על פני כל השבוע.
חולקנו לשש קבוצות, המייצגות שני עולמות, שלושה איים על כל עולם.
כל אחד מהעולמות מדווח למועצה עליונה, אשר הודיעה, באופן חד צדדי ומחייב, שעליו להפחית את פליטות הפחמן שלו ב 30% עד שנת 2030.
עכשיו כל אי צריך להחליט איך הוא הולך לעשות את זה.
מותר לעשות עסקאות בין האיים.
מותר לדבר ולנהל משא ומתן.
מותר לרגל, מותר לרכל, מותר כמעט הכל.
ואת כל זה אנחנו אמורים לעשות בזמן הפנוי שלנו. על ארוחת ערב, על קפה בצהריים, מה שנבחר.
ביום חמישי נצטרך להציג מצגת לפני המועצה העליונה (שהיא, במקרה, כל חברי המרכז הבריטי לחקר האנרגיה, המתכנס כאן לוועידה השנתית שלו בדיוק בזמן הזה) ובה אנחנו מסבירים איך אנחנו הולכים לעשות את זה.
הקבוצה שלי קיבלה אי שהוא משהו כמו סין, גדול, מתועש, פולט המון ולא מוכן לוותר על הקידמה שבעולם המערבי יש כבר מזמן. מצד שני, יש לנו הרבה כוח לנהל משא ומתן מכיוון שאנחנו מחזיקים בחומרי גלם ואמצעי ייצור שכל שאר האיים רוצים נורא, וגם אין לנו בעיה של פוליטיקה פנימית. דיקטטורה פה. מה שנגיד - בתור ממשלה - זה מה שיהיה.
בינתיים התחלקנו לתפקידים שונים בתוך הקבוצה - שניים בחרו להיות צוות המשא ומתן (אחת שהיא עורכת דין ואחד שמאמין שיש לו את זה), שלושה בחרו להיות רעיונאים, ולהעלות אפשרויות ורעיונות לפתרון. שלושה בחרו להתמודד עם סוגיות האי-ודאות והתרחישים השונים האפשריים (כמויות הניירת שקיבלנו מדהימות. כל הנתונים על העולמות הדימיוניים האלו, כולל הכל - דמוגרפיה, תעשייה, משק חשמל, מה שתגידו.
בקיצור זה הולך להיות שבוע מעניין, ויש לי תחושה שאלמד בו המון דברים חדשים - גם מקצועיים, גם בין אישיים, גם תרבותיים.
מחר בבוקר תכנית מלאה לכל היום  החל מ 9 בבוקר, וערב התרבויות מתחיל רק ב 20:30, מה שאומר שזמן פנוי - אין.

אולי יהיה לי פחות זמן להתגעגע הביתה ככה :)

ונסיים במוטו שהציגה לנו מנהלת המשחק:

A woman's guess is much more accurate than a man's certainty
(Rudyard Kipling)


יום שבת, 16 ביוני 2012

היום אני תיירת...

לא רע להיות תיירת, האמת.
אני מתארחת אצל מיכל ואודי (וגם הילדים), ולכן קמתי בכיף בבוקר (ביקיצה טבעית אלגנטית לפי השעון של הבית...), ולא מיהרתי לשום מקום.
לפני הצהריים יצאתי לשוח פה בשכונה. הגעתי עד הסופר וביליתי בו חצי שעה לפחות, ובדיוק כשהגעתי לקופה מיכל התקשרה אם בא לי לחזור לארוחת צהרים. זה התאים בדיוק להגיע חזרה לכאן, לאכול (תודה!), ולהשאיר את השקיות כדי לצאת לסיבוב נוסף. הולכים ברחוב, בין החנויות, יש פה המון חנויות יד שניה, והמון חנויות יפות סתם.
קצת יותר מאוחר מיכל הצטרפה אלי לסיור של מקומיים, שזה כידוע הכי שווה, ואז לקחנו טיוב למרכז העיר.
לונדון נמצאת רגע אחרי חגיגות היובל למלכה,
מי אמר חגיגי ולא קיבל?

ורגע לפני האולימפיאדה,
מתרגשים? אנחנו? רק סופרים את השניות...

והיא כולה ממורקת ומצוחצחת ומלאה בדגלי הממלכה המאוחדת.
הארמון? כן, זה ישר עד הסוף...

טיילנו בכיף, חפרנו בכל החנויות, קצת קנינו והרבה קישקשנו.
מיכל ואני מדגמנות זוגיות :)
חזרנו בערב עייפות ומאושרות, ואני מתרגשת לקראת מחר, הנסיעה לקובנטרי והסדנה הזו, שאני מקווה מאוד שתהיה מעניינת ומהנה.
אני הולכת לישון, מרוצה אחרי יום של טיול רגלי, כמו אלו שעושים רק בערים הגדולות, לכאורה רק כמה רחובות אבל בתכל'ס - אתה כל היום על הרגליים...

דרישת שלום מהניכר!  

טייק איט איזי (ג'ט)


כמה, כמה רשימות הכנתי, כמה פעמים חשבתי שוב ושוב על כל מה שיש לי לעשות לפני הנסיעה הזו, כדי להגיע אליה בכיף.
נכון, כבר כתבתי בעבר שאני יודעת שבסוף הכל יהיה בלחץ, ובכל זאת, העזתי לקוות שאצא מהבית רגועה ומוכנה.
אז אתם יודעים איזה שבוע היה לי, כל יום משהו נפלא אחר, וככל שהתקרב סוף השבוע הילדים (הקטנים) שלי התחילו להפנים שאוטוטו אני נוסעת.
שרון, מסתבר, היה בטוח שאין לו סיכוי להסתדר בלעדי. הוא לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. הוא לא יכול ללכת ככה לבית הספר (הפתעה!!), הוא לא מסוגל ללכת לצופים, אולי הוא לא יצא בכלל לרכב על אופניים כי אין לדעת אם כשיחזור מהסיבוב אני עוד אהיה.
מעין שבאופן כללי לא ממש מתרגשת מכלום מסתכלת עליו, ואני רואה את ההפנמה. פתאום היא תתגעגע, פתאום קשה לה. יומיים לפני התאריך המיועד היא הודיעה : "אני רוצה לעשות חורים באוזניים. עכשיו!"
למרות רצוני העז לרוץ ולחורר לה את האוזניים לפני שהיא תתחרט, הבנתי פתאום שזה לא יהיה הכי חכם להשאיר אותה עם חורים טריים לטיפולו המסור של אבא, וגם לא היה לגמרי ברור באיזו דקה של היומיים שנותרו אפשר להכניס גם את המשימה הזו. אי לכך ובהתאם לזאת הובטחו חורים באוזניים מיד כשאחזור (אם היא לא תתחרט). הנה נפתרה עוד בעיה של "מה להביא לה מתנה"...
ביום ששי בבוקר כולם התפזרו. זאב הלך לסדנת כאבי גב (ההיפך, כמובן, איך להימנע מכאבי גב), ניצן יצאה לרונדו סיום י"ב (האם נזרקו חזיות מהחלונות של המכוניות? אינני יודעת, אצטרך לברר), ליאור הלכה לבית הספר (עוד מאמץ קטן, מותק, זה תכף נגמר), שרון יצא בוכה (כמובן) לבית הספר ומעין הלכה לגן (בלי תלונות, פשוט הלכה). נשארו לי כמה שעות טובות של שקט ומחשבה רציפה כדי לארוז. הייתי כל כך מרוצה מעצמי שהגעתי לרגע הזה והנה, אני הולכת לצאת רגועה מהבית, עד שקרה הצפוי (דא) והסתבכתי. ועם מה? עם הדבר הכי אידיוטי בעולם. זוכרים את "ערב העמים" שאליו אני צריכה להתארגן מבעוד מועד? אז אני אמורה להביא דיסק עם מוזיקה ישראלית. פשוט. אז"ש. הכנתי את הקבצים, אירגנתי את הכל (תערובת מופלאה של פרויקט מטבוחה, בלקן ביט בוקס, עידן רייכל ו- TYP , ואז הכל השתבש. לא הצלחתי לצרןב את הדיסק בשום פנים ואופן. ואז לא הצלחתי להעביר את הקבצים למחשב שנוסע איתי. ואז לא היה מספיק מקום על הדיסק און קי. ואז המחשב נתקע. בקיצור, משימה של 10 דקות הובילה אותי בלי לשים לב לשעה 10:30.
בשלב הזה החלטתי לעשות "ריסטרט" לעצמי, והלכתי לסיים את האריזה ולהתקלח. ברור שהמזוודה שאמורה לשקול 20 קילו שקלה על המשקל בבית 22, והייתי צריכה לעשות ויתורים כואבים. הלחץ גבר עלי, וכשזאב חזר מהסדנה כדי להסיע אותי לרכבת, כבר הייתי מפורקת.
למרות הכל הגעתי בזמן לרכבת, מצאתי את דרכי בשדה התעופה (בעברית, נו באמת), והצלחתי אפילו לשלוח את המזוודה (אחרי שהוצאתי ממנה סוודר ומעיל) במשקל של 20.7 ק"ג. תמיד ידעתי שהמשקל שיש לי בבית משמין!
אני טסה באיזי ג'ט, מה שאומר שאין מקומות מסומנים על המטוס, ולכן תור העליה למטוס הופך להיות זירה מלאת אגו ורגשות. מכיוון שלא מיהרתי מספיק, אני יושבת באמצע, לא חלון ולא מעבר, בדיוק מה שלא רציתי אבל מתנחמת בזה שהתינוקת שיושבת מאחורי נרדמה, וכבר לא צורחת. בינתיים ראיתי פרק אחד של "מד מן" (אני בעונה הראשונה, די כאפות אבל זה אומר שיש לי עוד המון!) ומדי פעם אני מצליחה להגניב מבט מהחלון, זו טיסת יום והנוף למטה מדהים.


בקיצור, כמו שאמרתי, עד הדיוטי פרי הכל מטורף, ואחר כך נרגעים, ועכשיו כשאני רגועה, אני יודעת מה שכחתי.
.
.
.
. 
מטריה.

נ.ב. - מוסיפה בבוקר שאחרי - הכל היה נפלא, הגעתי ממקום למקום בזמן, לא היו תורים וישנתי מעולה בלילה :)



יום שלישי, 12 ביוני 2012

אופנה אקדמית

כבר הרבה זמן אני מבשלת את הפוסט הזה, והפעם החלטתי שהגיע זמנו.
אני מתחילה בדיסקליימר אודות ההכללות שתקראו מייד, ומתנצלת קולקטיבית בפני כל מי שלא מסכים עם המיון הרדוד המתואר להלן.
 
מי שמכיר אותי ואת קורות חיי יודע, שבמהלך שנים ביליתי משהו כמו 15 שנה בין שבילי הטכניון, ואני עדיין שם.
לאורך השנים יצא לי להיחשף גם לאוניברסיטאות אחרות, ובכל פעם שאני מבקרת בקמפוס אחר אני שמה לב לעובדה המדהימה שהאווירה והסטודנטים בקמפוס שונים ממקום למקום.
הראו לי צילום של סטודנט, ואומר לכם מאיזו אוניברסיטה הוא מגיע.
אז הנה המיון שלי לסטודנטים באוניברסיטאות ישראל. לא סקרתי מכללות, עימכם הסליחה :)

הטכניון - טוב , זו לא בעיה, תזפזפו לפרק האחרון של "היפה והחנון", בחלק של החנון. כן. יש דברים כאלה, והם מסתובבים בחופשיות ברחבי הקמפוס. סתורי שיער, עקומי משקפיים, מבולבלים ושקועים בפתרון של שיעורי הבית האחרונים בפיזיקת הקוונטים. לעולם אין לדעת מתי תגיע לפתע ההארה לפתרון. יש גם מעט בנות בטכניון, רובן לובשות "תמנון" (יש חנות בבית הסטודנט. תלבושת אחידה).

אוניברסיטת חיפה - לאוניברסיטת חיפה יש שער, ובשער שומר. לפעמים נדמה לי שהשומר בודק את אישורי הכניסה של כלי הרכב וגם את גובה העקבים וכמויות הג'ל בשיער. בנות שאינן טופפות על עקבים במכנסי סקיני אינן בנמצא, ולכל הבנים יש ג'ל בשיער. רובם לא מדברים עברית. אני מניחה שזה חשוב, כי לעולם אין לדעת אם לא בדיוק כרגע עובר מולך חתן פוטנצניאלי.

אוניברסיטת תל אביב - טוב, כאן זה תל אביב, כן? כולם מתוקתקים, בבגדי מותגים וחולצות מכופתרות. צועדים בשבילי הקמפוס במראה מוקפד, כי לעולם אין לדעת מתי תגיע ההזדמנות העיסקית הבאה.

אוניברסיטת בר אילן - טוב, כאן אתם לא צריכים אותי - חצאית ג'ינס ארוכה וכיסוי ראש אופנתי, כיפה סרוגה וציציות מציצות. ספר תהילים קטן תמיד בשלוף, כי לעולם אין לדעת מתי הקב"ה עשוי להתפנות להקשיב לתפילותיך.

אוניברסיטת באר שבע - כאן אני הכי אוהבת לבקר. זה תמיד עושה לי את זה. קודם כל, יורדים מהרכבת ומקבלים את החום ויובש של המדבר לפנים. זה בכלל איזור אקלימי אחר ממה שיש לנו כאן, בצפון ובמרכז. אחר כך הולכים על גשר ארוך עם קקטוסים ממוספרים לצידו, והדבר הראשון שרואים מהקמפוס זו הבריכה. הסטודנטים בבאר שבע לובשים גופיות ושרוואלים, או שמלות חוף מטריקו עם כפכפי הוואיינס, וכמעט לכולן מציץ בגד ים מתחת לשמלה. לעולם אין לדעת מתי יתבטל שיעור וכולם יקפצו לבריכה.

תובנות לגבי מוסדות אקדמיים שלא סקרתי יתקבלו בברכה:)

יום שישי, 8 ביוני 2012

השבוע יומן אירועים

כל שבוע אני מתנחמת בזה שאולי בשבוע הבא העומס ירד קצת, ואצליח לנשום.
איכשהו כשהשבוע הבא מגיע, אני מוצאת את עצמי שוב במירוץ מטורף, בלי אויר.

השבוע, אני יודעת מראש שהשבוע הבא יהיה מטורף, ואפילו יותר, כי ככה זה כשנוסעים לחו"ל. הכל קורה לך עד השנייה האחרונה. אי אפשר להירגע עד ששותים הפוך בארקפה של הדיוטי פרי.

אז ככה נראה היומן שלי, בינתיים:

  • ביום ראשון יש אירוע לכבוד 100 שנים לטכניון, עם מופע של ריטה. בזמן הזה יש לי דאבל בוקינג - מסיבת פרידה מהמורה של ליאור שעליה אצטרך לוותר.
  • ביום שני אני צריכה לנסוע לרצות באוניברסיטת באר שבע - 6 שעות נסיעה הלוך ושוב בשביל 3 שעות הרצאה...
  • ביום שלישי יש טקס קבלת מנוי בספריה לעולים לכתה א'. ואפילו שכבר יש לנו מנוי משפחתי - טקס זה טקס.
  • ביום רביעי יש פעילות קבלת פנים בבית הספר לעולים לכתה א' - שלא נשכח חלילה, ואם עוד לא הבנתם, אנחנו עולים לכתה א'...
  • ביום חמישי פנוי כרגע. אולי אני אצליח לארוז.
  • ביום ששי אני נוסעת, לבד. מוזר. 

יש לי דף מלא משימות שאני צריכה להספיק לעשות לפני הנסיעה -

  • מסרתי נעליים לתיקון,
  • הזמנתי משקפיים חדשות,
  • הטלפון שלי מאושפז,
  • ויש לי מליון פינות לסגור בעבודה, למרות שאיעדר רק שבוע.

איך זה קורה שתמיד משאירים את הכל לרגע האחרון? מה היה קשה כל כך למסור את הנעליים לתיקון לפני שבועיים? או לפני חודשיים כשהעקב נשבר?
על הטלפון אני מקטרת כבר שבועות, ועד עכשיו לא העזתי להגיע למרכז השירות של אוראנג' (בצדק, אגב, שרפתי שם אתמול קרוב לשלוש שעות).

ככה אני, עד שאין לי דד-ליין על הראש - הזמן בורח לי בין האצבעות.

אני צופה שלא יהיה לי זמן לכתוב עוד השבוע, ובטח שלא עד שיחזירו לי את הסמארטפון (הוא חסר לי כל כך, זה כואב...), אבל אני חושבת שבמהלך השבוע באנגליה אצליח לתעד את חוויותיי הבינלאומיות מהסדנה...

אז אני לוקחת אויר, ונתראה בארקפה בדיוטי פרי בששי אחר הצהריים, כן?