תמונת מצב לבוקר יום רביעי –
אחד בעל במיטה, נאנק מכאבים ומרחם על עצמו ועלי (בצדק, לשני המקרים),
אחת (אני) חושבת רק מחשבות חיוביות ומבינה שאין מה לעשות – אני זה מה
שיש,
שתי בנות עשרה להוטות לבזבז על היום הראשון את כל הכסף שהביאו איתן,
שני קטנים בשוק, שלא מבינים מה הולך בכלל, מתוכם לאחד יש היום
יומולדת, והובטח לו מכשיר PSP. היום. עכשיו. כרגע.
בשלב ראשון, בעזרתם של חברים עם קשרים מקומיים, השגנו המלצות
לכירופרקט, שיסכים לקבל בהתראה קצרה את הסובל.
בשלב השני, יצאתי עם שני נציגים לחפש איזה סופר, או דלי, שנוכל לקנות
בו כמה מצרכים בסיסיים. ברחוב לידינו יש
המון כאלו. בערך כל חנות שניה, כולם פקיסטנים או משהו בדומה לזה, וכולם מוכרים את
אותו הדבר. שימורים, קצת חלב ומשקאות קלים, תפוחי עץ ובננות. לקחנו מה שהיה,
בתקווה שמחר נמצא איפה לקנות גם ביצים.
בשלב השלישי, הוחלט לצאת בהליכה מתונה לטיימס סקוור, מתוך הנחה שאם
נלך לאט, אולי נצליח להגיע בשלום. הלכנו לאט, ועצרנו בדרך לפיצה ניו יורקית. ניסיתי,
באמת שניסיתי. שלושה ביסים הרגו אותי. למרת שבחרתי משהו עם הרבה ירקות – זה היה
גדול עלי. אכלתי קצת ושתיתי הרבה דיאט קולה. מי שהפתיעה בגדול היתה דווקא הקטנה, שהעלימה
משולש פיצה ניו יורקית ענק בלי למצמץ בכלל.
הגענו בשלום, והתחלנו לקלוט איפה אנחנו. מרחק של
שני רחובות מהדירה השקטה והצדדית – אמצע העולם. בפיות פעורים ודי בשוק הסתובבנו
לנו אנה ואנה, הסובל מדדה מאחורינו. בקומה השני מתוך שלוש של החנות של m&m הוא נשבר, ונשלח
הביתה במונית (בפועל הסתבר שהוא הלך ברגל. כבר אמרתי, יותר עקשן מסובל J). אני המשכתי עם
הילדים בין נחילי האדם, לחוצה עד מאוד.
שתי הגדולות נשאבו לתוך forever 21, ואילו שני הקטנים
נתלו עלי, מיואשים. בלית ברירה נאלצתי לשפוט משפט שלמה ולהודיע לגדולות שעכשיו לא
מתאים, וחוזרים לדירה. איי, הפרצופים...
בנות יקרות שלי, נסענו לחודש ימים, אין
שום הגיון בלבזבז את הכל ביום הראשון (ועוד פוסט תגלו שגם לא ביום השני J ...).
הבן שלי, לעומת זאת, נאלץ להתמודד עם מציאות קשה, שבה בכל החנויות ששאלנו בדיוק אזל ה PSP - מסתבר שמוציאים דגם חדש והישן בדרך החוצה. טוב למחירים, פחות טוב למלאי, ב- toys R Us נאלצנו להסתפק בסיבוב אינסופי על הגלגל הענק (מפעיל משועמם + העדר לקוחות)
חזרנו לדירה, בדיוק רגע לפני שההוא יצא לתור אצל הכירופרקט. התאוששנו,
התקלחנו, אכלנו קוסקוס ומרק נמס בכוס שסחבנו מהבית (תודה רבה על העצות, יוספה. הפנמנו,
ובעיקר הרשו לי לחלוק את עיצת מיליון הדולר – לקחת איתכם מפצל ישראלי של ארבעה או
יותר שקעים – עם מתאם אמריקאי אחד. מרכז טעינה אולטימטיבי). מחר נגלה ששכחתנו
להטעין את המצלמה. יופי. גאון.
אחרי הכירופרקט הוא חזר, מרגיש קצת יותר טוב ובעיקר קצת יותר אופטימי.
ועכשיו – לילה. כלומר 18:00 שעון מקומי. הקטנה צנחה בלי הכרה, לא היה
לי לב למשוך אותה עוד.
השאר נפלו אחריה, אחד אחרי השני. האחרונה החזיקה מעמד עד 20:00.
ברור מכאן שבשעה 4:30 הם התחילו להתעורר, זה אחרי זה. לבעלי נתתי כדור
של מלטונין בשעה 1:30 וכשהוא קם והודיע שנגמרה לו השינה. נפגשנו שוב ב 8:00 בבוקר
בערך J
לזו שהיתה מוכנה לקחת נתתי טיפות טבעיות (R14, למתעניינים) שהפילו אותה חזרה עד שהערנו אותה,
בסביבות 9:00. היא היתה מאוד מרוצה. השאר (כולל אני), ערים מהשעה 5:00 בערך, אבל
עשיתי עבודה טובה בלעייף אותם היום, אני בונה על שיפור J.
סיכום יום 1 – אופטימיות קוסמית. מי אמר חופשה משפחתית ולא קיבל?
אני אוהבת את הילדים שלי, הם הכי נפלאים בעולם, ואני אוהבת אהבת נפש
את הבעל שלי, ומאחלת לו שיעמוד על הרגליים, ולא יצטרך לחוות את ניו יורק רק
מהסיפורים והתמונות שלנו...
ומי שלא ראה ילדה בת חמש נכנסת, לראשונה בחייה, לחנות של דיסני - לא ראה אושר מימיו :)
מחר יום חדש.
ריגשת אותי עם המשפט האחרון - מי שלא ראה ילדה בת חמש נכנסת לחנות של דיסני...
השבמחקתמשיכי לכתוב על מסעותיכם ותלאותיכם - את כותבת מקסים וכיף לקרוא.
כמראה שהדיאטה בכל זאת עשתה משהו להתנהגות באיזור האוכל - אם לא הצלחת לאכול פיצה ניו יורקית (-:.
מתגעגעת אליך בפייסבוק, תכתבי שם מדי פעם...
המשך טיול מהנה ומאחלת החלמה מהירה לבעלך - כי לראות את ניו יורק דרך תמונות זה לא שווה בכלל. חייבים ללכת ולחוש כל מטר.
איזה כיף לקרוא .. את כותבת מדהים!
השבמחקתמשיכי לעדכן