חפש בבלוג זה

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

הישרדות חגים - היום ה- 5

זה התחיל בערב יום כיפור, ולמרות שעשינו הכנות נפשיות ומעשיות מרחיקות לכת, עדיין אנו מוצאים את עצמינו בהישרדות.
מי יישאר אחרון על האי? (ספוילר - אני)
שפע של טבלאות עם ימי החופשה (14 במספר) הכנו, מנסים למפות אילוצים, אירועים, פעילויות של הצופים ודרגות שיעמום שונות של הילדים.
מולן, ערכנו רשימה של מקומות שהיינו רוצים לבקר בהם, ואף פעם אין לנו זמן.
כל חצי יום שנותר ללא מענה - נדמה שהכל בסדר, ואז בדיוק כשהחושך יורד, ונראה כאילו אפשר לתקפל למיטות, אני שמה לב שרק 17:30. יש עוד חצי יום להעביר (בערך).
השעון הביולוגי של מעין שביום חול מושבת ומחייב ניעור מהמיטה ב 7:00 בבוקר, עובד מצוין בימי חג ומועד (או סתם גשר) והיא מתייצבת לצד מיטתי בשעה 6:00 או ביום טוב ב 6:30.
יום כיפור עבר בשלום, קצת אופניים, קצת טיול ברגל, קצת פיתה על הגז (אחרי שנפסלנו על חתיכה בצל, כמובן) ואנחנו מוכנים לשנה החדשה.



חברה אמרה לי שהציצה לספר החיים וראתה שאני כתובה שם, אז בכלל אני רגועה.

אחרי יום כיפור הגיע יום ההולדת של שרון, והיינו עסוקים בלקנות מתנה (מחשב חדש), לאפות עוגות, לצייר ציורים ובעיקר, להיזכר איפה היינו בתאריך הזה (28 בספטמבר) בדיוק לפני שנה...

במקום עוד ארוחה, וברוח הטיולים והחיבור לטבע (הישרדות, סוכות וכאלה) החלטנו לצאת יום לפיקניק משפחתי בפארק נחל חדרה.
אני פה כדי לשלוח אתכם גם.
קרוב לכל מקום (כמעט). לנו זה היה אמצע הדרך בין הצפון שלנו למרכז של אחותי.
כמעט ולא היו אנשים (אחותי אומרת שזה בגלל שאסור מנגלים, אז אנשים הולכים לנפנף במקום אחר)
דשא וצל, שולחנות פיקניק, ים במרחק הליכה והשוס הגדול - מים חמים (בגלל מי הקירור של תחנת כוח שמוחזרים לים והופכים אותו לאמבטיה חמה ומפנקת).

הנה החוויה שלנו:
קולאג' לחוגג (הוא בן 10, מי היה מאמין!)

קולאג' הטוענת לכתר

קולאג' חיק הטבע (בכל זאת, פיקניק)

קולאג' בנות (וטבע דומם)

  בקיצור, אם אתם מחפשים מקום להעביר בו כמה שעות, תארזו צידנית ובגד ים, ולכו על זה.
אולי אחרי השבת ולפני החג יאספו שם גם קצת בדלי סיגריות מהדשאים, ואז הכל יהיה ממש מושלם...

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

חמישה טיפים קטנים לשנה החדשה

הנה הם, בסדר אקראי. שנה נהדרת לכולם!

1. גיבוי!
כמה ימים לפני יום ההולדת שלי ולפני החג אבד לי הטלפון. יחד איתו נעלמו תמונות, מוזיקה, פתקים של דברים חשובים שרציתי לזכור, ויותר מהכל - כל אנשי הקשר שלי.
קשה לתאר את חוסר האונים מול העדר המכשיר הזה, שמלווה אותי כל היום וכל הלילה, וגם עכשיו, כשכבר יש לי טלפון אחר, זה לא אותו הדבר. אני צריכה לבנות מערכת יחסים חדשה עם המכשיר הזה (למרות שהוא זהה לחלוטין לקודם), ובעיקר, למצוא מחדש את כל אנשי הקשר שלי - חלקם בקלות וחלקם מין הסתם אבדו לעד...
אז אם יש לי עצה בשבילכם לשנה החדשה - גיבוי. אומרים את זה כל הזמן על המחשב אבל אני מוסיפה לכם גם את הטלפון, במיוחד אם הוא לא מהסוג שמגבה את עצמו...
2. משפחה!
ודווקא לא הברורה והמובנת מאליה. שבו ותחשבו רגע על בני הדודים שלכם מדור שלישי שראיתם אולי פעם אחת בחתונה שלכם וגם אז לא הצלחתם לשחזר את המקריות הגנטית שגרמה לכם להיות משפחה. השנה עשינו פעמיים מין מפגש כזה, שבו מזמינים בני דודים מדור שלישי או משהו מהרמה הזו, ומגלים עולם שלם וחבורה שלמה של אנשים - ואפילו נחמדים - וגם אם לא תישארו בקשר הדוק ותתארחו פעם בשבועיים - הפייסבוק מאפשר היום להתחבר - ומדי פעם קורה קצת יותר, ומוצאים חברות חדשה (מגובה בסבתא רבה משותפת). מה רע? צריך רק לקבוע תאריך ולבקש מסבתא לעשות כמה טלפונים. לכו על זה. לנו זה היה כיף :)
3. ריצה!
קודם כל - תורידו לסמארטפון שלכם אפליקציה שקוראים לה endomondo.
עכשיו תיכנסו לאתר "שוונג" ותכתבו לכם את התכנית שנקראת "מבטטת כורסא לחמישה קילומטר".
אם תהיו מוכנים להשקיע כמה שקלים (אני לא זוכרת כמה, אולי 15?!) בגרסה המלאה של האפליקציה, תוכלו להזין את תכנית האימונים לתוך הטלפון, לנעול נעלי ריצה טובות ופשוט לצאת. זה מתחיל קל, והולך ומתחזק בצורה מדורגת ושפויה. אם אני הצלחתי - וגם שתי האחיות שלי - כל אחד יכול. אמנם הגילוי הנאות מחייב אותי לספר שכבר חודש לא רצתי - אבל הסתיו הגיע - ומהשבוע הבא אני חוזרת. הפעם אצליח לטפס עד חמישה קילומטרים רצופים. לכו רוצו על זה. זה נהדר וזה בחינם. יופי של החלטה לשנה החדשה.
4. חלומות!
תפרטו את החלומות שלכם לחלקים. לא הכל בבת אחת.  גורמים ראשוניים שניתן לבצע - לאט לאט אבל כחלק מתכנית. תעשו רשימה ופשוט תתחילו. לא חייבים לצבוע את כל הבית בבת אחת. אפשר גם לצבוע רק חדר אחד. זה יהיה כל כך כיף כשזה יהיה עשוי ויתן לכם כוח לעשות את החדר הבא בפעם הבאה שיהיה לכם יום פנוי. תסדרו ארון אחד. מה אכפת לכם שיש עוד חמישה? ובכלל, אם תעזו לחלום את זה, זה יקרה. בערך כמו שחלמתם, אולי אפילו טיפה יותר טוב...
5. אהבה!
אל תחששו, פשוט תגידו את זה. זה לא מובן מאליו. לילדים שלכם, להורים שלכם, לבן או בת הזוג שלכם, וגם לחברים, לאלו שאתם אוהבים באמת. פעם ביום לפחות. בלי להתקמצן. לדעת שאוהבים אותך יכול להפוך לך את כל היום. בסך הכל שלוש מילים. מבטיחה שיגידו לכם בחזרה :)

יום רביעי, 12 בספטמבר 2012

אחרי החגים

טוב, הנה זה בא.
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה בראשי כבר שבועות, מחכה שיגיע היום שלו, כותבת אותו בחלקים בראש ועל המחשב.

פעם לפני שנים רבות (18 כמעט, ליתר דיוק), הייתי מהנדסת צעירה עם אפס ניסיון, ועם תינוקת קטנה.
חיפשתי עבודה, לא ידעתי בדיוק איזו, רק ידעתי שמהנדסת כימיה אני לא רוצה להיות.
כמעט בטעות הגעתי לראיון עבודה במעבדה אחת, בטכניון, וככה קיבלתי גם עבודה וגם משפחה.
פרופסור אחד - אדם מופלא ששיכנע אותי שאצלו במעבדה אני רוצה לעבוד למרות שזה לא בדיוק קסם לי ברגע הראשון;
מנהלת מעבדה אחת - שהתייחסה אלי כמו הבת שלה ורק אחרי חודשיים בערך גילינו במיקרה שהיא הייתה עם אמא שלי באותו החדר בגרעין של בני עקיבא, ובעצם הכירה אותי כשנולדתי;
ודוקטורנטית אחת, אופירה - שהיו לה שלושה ילדים קטנים ושני תארים ועבודה ולימודים ואני כל הזמן חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך היא עושה את זה, ושכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה...

הימים עברו, ותקציבים הלכו ובאו, ואחר כך עשיתי תואר שני במעבדה ליד ועזבתי את הטכניון והמשכתי הלאה ונולדו לי עוד ילדים או כמו שמאיר שלו אומר "והקיץ קץ, והאביב אבב", אבל משפחה לא בוחרים וכל השנים האלו נשארנו בקשר, אנחנו ועוד כמה סטודנטים שעברו במשפחה הזו על הדרך, ונשארו.

אחרי כמה שנים של הרפתקאות וזיג זג, הלכתי לחפש את עצמי שוב, וביקשתי מאופירה לפגוש אותי לפגישת יעוץ. חשבתי על דוקטורט, או על עבודה במחקר, אבל לא באמת ידעתי מה אני מחפשת, וחשבתי שעם הניסיון שלה אולי אקבל עצה טובה.
כשהתקשרתי לקבוע פגישה, היא אמרה לי "אין לי זמן, אני נורא עסוקה, בואי נקבע ליום ראשון בעוד שלושה שבועות בשעה 16:00". קצת נעלבתי, אבל זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות ביום ראשון בעוד שלושה שבועות אז חיכיתי בסבלנות.

 התייצבתי אחרי שלושה שבועות, אחרי שהפכתי בראשי שעות מה בעצם אני רוצה להגיד, ואיך להצליח להגיד את זה בלי לבכות מרוב יאוש, אבל איך שהתיישבתי והתחלתי לגמגם היא פשוט אמרה בחיוך: "תקשיבי, הסיפורים שלך לא ממש מעניינים אותי. אני צריכה עוזרת מחקר, רוצה לבוא? מתי את מתחילה?"

וככה חזרתי.
זה היה לפני חמש שנים.
חמש שנים מופלאות שבהן למדתי המון, צמחתי, הגעתי לכמה ההחלטות חשובות והבנתי עוד דבר או שניים על עצמי. אופירה הדוקטורנטית היא מאז כבר פרופסור, והיא הבוסית שלי בעבודה, והמנחה שלי בתזה, אבל דבר אחד לא השתנה. גם היום אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה.

בשנה הבאה, שזה ממש אחרי החגים, אני עוזבת את העבודה שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
התלבטתי המון, התביישתי, שיקשקתי, קיוויתי, החלטתי.
העבודה החדשה שלי תאפשר לי להשקיע עוד זמן בלימודים, ולהתקדם עם המאמרים שאני צריכה לכתוב, ומחקר שאני צריכה לערוך.
בעבודה החדשה שלי אני אהיה אדון לזמן של עצמי, ואצטרך לנצל אותו ביעילות ובקפידה.
כשאני חושבת על הניסיון שצברתי, אני חושבת שאני עושה את המעשה הנכון ומוסיפה לעצמי עוד ניסיון, במשהו קצת שונה, שיעזור לי לבנות את עצמי עוד קצת בעתיד.

אצלי תמיד ראש השנה בא יחד עם יום ההולדת שלי, אז חשבון הנפש וההחלטות לקראת השנה החדשה הם כל שנה חזקים במיוחד.
השנה יש לי שנה של התחלה חדשה, ופרידה מהמוכר והאהוב,
ברגשות מעורבים מאוד.
קצת כמו ילד שצריך לדעת לשחרר את אמא ולצאת לדרך, עם כל המטען והכלים שניתנו לו בבית.

אני אסירת תודה על כל מה שהיה,
ועל זה שהאמא המסויימת הזו גם יודעת לשחרר ולפרגן.

מאחלת לעצמי בהצלחה, ושכל מה שאני מקווה אכן יתגשם,
ושאולי, מתי שהוא, אני אהיה גדולה סופסוף, ואהיה טל (שזה כמו אופירה, רק אחר :))