חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

"אני נשאר איתך" ענה לו החובש

מעל ארבעה חודשים של אלם. השארתי אתכם תקועים בערבות איטליה ואף אחד לא אומר מילה. כנראה היה לכם שם טוב :)
ארבעה חודשים שבהם לא כתבתי, הייתי טרודה, ועסוקה, ומרגישה לא יצירתית בעליל.
בהתחלה התייסרתי, ואחר כך החלטתי שאם אין לי משהו חשוב לכתוב - יותר טוב לשתוק.
אז שתקתי (רק כאן, בעולם האמיתי אני עושה הרבה רעש...)

אבל אין כמו סיפור טוב כדי להחזיר אותי, בכוחות מחודשים, רגע לפני המלחמה ולפני ראש השנה (מה יגיע קודם?)

זוכרים שפעם, לפני המון זמן, סיפרתי לכם על הפציעה ההזויה ביותר?
אז יש לה מתחרה.
הזויה לא פחות, מצחיקה לא פחות, עונתית לא פחות.

ומעשה שהיה כך היה -
כידוע, מאז איטליה הספקנו די הרבה דברים, בינהם לגייס את ביתנו הבכורה.  החיילת משרתת אי שם 15 דקות מהבית בבסיס של חיל האויר. אושר גדול (במיוחד בימי מתח בטחוני).
בקיצור, ברוב קרביותה, חזרה החיילת בצהרי יום א' מטיול (תרבות יום א' קוראים לזה), וניגשה לשבת עם חברותיה ליחידה על הדשא בבסיס.
למרבה האימה, באמצע הדשא ניצב לו עץ דקל ננסי.
הנה הוא כאן, בתמונה:
נראה תמים, נכון? (צילום: דובר צה"ל. סתאאם. ניצן גולדרט)


בקיצור, התקרבה הגברת לחברותיה שישבו בצל העץ, ולא שמה לב לקוצים האימתניים.
מה שקרה ברגע הבא הוא שהיא פשוט השתפדה על הלולב.

אני מצטערת. אין דרך לתאר את זה.

הקוץ של העץ עבר דרך המדים, דרך הגופיה, ופשוט נתקע לה בבטן.

אני יכולה רק לדמיין את מה שקרה בהמשך, ולנסות לתאר לכם את זה אבל אני בטוחה שתוכלו לדמיין בעצמכם. ווליום גבוה, היסטריה גמורה ודם. הרבה דם.
ומה עושים בצה"ל כשחיילת נפצעת? יאללה, למרפאה.
שלושה חובשים ושתי רופאות בחנו מקרוב את הפצע (חייבים לבדוק מקרוב, הפצע די קטן...). החליטו שלא נשארו בפנים שאריות לולב וכנראה שהילדה תחיה. חבשו אותה בחבישה שלא היתה מביישת דקור ביציאה ממועדון לילה חשוך, ושלחו אותה לנוח בחדר. 
מרוב לחץ ופאניקה - היא לא הרגישה כל כך טוב, והיתה קצת חיוורת. אז מה עושים? ברור! מתקשרים לאמא.
המפקד הודיע לי שהלילה היא ישנה בבית. מה שבטוח בטוח.
למחרת בבוקר החזרתי אותה לבסיס, חבולה וחבושה, והיא שוב לא הרגישה כל כך טוב, אז המפקד הודיע לה שמעתה היא תלך לשבת במרפאה עד ש... ניחשתם נכון. אמא שלה תבוא לאסוף אותה :)

טוב. בסוף היא חזרה אוטובוס ואבא לקח אותה למרפאה אזרחית אחר הצהרים. שם עוד רופא הודיע לה שכנראה כל האיברים הפנימיים שלה עדיין שלמים ומושלמים, אבל בטח חטפה איזה וירוס שעושה לה כאבי בטן וראש.
נתן לה פתק, והחזיר אותה לרשות צה"ל, עד להודעה חדשה.

כל כך הרבה אני יכולה לכתוב כאן על חוסר האחריות שבגידול צמחי פרא בתוך בסיס צבאי,
על הקלות הבלתי נסבלת שבה עצים תוקפים חיילות ואין דין ואין דיין,
ועל העברת האחריות להורים ברגע של חולשה,

אבל במקום זה, אני פשוט אאחל לכולם שנה טובה והרבה בריאות, ו....
הזהרו מלולבים :)



יום שבת, 20 באפריל 2013

5.4.2013 - יום שלם בקניון אחד

אחרי הביאוס של השופינג אתמול, ועקב תחזית מזג אויר לא כל כך חיובית - החלטנו בישיבת סגל מיוחדת לנסות ולהגיע למרכז קניות - והפעם ללכת על בטוח. בהבהובי האינטרנט שאנחנו מצליחים לקלוט בוילה, אסף הצליח למצוא מרכז קניות שכתוב עליו שהוא גדול, משפחתי, ושיש בו גם גן שעשועים לילדים. די היינו בטוחים שראינו אותו על האוטוסטרדה כשבאנו משדה התעופה, ובהמלצות היה כתוב - בירידה מהאוטוסטרדה - קל ופשוט להגיע.
קל ופשוט, כפי שאתם יודעים, זה השם השני שלי (למעשה השלישי והרביעי, יש לי שם שני אחר), ולכן הוחלט שאני המנווטת להיום.
סבבה. אין בעיה.
waze ונסענו.
הירידה לאוטוסטרדה עברה בשלום, וגם הנסיעה עליה - זה היה קל למדי. ירידה אחת לפני הירידה המיועדת, ה waze הודיע לי להיצמד למסלול הימני ולרדת בירידה הקרובה.

במכשיר הקשר אני מודיעה לנוסעי הרכב השני שיש טוויסט בעלילה, והופ - יורדים.
הגיס שלי - לעומתי, מנווט עם האף. הוא יודע לאן צריך להגיע, מתמצא בסביבתו ולכן יודע בכוחות עצמו לאן צריך לנסוע.
אני מנווטת לפי הטלפון. מה שהוא אומר - אני עושה. גם אם לפעמים זה נראה לי מוזר ולא ברור - אני גורסת שאו הכל או כלום. אם אתה מנווט עם הרגש - כבה את הטלפון. אם לא כיבית אותו - אחריו באש ובמים. או בשדות, או בכבישי העפר.
מה שקרה הוא שנסענו בדרכים צדדיות, בין כפרים שכוחי אל, בשדות אספסת וחרדל, בין כרמים ומטעי זיתים - בשלב מסויים היינו בטוחים שיש פה רק שתי אופציות - או שהלכנו לאיבוד, או שהקניון הזה כל כך עלוב, כי הרי אין מצב שזו הדרך אליו...
בשתי המכוניות התקפת צחוק משתוללת, הילדים לא יודעים אם לזרום עם הצחוקים או להתבאס מהמצב...
אחרי משהו כמו רבע שעה של נסיעה עלומה (הטלפון דווקא היה מרוצה, עשיתי כל מה שהוא אמר) לפתע נגלה לעיננו הקניון (שני מטר מהאוטוסטרדה, ממש על הירידה שבה לא ירדנו).
טוב, מדובר בקניון פתוח, ענק, מלא חנויות מפוארות ומפונפנות אבל יש גם כאלו שמתאימות לאנשים רגילים, כמונו.
הנה, כאן.

טוב, נקדים את המאוחר - אכן בילינו שם יום שלם.
אכלנו, שתינו, שיחקנו, בילינו, בזבזנו ומיצינו - וחזרנו בסוף היום עם כאבי רגליים - משל חרשנו את רחובות העיירות הציוריות או הערים ההומות.

היה שווה - ואם אתם בסביבה ובעניין של קניות אני ממליצה.
אפילו גן השעשועים היה שווה:

ואז חזרנו הביתה, ואכלנו את כל מה שנשאר במקרר....


יום רביעי, 17 באפריל 2013

4.4.2013 - סיינה


לפני הכל - יצאנו החוצה לצלם קצת את הסביבה הקרובה.
חלום. באמת שאפשר להתרגל לזה...

ואז סיינה – שעה וחצי נסיעה והגענו אל עיר מדהימה, בנויה על גבעות, בניגוד ללוקה השטוחה שבה ביקרנו אתמול. 
סמטאות צרות ותלולות (מזל שחונים בחניון בחוץ, ועדיין צריך לנווט עם עגלת תאומים...)
מגיעים לכיכר הראשית, מדהימה בגודלה – יש בה בעיקר נערים ונערות – נראה כמו טיול שנתי של בית ספר, ודיברנו על כמה כיף באירופה שיוצאים לטיול שנתי למקומות כאלו...

מול הכיכר ניצב בית העיריה המדהים, וסביבה הכל מלא דוכנים ומסעדות. מתה על אירופה...
משם הלכנו עד הדומו, והפעם נכנסנו פנימה, להתפעל מציורי קיר ותקרה מדהימים, מדובר בכנסיה מפוארת ואפילו הילדים גילו עניין. הרגשנו קצת תרבותיים לרגע (עד הרגע שבו גילינו שהמלאכים על התיקרה ערומים. שוב. כל הנוצרים הסתכלו על הילדים המצחקקים שלנו במבט נוזף)



אחר כך אכלנו, טינפנו עוד מסעדה, אבל אנחנו מתחילים ליהנות מהעובדה שבאים, אוכלים, עושים רעש ובלגן ומשאירים למישהו אחר לאסוף את ההריסות. הפעם לא נשבר כלום.

אחרי שסיימנו בסיינה רצינו לנסות למצוא מקום לשופינג. הקרייבינג מתחיל לשגע את הבנות, וכשהן משתגעות אני משתגעת אחריהן.
אין לנו מושג איפה המקומיים קונים. זו באמת תעלומה, במיוחד לאור העובדה שיש פה די הרבה אנשים, ועל פניו כולם לבושים יפה. אבל חנויות - אין). מהכביש ראינו שלט של אאוטלט, ועצרנו לבדוק. מצאנו חנויות של פראדה, גוצ'י ועוד כמה חברים מהרמה הזו. לא בשבילנו.
קצת אחריו ראינו מרכז קניות קצת פחות יוקרתי, אבל עדיין – לא ברור לי איפה הם קונים את מה שהם לובשים יום יום.
כשהגענו למרכז האחרון – היו בו חמש חנויות בערך, והספקנו להיכנס רק לחנות חזיות אחת. סוגרים והולכים הביתה ב 19:00. על הדקה.
קשה לקרוא לזה שופינג, זה אומר שנצטרך להמשיך לנסות.

חזרנו לוילה והכנו ארוחת המבורגרים – לא רע J
מוכרחים להודות שערב שקט זה סבבה, במיוחד בעומס החוויות שעובר על כולנו.
הילדים מסתדרים מצוין , וגם כשיש מדי פעם חיכוכים – הם למדו להסתדר לבד לעשות משא ומתן. כיף לראות.

יום שישי, 12 באפריל 2013

3.4.2013 - כאן נולד פינוקיו


הבוקר שלנו מתחיל בסביבות 11, שזה ממש מוקדם. עד שקמים, עד שאוכלים, עד שזזים, בכל מקרה -  ב 12 בערך היינו בקולודי. הנה דוגמה לכפר שכוח אל שבאמת לא קרה בו כלום למעט העובדה שקרלו קולודי גדל שם, ואחר כך כתב את פינוקיו...
יש שם הרבה כלום, ובאמצע הכלום - הפארק של פינוקיו...

יש בפארק משהו תמים וארכאי, וזה כנראה סוד הקסם שלו.
הילדים נהנו כל כך  ובעיקר מהעובדה שמזג האויר היה מושלם והיינו שם כמעט לבד.
מתקני שעשועים, מקום להתרוצץ, פסלים ומבוכים – מה עוד ילד יכול לבקש? רק אוכל, כל הזמן רעבים!



אחרי שבילינו שם, ומיצינו את העניין, נסענו לעיירה לוקה. מקסימה, מוקפת חומה, שני כיכרות מרכזיות והמון יונים שאפשר לרדוף אחריהן, ושוב, לא המון אנשים – לקטנים וגם לגדולים זה נעים וכייפי הרבה יותר מאשר ברחובות פירנצה הומי התיירים.



ישבנו במסעדה נחמדה, עם בעל בית חביב שנתן לנו שירות מעולה ולבבי ואוכל טעים מאוד (נעם הכתיר את הספגטי פירות ים שלו בתואר "הפסטה הכי טעימה בעולם" וגם האחרים טרפו הכל). בסופה של הסעודה ביקשנו סליחה על כל הבלגן שהישארנו, וגם טיפ נחמד... הוא ביקש שנמליץ עליו, אז אם במקרה אתם מגיעים ללוקה, הנה המלצה למסעדה חביבה.

כשסיימנו שם כבר היה לקראת 19:00, ועוד רצינו להספיק את פיזה, אז יצאנו למירוץ נגד השקיעה – מי יגיע ראשון.
בפיזה כל מה שרצינו זה להצטלם עם המגדל – ובסופו של דבר שיחקנו אותה. הגענו לשם קצת אחרי 19:30, היה עוד אור אבל השמש כבר כמעט שקעה, החניות היו ריקות, והככר ליד המגדל שוממה.
יצאנו, הלכנו 500 מטר עד המגדל, היינו שם כמעט לבד – הצטלמנו בכל הפוזות הנדרשות (וכמעט בלי אנשים ברקע, כולם כבר הסתלקו). אפילו מצאנו איזו מסעדה ריקה מאדם שבה המלצר הסכים שניכנס כולנו לעשות פיפי בשירותים...
הנה הקולאג' - עכשיו כשערכתי אותו גיליתי שכל תמונה צולמה בזוית אחרת - נורא קשה לצלם ישר כשהמגדל עקום... מצחיק)



אחרי חצי שעה בערך חזרנו לאוטו, ויצאנו לדרך הביתה- נסיעה של שעה וחצי בערך – בכפרים כאן בחושך זה אתגר אמיתי – הגענו לוילה לקראת 22:00 – עוד יום ארוך הגיע לסיומו.

הילדים התקלחו והתפזרו למיטות – הצלחנו לעייף אותם – 1:0 למבוגרים J

יום חמישי, 11 באפריל 2013

2.4.2013 - פירנצה - פיצה ושעשועים


מציצים מהחלון והשמש זורחת, אבל נדמה שמעל ההרים הרחוקים גולשים עננים שנראים כפוטנציאל לגשם זלעפות.
עננים עם פוטנציאל לא ממומש (ותודה לעדי לנדו על הצילום)


כרגיל הבוקר מתחיל בעצלתיים, ארוחת בוקר, תצפית על הנוף וזאב וניצן אפילו יצאו להליכה באחוזה.

תצפית על הנוף (ותודה לעדי לנדו על הצילום ועל הילדים)

החלטנו לא להרחיק ולנסוע לפירנצה, ככה שאם יהיה גשום נוכל פשוט להיכנס למוזיאון ולנצל את הזמן.
בפועל, השמש חייכה כל היום וטיילנו במרכז העתיק של העיר.

לדעתי מבחינת מרחק עשינו מעט מאוד – אבל בסוף היום לכולנו כאבו הרגליים...
גם היום, אתגר החניה היה משמעותי אבל צלחנו אותו, מצאנו חניון קרוב למרכז למרות ההטעיות המכוונות של ה wase. לא נותר לנו אלא לקוות שלא נכנסנו בטעות לאזור האסור - קראתי באינטרנט שאנשים קיבלו דו"חות בדואר אחרי חודשים... 

משם הלכנו ברגל דרך שווקים ורחובות הומי אדם עד הדומו, שהוא כל כך עמוס בפרטים ובאנשים – שאין אלא לעמוד מולו ולהתפעל. למרות המלצות שקיבלנו לא טיפסנו למעלה – בטח שלא בהרכב המשפחתי הקיים...

משם טיילנו במדרחוב, בקצב איטי כל כך –
יש לנו כאן שבעה ילדים – וכאמור בכל רגע נתון מישהו צריך פיפי או רעב או צמא או רוצה להיכנס לאיזו חנות...

בתכל'ס לא הגענו רחוק, וההליכה המכוונת היחידה שלנו היתה לחנות צעצועים שעליה קראתי במדריך של שיחור, שמבחוץ נראית תמימה, אבל בפנים, אלוהים אדירים – איזו חנות!

ואגב המדריך של שיחור - הנה משהו שקרה לי ממש במקרה - כשעשיתי חבילת גלישה באורנג' (נסענו רק עם חבילת גלישה של ג'יגה, בלי חבילת טלפונים) קיבלתי במתנה אפליקציה של שיחור להורדה לסמארטפון. חשבתי שאין לי מה להפסיד והורדתי אותה, אתה בוחר לאיזו עיר אתה מעוניין - והופ, זה אצלך בטלפון. האפליקציה הזו התבררה בסופו של דבר כמשהו מעולה ממש - כשאתה שם בשטח יש מפה, וכיווני הליכה, והמלצות מחולקות לפי נושאים. בקיצור - הפעם קיבלתי מתנה שווה. אני ממליצה בחום, למרות שאין לי מושג כמה זה עולה בלי מתנה מאורנג'...

רצינו עוד להגיע לגשר העתיק אבל לכולם כבר כאבו הרגליים וידענו שיש לנו עוד סופר לעצור בו בדרך (לפני שנתחיל לאכול את חברי המשלחת, כמו שזאב אומר), אז חזרנו לאוטו ויצאנו לדרך.

בסופר לא היינו לבד, בלשון המעטה, היו פה יומיים חג וכולם כנראה חיסלו את כל המלאי במקרר.
המון אנשים ועוד אנחנו עם הילדים המתרוצצים שלנו – אפילו במצב הזה הצלחנו למשוך תשומת לב.
טוב, כעת המקרר מלא, הילדים אכלו (נזכרנו בערב ששכחנו להאכיל את הקטנים. יצחק קדמן על טיסה בדרך לכאן...) וכולם כבר ישנים.
כמעט ולא הצלחנו להתחבר לאינטרנט היום (בעיות התקשורת גורמות לכולנו כולל הילדים לעצבים רופפים. מכורים שכמונו), אז אין לנו מושג מה מתכנן עבורנו מזג האוויר מחר, אבל אולי ניסע לכיוון פיזה. מה כבר יכול להיות...

ובינתיים, נתקלתי באיור הזה, שמדגים בדיוק את מה שעובר עלינו:

יום רביעי, 10 באפריל 2013

1.4.2013 - פשפשים וגלידה בין החומות


קמנו, בוקר חדש ונוף מהמם נשקף מחלונות האחוזה.


אנחנו בחופש, אז כראוי, לקחנו את הזמן שלנו. אכלנו ארוחת בוקר, התארגנו ולפני צהריים יצאנו לדרך, שוב בין הרים ובין סלעים...
אחרי נסיעה מפותלת בנופים מדהימים (כמו הגליל רק מרוח ומתוח) הגענו לכפר שיש בו קצת יותר משלושה בתים, Greve. יצא שהיה שם שוק פשפשים מהמם, ודוכני אוכל וחגיגה גדולה. הגענו בפסחא, יש חופש והאיטלקים יודעים לנוח.

החלום שלי היה להגיע למקום כזה. חפצים נפלאים, אוירה מהממת והמון אנשים בשמש חורפית נפלאה, אבל יצא שהיינו עם שבעה ילדים, כל רגע מישהו אחר רעב, או צמא, או צריך דחוף פיפי (בית קפה אחד, תא שירותים אחד, חצי שעה בתור).
אז לא קניתי כלום וסמכתי על ניצן שתצלם תמונות אוירה. הנה, זה מה שיצא...


משם המשכנו ללוקיישן הבא  - San Gimignano – שזו עיירה שבנויה סביב עיירה עתיקה במיוחד, מוקפת חומה, עם יופי של חנויות ומדרחוב, וקצת פחות ממיליון אנשים.



אף אחד לא הלך לנו לאיבוד היום, וזה כבר יפה מאוד.
אכלנו את הגלידה הכי טעימה בעולם (תור של 20 דקות, תודה ששאלתם), טיילנו בין האנשים וראינו קצת חנויות תיירים (אבל יפות), ראינו תיאטרון בובות שהילדים התמוגגו ממנו, ואכלנו יחד ארוחת ערב (פיצה ופסטה, נו מה).

שעה נסיעה (ועוד 10 דקות למתברברים כי הג'י.פי.אס. יודע בדיוק מתי הרגע הקריטי שכדאי לקרוס בו) והנה אנחנו חזרה בבית.

שרון אומר שהוא מתחיל להתרגל. גם ליאור העבירה את הבית מדרגת "דיזסטר" לדרגת "בית יתומים". יש הפשרה ביחסים, אבל מזג האויר קצת גשום הערב, וכנראה יהיה גם מחר.

נצטרך להחליט מה לעשות מחר בבוקר רק כשנציץ בבוקר מהחלון...

יום שלישי, 9 באפריל 2013

31.3.2013 - טוסקנה אנחנו באים


אחרי שהגיעו בדואר האלבומים של ארצות הברית, מהגעגועים החלטנו שאנחנו חייבים לנסוע שוב.

ניצן מתגייסת עוד שניה, וחופש פסח, והכוכבים הסתדרו לנו טוב, אז חיפשנו לאן כדאי לנו לנסוע לזמן איכות משתפחתי, רגוע, משהו כמו שבוע במזג אויר אביבי.

התייעצתי עם אחותי והסתבר שגם להן הכוכבים מסתדרים, בדיוק מתי שלנו, וככה יצאה שכל הפמיליה מגיעה לאיטליה.

מדובר עלינו – שני הורים, מלש"בית ושלושה ילדים, ועליהם – שני הורים, ילד ושני תאומים עוד מעט בני שנתיים.

שכרנו וילה בטוסקנה, שבה נגור כל השבוע, שתי מכוניות משפחתיות, ויאללה נוסעים.

 צ'ק אין מוקדם

מכיוון שהטיסה שלנו יצאה ביום ראשון בשעה 7:00 בבוקר, ובגלל שפסח, ואל על הציעו להפקיד את המזוודות מראש ולחסוך בתורים, החלטנו ללכת על זה ולהרוויח עוד שעת שינה.

אמנם זה אומר בשבילנו נסיעה נוספת לשדה התעופה אבל נו, חופש, ממילא אנחנו יקירי כביש 6.

זה אומר שהיינו צריכים לארוז כבר ביום חמישי, כדי לקחת את המזוודות לצ'ק אין בששי בבוקר (לא עובדים בשבת...).

קצת מוזר לארוז ולשלוח את המזוודות יומיים קודם, כל מה שנזכרים בו אחר כך – או בתיק יד או לא חשוב.

שרון וזאב נסעו לנתב"ג והגיעו על פי ההוראות לדלפקים של אל על. ישבה שם נערה חמודה, ולא ממש הבינה מה הם רוצים ממנה. למה באתם היום אם אתם טסים רק בראשון??

טוב, קראו לאחראית, שקראה לאחראית משמרת שהתייעצה עם עוד מישהו שבמקרה ידע מה הנוהל (הלללווו! פירסמתם את זה בטלויזיה ובאתר שלכם!), והסכימו לקחת את המזוודות. האחראית עמדה מעליה ואמרה לה לסמן V פה, וללחוץ שם, ולהדביק מדבקה כזו או אחרת, ואז אמרו להם להעביר את המזוודות לא במסוע, אלא במעלית של כבודה חריגה.

שם עמד איש גדול ממוצא בלקני, עם עגלה ממתכת, בתוך המעלית, ואמר להם להעמיס.

העמיסו, קיבלו פתק, נסעו חזרה.

מאז אנחנו מהמרים מה הסיכויים שנרד מהמטוס באיטליה והמזוודות שלנו יהיו שם. בכותבי שורות אלה אני על המטוס, אז ההימורים כרגע לא משהו, אבל ננסה לשמור על אופטימיות.

טוב, חלקנו ישנים, שני הקטנים רצים במעברים וקצת עושים שמח, מזל שזו טיסה של שלוש שעות – שאר הנוסעים לא יספיקו לרשום את הפרטים שלנו J

בכל אופן, המטוס חצי ריק, אני חושבת שזו פעם ראשונה שזה קורה לי, וכל אחד יכול לשכב לו בכיף בשלשה משלו (מי שהילדים שלו נותנים לו לשכב, כמובן)

אני אעדכן יותר מאוחר לגבי תוצאות הניסוי, עד מעט נוחתים.. איזה כיף זה טיסה קצרה J

באחוזת פרנקנשטיין

טוב, נחתנו, הגענו, המזוודות שלנו יצאו ראשונות, אפשר לנשום.

לקחנו את המכוניות השכורות ויצאנו לדרך.

נהיגה שרובה באוטוסטראדה, ובהתחלה עוד חשבנו לעצור באיזה לוקיישן תיירותי, אבל שתי עצירות יזומות בדרך (אחת לאכול והשניה להקיא...) העבירו את הזמן מהר והחלטנו להמשיך ישירות לוילה, שנמצאת באיזה כפר שכוח אל, שכדאי להגיע אליה באור יום.

הו כמה כדאי.

נוסעים בין הרים ובין סלעים, מכפר לכפר בכבישים צרים, ומהר מאוד הבנו שהאיטלקים נוהגים מהר ושאין להם הרבה סבלנות. כמו כן קו הפרדה לבן זה לחלשי אופי. המלצה בלבד. דוהרים.

הגענו לוילה, מדובר באחוזה מדהימה על שטח מדהים, עם כמה מבנים עתיקים, באחד מהם אנחנו גרים.

המון חדרי שינה ושירותים, סלון, מטבח, חצרות – והכל עם ריהוט עתיק מסורתי. משהו מדהים.

הילדים שיקשקו מפחד, במיוחד ליאור שפסלה חדר שינה אחד כי היו בו ציורים של סבתות (כנראה מתות) על הגב של המיטה, את הסלון כי היו בו ציורים של תרנגולות מתות על הקירות, ואת המבואה, כי יש בה מין תנור מוזר (ההומור שלנו הדביק לו את השם קרמטוריום, אבל אני די בטוחה שבאופן רגיל אפו בו לחם). ליאור הודיעה שהיא רוצה למלון. שרון התלונן שהאינטרנט לא מתחבר ומה זה המקום הזה בכלל (על האינטרנט כולנו מתלוננים האמת), והדביק למקום את השם "אחוזת פרנקנשטיין".

בערב עוד ניסינו לצאת אבל היינו הרוגים, וגיחה קצה לפירנצה הסתיימה בתצפית קפואה על העיר המוארת מכיכר מיכאלאנג'לו, ותו לא.




  מחר גם יום...

יום רביעי, 13 במרץ 2013

טיפסנו עם כל הרוחות / אל פסגת החרמון הזוהרת

מעין התחילה עם הסיפור הזה של השלג כבר בשנה שעברה, נדמה לי.
היא לא ראתה אף פעם שלג, והיא ממש רוצה לנסוע לחרמון, ולמה אנחנו אף פעם לא לוקחים אותה, ועוד כל מיני אמירות שמטרתן להחליש את עמידתנו האיתנה כהורים ולהדגיש את עצלנותנו המובנת אל מול הקור, הפקקים והצפיפות.
כל כתבה בטלויזיה, כל תחזית מזג אויר, כל חברה מהכיתה שנסעה וחזרה - מזכירים לה שהיא עוד לא ראתה מעולם שלג.

דחינו עוד ועוד, עד שהבנו שיש משהו מעוות בעובדה שבעוד שלושה שבועות היא נוסעת לטוסקנה אבל בחרמון עוד לא היתה, ולפני שבועיים בערך כתבנו שנינו ביומן יום חופש על היום.
אין לדעת אם עוד יהיה שלג, אי אפשר לחזות מה יהיה מזג האויר, ומרוב שיש לנו כל כך הרבה ילדים וכולם עסוקים כל כך גם אי אפשר לדעת אם יהיה איזה מבחן, או משהו אחר - אבל קבענו.
שלשום התחלנו להתלבט אם לממש את האופציה או לא.
באתר של החרמון יש מצלמות שמשדרות מה קורה באתר בשידור חי, אז ראיתי שאין שם נפש חיה ושלמעלה עוד יש קצת שלג.
יאללה, הולכים על זה.

מתוך משפחה של שש נפשות רק אחת גילתה אחריות אינסופית ובחרה (מרצונה!) ללכת לבית הספר ולא לבוא איתנו (גילוי נאות - היא הלכה לדבר עם המורים שלה כי בזמן שאנחנו נוסעים לטייל לנו היא מפסידה מתכונת באנגלית ובחינה בתנ"ך. הצליח לה, קיבלה אישור להיעדר :)).
כל השאר קמו בבוקר ויצאו לדרך.
לנסוע לטייל בסתם יום של חול זה משהו שמעולם לא עשינו, ואנחנו בהחלט צריכים לעשות את זה יותר.
בדרך הלוך עצרנו בבית קפה בכניסה לכחל, ואכלנו ארוחת בוקר.


בחרמון היינו כמעט לבד, ובאמת למטה אין כלום אבל למעלה יש יופי של שלג ואפשר אפילו לגלוש במזחלת.
הכבישים היו פנויים, במסעדות חיכו רק לנו, ואמנם היה קצת אביך אבל לפחות לא קפאנו :)



בקיצור - קבלו המלצה - קחו יום חופש.
[תוספת חשובה - אם אפשר לעשות את זה ביום שיש עוזרת - ואז עוד חוזרים בסוף הביתה לבית מדוגם - עוד יותר טוב!!]


וזהו. היינו בשלג. אפשר לעבור לעונה הבאה :)
מעין, אגב, הודיעה שזה היה קר ורטוב ושהיא לא רוצה ללכת שוב לשלג, או כלשונה "זה לא היה שווה את המאמץ" (היא בת 7, כן?)

יום ראשון, 10 במרץ 2013

טוב שהראש מחובר לכתפיים

הכל קרה בגלל שהגעתי לאזור המרכז לפני הזמן.
הפגישה הייתה אמורה להתחיל ב 10:30, ואני הגעתי כבר ב 9:15 (איפה הפקקים כשצריך אותם?!)
אז זימנתי את אחותי לכוס קפה.
הכל קרה כי לא היה לה חלב בבית, ואז היא אמרה: "טוב, אז בואי ניפגש בקניון, עוד 10 דקות בארקפה?"
הכל קרה כי יש לי ביטחון עצמי אינסופי, וכשהחניתי את האוטו בחניון של הקניון (אה! חרוז!) הסתכלתי ימינה ושמאלה ואמרתי לעצמי: "הי, את, גברת עם המון בטחון עצמי, אולי תרשמי לעצמך איפה חנית?" ועצמי ענתה לי: "מה פתאום, את לא רואה שזה ציור של פיל עם מספר 2? פיל 2. זה הכל. פשוט תזכרי"
טוב, אז שתינו קפה, ואכלנו כריך בולגרית עם חצילים, וקישקשנו קצת, וצחקנו קצת, ואז היה כמעט 10:00 ונפרדנו.
חזרתי לחניון, והלכתי בביטחון לפיל הירוק מספר 2.
פיל 2.
הנה הפיל.
הוא ירוק.
הנה ה- 2.

איפה האוטו? (זה כמו "איפה הכסף?" רק פחות דמגוגי ויותר מביך)
הסתובבתי סביב הפיל. למעשה הסתובבתי בכל המכלאה.
אין אוטו.
לאט לאט התחלתי להילחץ.
עשיתי עוד סיבוב ועוד סיבוב, ובשלב מסוים מישהי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותי באוטו שלה סביב החניון כדי שאוכל למצוא את האוטו.
אחרי 10 דקות הבנתי שאני מאחרת והתקשרתי בבושת פנים להודיע שאני מאחרת כי איבדתי את האוטו.
בשלב מסוים חשבתי שאולי גנבו אותו, אבל לאור העובדה שמדובר באוטו לא אטרקטיבי בעליל, הברחתי את המחשבה המטרידה מיד.
אחרי 15 דקות שהרגישו כמו נצח, החלטתי ששום דבר טוב לא יצא מהמכלאה של הפילים, והלכתי לחפש חיה אחרת.

טוב. זה היה כבר לפני כמה ימים, וכמו שאתם בטח מבינים הגעתי איכשהו לפגישה וגם הביתה אחר כך.
זה בגלל שהאוטו חנה לו בתמימות מתחת לתרנגול.

אנשים אומרים שלכל דבר יש הסבר, ושמכוניות לא יכולות להזיז את עצמן.
פחחח.

אני, באופן אישי, למדתי שני דברים:
ראשית, לעולם לא להתקשר להודיע שאת מאחרת כי איבדת את האוטו (ממילא הפגישה התחילה באיחור, יכולתי להיכנס באלגנטיות בלי שאף אחד ירגיש ובלי לעשות לעצמי בושות)
ושנית, מעכשיו, אני מצלמת את סימני החניה. אם האוטו יזיז את עצמו, לפחות יהיו לי הוכחות.
הנה, זה מהיום:


יום שבת, 23 בפברואר 2013

למה אני אוהבת לגור בקרית טבעון

כמעט בכל יום חמישי אחר הצהריים, דופק אצלי בדלת ילד ג'ינג'י, עם דלי גדול ומלא פרחים ביד, ומציע לי פרחים לשבת. כולם יודעים שיש לי חיבה מיוחדת לג'ינג'ים שמוכרים פרחים, ולכן בדרך כלל אני קונה ממנו בשמחה.
השבוע הוא הגיע, חייכני במיוחד, וביקש למכור לי כלניות יפהפיות. לצערי לא היה לי כסף בארנק אז הוא אמר: "לא נואר, אשאיר לך את הפרחים ואבוא לקחת כסף מחר". אנחנו מדברים על ילד בחטיבת הביניים, משהו כזה, כן?
הוא כל כך שימח אותי, באופטימיות הקוסמית שלו ובביטחון ובאמון באנשים, שמיד לקחתי שני זרים. אמרתי לו תודה רבה ושלא ישכח לבוא מחר ושאלתי איך קוראים לו. "איתי," הוא ענה, "אני גר כאן בשכונה. את בטח מכירה את אמא שלי."
בששי אחר הצהרים הוא בא, שמח וחייכן כרגיל, ושילמתי לו 45 שקלים על שני זרים של כלניות עליזות.
זה גורם לי שמחה רבה לגור בישוב שבו הבן של השכנה יכול ללכת בבטחה בין הבתים, לדפוק על כל דלת, למכור פרחים ולהאמין שמישהו ישלם לו ביום אחר.
ובסוף מסתבר שאני באמת מכירה את אמא שלו. אנדריאה הייתה המורה שלי לזומבה :)
מותק של ילד, אנדריאה :)


*
בכל שעה - גם כשהכבישים עמוסים וגם כשרק מכונית אחת אקראית עוברת - אם מתקרבים למעבר חציה - יש 95% סיכוי שהנהג במכונית יעצור לפני המעבר וייתן לך לעבור. אני גרה כאן כבר 10 שנים עוד מעט. בדקתי את העניין סטטיסטית. לא מצליחה להירגע מזה, אבל בהחלט הצלחתי להתרגל...
*
ועוד דבר שקשור לנהיגה - בטבעון לא מצפצפים. כאילו שאנשים כאן לא ממהרים או לא עצבניים או שיש להם עודף סבלנות. לפעמים מישהו עומד עם האוטו סתם ככה באמצע הכביש ובא לך להסביר לו שהכביש לא שלאבא שלו (אולי זה הנכד של אלכסנדר זייד בעצם... צריך להיזהר) אבל אז אתה נזכר שפה זה לא מקובל. ומתאפק.
*
כי אנשים באים לכאן מכל הארץ לראות פריחה בשבת. ככה נראית החורשה מאחורי הבית שלי:


יום שבת, 9 בפברואר 2013

איפה הייתי חודש?

אז מה שקרה זה שבדיוק ב 1.1.2013 התעוררתי עם צוואר כואב.
לא גרון, מבפנים, אלא צוואר, מבחוץ.
לא עורף תפוס, או שריר מכווץ, אלא בלוטה נפוחה וכואבת - שאי אפשר לתאר.
מכיוון שאני חשדניסטית וגם קצת היוכונדרית, רצתי מיד לרופא שאמר שהוא חושב שזו דלקת בבלוטת התריס - ושאלך לעשות בדיקות.
טוב -  בדיקות, דקירות, המתנה, כאבים, ידה ידה ידה, בינתיים כבר לא יכולתי להזיז את הראש וכאבה לי השיניים, האוזן, השערות על הקרקפת. טירוף.
כן, בסדר, אחרי כמעט שבוע קיבלתי סוף סוף כדורים, והתחילה מגמת שיפור, עד שפתאום לא.
בסופשבוע בטבריה (מכל המקומות בעולם) התחיל לדמם לי האף, ולכאוב לי הראש, כמו שלא כאב מעולם.
לחץ דם גבוה, הסתבר אחר כך - זהו. הבלוטה שלי יצאה סופית משליטה.
וכולם יודעים שאני אוהבת שליטה.
מה זה אוהבת? חייבת שליטה!

הרופא אמר שעכשיו זו פעילות יתר והפציץ אותי בתרופות,
ואני, מצידי, הלכתי לפרופסורית מומחית שאמרה שלא, זו לא פעילות יתר בכלל.
זו בלוטה שנהרסה בדלקת ושפכה את כל מאגרי ההורמונים שלה לתוך  זרם הדם שלי.
אין טעם לקחת כדורים. רק את אלו של הלחץ דם.
עם כל השאר אין ברירה אלא להתמודד.
ייקח בערך חודש עד שהדם שלי "יתנקה" ואז נוכל לראות מה מצב הבלוטה בכלל. אם היא קמה לתחייה או לא.
ואני - בינתיים - חזרתי לתפקוד - אבל ממש לא במיטבי.
באחד הימים הייתי כל כך חלושה, שנאלצתי לחנות עם האוטו במגרש חניה באמצע היום, לעבור לספסל האחורי וללכת לישון.
בשאר הימים אני עושה כמיטב יכולתי לנוח קצת יותר מהרגיל.
לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.

בקיצר, בגלל זה לא כתבתי, הייתי מחוסלת, ובזמן היקר שבו אני מתפקדת - אני עובדת.

אבל לצלם המשכתי (אתם עוקבים בפייסבוק?) ומפה לשם חגגנו יומולדת 7 למעין (הנה הפוסט המרגש מהשנה שעברה).
הנה היא, במלוא תפארתה (אבל בתאורה גרועה)

ובסופי השבוע הבאים יש לנו ארוחות חגיגיות ואירוח משפחתי רב משתתפים (פעמיים), אז בטח יהיו חוויות ותמונות, ובכלל,
אני מקווה שהפוסט הזה יסמל סוף סוף את חזרתי לשיגרה.

רק בריאות לכולם!
  

יום שני, 7 בינואר 2013

תמונה אחת ביום, שבוע 1

סליחה שרק חמישה ימים, אבל השבוע התחיל ביום שלישי...
אני אנסה לסדר כל שבוע בדף נפרד,
אולי בסוף יצא מכל זה ספר...

בכל מקרה, למתעניינים, אני עובדת בפוטושופ, ומשתמשת בקיטים דיגיטליים חינמיים (בעיקר) שאפשר למצוא בקלות ברשת, והפעם כמעט לחלוטין בקיט rainy day sunday של Amy Bleser.
אז למי שלא עקב בפייסבוק, או באנסטגרם, או סתם נהנה לראות (כמוני) את כל השבוע במבט אחד,
הנה הוא:

המשך שבוע נפלא!

יום חמישי, 3 בינואר 2013

המשרד הירוק - פירסומים - 1


והפעם, קצר וקולע.
כדי לקבל כוכב אחד בקטגורית הפירסומים ממש לא צריך לעשות הרבה.
ליתר דיוק - לעשות כמה שפחות.
להימנע ככל האפשר מהדפסת פירסומים.

אם במשרד שלכם עוסקים, בין השאר בהפצה של ניוזלטרים, פירסומות או בהפקה של פירסומים - הציעו תמיד - ורצוי כברירת המחדל - את הגרסה האלקטרונית.
לקבל ניוזלטר או פירסום במייל משאיר בידי המקבל את הברירה אם להדפיסו או לא.
לשמור חוברת בגרסה אלקטרונית חוסך ניר, חוסך מקום וחוסך אבק.
המהדרין - מוסיפים בתחתית המייל בקשה מיוחדת להימנע מהדפסת המייל או המצורף ככל הניתן.

לשם דוגמה, אביא את אתר מוסד נאמן, שבו מופיעים כל הפירסומים של המוסד בגרסה אלקטרונית, להורדה.
קל למצוא, קל להוריד וקל לשמור, והכי חשוב - קל להתמצא ולחפש בתוך המסמך.
http://www.neaman.org.il/

יש עשרות דוגמאות לפירסומים שחבל להדפיס - ברכות שנה טובה, מידעונים ואפילו רשימת מספרי טלפון של המחלקה. פשוט שולחים במייל.
מי שמרגיש שהוא ממש חייב - יכול להדפיס (ואם כבר יש לכם כוכב מהאייטם הקודם, הוא בוודאי מדפיס דו צדדי :))