חפש בבלוג זה

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

ימים 31-32 - רגע לפני הסוף

לא כתבתי אתמול, כמעט ולא כתבתי היום. רק המחיויבות והרצון לשמור על סדר ומשמעת מושיבים אותי עכשיו מול המחשב.
היומיים הללו מוקדשים למפגשים משפחתיים, ומהם אני נהנית מאוד, אבל לא ממש מרגישה צורך לחלוק... אני מקווה שזה בסדר.

אתמול נסענו ל Eaton center.
בכל שעה של היממה, בכל יום בשבוע, תמיד מלא שם כל כך הרבה אנשים, כולם מחזיקים ביד שקיות, או אוכלים, או ישובים ומקשקשים, או עוברים שם בדרך למשרד או ממנו.

היה הומה אדם, וקצת מלחיץ עם הילדים, ובמיוחד עם שרון שרמצה נורא איזה זוג נעלי אדידס מסויימות מאוד שכמובן היו בחנות, רק לא במידה שלו. זאב נאלץ לרוץ איתו בכל הקניון כולל חנות אחת בחוץ, ובסוף זה נגמר בבכי. סירבנו לקנות נעליים ב 70$ רק בגלל שלא היו את אלו שהוא רצה.

את מעין סחבתי רוב הזמן על הידיים.

היום נסענו בבוקר למוזיאון המדע.
המוזיאון נחמד מאוד, ואפשר להעביר בו יום בכיף. חבל שהיה לנו רק חצי יום אבל מיהרנו חזרה כדי לפגוש שוב א המשפחה שלנו, ולאכול ארוחת צהריים/ערב משותפת.

לפנות ערב עוד קפצתי שוב לסופר ולדראגסטור להשלמות אחרונות (הצלחתי לצאת בלי ילדים, הייתם מאמינים?), ואז - גולת הכותרת - האריזה האחרונה!
מחר, לשמחתי, הטיסה בצהריים אז הבוקר רגוע ולא צריך לקום בשעות פליליות.

עוד רבות יתואר, יסופר ויושר על הטיול הזה, אני בטוחה, הפוסט הבא שלי יהיה מהבית, ובו אני מקווה לתאר איך הגענו בשלום, ואיך הגענו בנתב"ג הביתה עם על המטען והתיקים והילדים, בלי להשאיר אף אחד מאחור.

נשיקות וחיבוקים, ולהתראות בבית!

אני וכל החבר'ה :)

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

יום 30 - עיר עם תחתית

רשימת משימות ליום 27.10.2011:
1. לקום מאוחר
2. לאכול ארוחת בוקר מפנקת
3. להעיר את הילדים ולחטוף פרצופים מכולם
4. לנסוע ל down town Toronto ולהצליח למצוא שם חניה
5. לפגוש בן-דוד (נשיקות, חיבוקים :))
6. תחפושות לתינוקות של אחותי ב the children's place  (אחותי - היה מבצע, עלו רק 3$ לתחפושת!!)
7. לגו חיזר תלת רגל לאחין הכי כתום בעולם (או לפחות ביבשת הזו...)
8. ללכת ברחובות ולקפוא מקור (3 מעלות + רוח)
9. ללכת ב path ולהתבשל, וגם קצת ללכת לאיבוד
10. לעבור במכונות בידוק של ה CN TOWER
11. לעלות 140 קומות במעלית בתוך דקה וחצי, ולהיות על פסגת העולם
12. להעיז לקפוץ על רצפת הזכוכית
13. לחזור בשעה חמש בכיוון ההפוך מנחיל האדם שסיים כרגע לעבוד והולך לכיוון הרכבת
 14. להשוות את העומס בכבישים של טורונטו לעומס בלוס אנג'לס (בקטנה, באמת)
15. ארוחת ערב מצויינת, וארבעה ילדים שישנו בדרך באוטו ועכשיו לא עייפים בכלל
16. 12 וחצי בלילה. שרון לא נרדם, אני כותבת פוסט.

כל המשימות הושלמו בהצלחה,
אני עייפה (לא ישנתי באוטו).




אני חושבת שהיום עברנו את הנקודה שבה נמאס הטיול ורוצים לחזור הביתה. אני מרגישה את זה על עצמי, אני מרגישה את זה על הילדים במיוחד.
לזאב ולי יש כמה החלטות לקראת החזרה לשגרה,
בטח כשאגיע הביתה אקדיש לזה פוסט נפרד.

אני כרגע מתלבטת בקשר לאלבום הטיול. אלבום תמונות רגיל או יומן מסע הכולל את כל הטקסטים מהבלוג עם תמונות? הצביעו והשפיעו!

סיכום יום 30 - אני אוהבת את טורונטו. אם רק מישהו היה מדליק בחוץ את החימום...

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

וזה רק כדי להוכיח שגם בסופר אפשר לעשות חיים :)







יום 29 - אצל הדודה והדוד

כותבים גם כשאין הרבה מה לכתוב, נכון?

טוב, ככה נראים החיים פה (זהירות, לא לבעלי לב חלש, כלומר לאמא שלי...)-
קמים בבוקר - אני הראשונה, בערך ב 9:00, והשאר מגורדים בכוח מהמיטות יותר מאוחר.
השולחן כבר ערוך לארוחת בוקר, והקפה מהביל במכונה.
יושבים ואוכלים מול ערוץ התחזית, ורואים שהיום ירד כל היום גשם, אז מחליטים להעביר את היום במקום סגור, כלומר קניון, כלומר הפרומנד.

מתארגנים, יוצאים לדרך, זה פה, תכף, על רחוב בת'רסט.

בחוץ 6 מעלות, וזרזיף תמידי של גשם, לא נורא, סתם חורפי.

מתחילים ב-winners, עוברים לחנות "הכל בדולר", ממשיכים ל walmart, ואז לקניון.

מסתובבים, קצת קונים, קצת אוכלים, בתוך הקניון אין שעון ואין מזג אויר, הכל מואר וחמים ונעים ונוח.

הרגליים כואבות קצת והבטן מתחילה לקרקר אז מתסכלים מה השעה - אופס. 18:00.

נוסעים חזרה הביתה, ומגיעים ישר לארוחת ערב - שניצלים טריים וצ'יפס, וסלט ופירות וקפה ועוגה ושיחה נעימה, וטלויזיה בעיברית ברקע (המרוץ למיליון!).

הילדים משחקים (היום פתחו פה בר משקאות או בית תה או משהו כזה, לא הבנתי).

לילה, הולכים לישון אחרי שהחזאית אמרה שמחר יהיה מזג אויר נאה. כנראה שזה אומר שניסע לעיר לטפס על ה- CN tower.

קשה...

סיכום יום 29 - אנחנו בחופש, לא?

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

יום 28 – שמש בניאגרה


 25.10.2011

בפעם האחרונה שהיינו במפלי הניאגרה, היה קור של מינוס ארבע מעלות. זה היה בשנת 2003, וטיפות הרסס הקפואות טסו לנו אל הפנים כמו סיכות חדות.
היום היה יום נעים, 15 מעלות, ולכן העפנו את הילדים מהמיטות בבוקר, ויאללה, נוסעים.

התחזית כאן היא משהו ששווה לדבר עליו, ולכן יש כאן ערוץ טלויזיה שלם שכל עיניינו הוא מזג האוויר. כל היום חזאים ומפות מטאורולוגיות, והשורה התחתונה היא – היום יהיה מעונן חלקית, וכנראה ירד גשם רק בערב. ואם לא – אז טעינו (ככה אמר החזאי, בחיי, בשביל זה משלמים לו משכורת!)  

בכל אופן, יצאנו ונסענו לשם, זה עניין של שעה וחצי עד שעתיים, ממש קטן עלינו, שועלי כבישים שכמונו.
הגענו – מפלי הניארגה הם ללא ספק אחד המקומות היפים בעולם – ובכל מקרה – אחד האהובים עלי.
השלמנו ביקור בחורף ובסתיו. חסרות לי עוד שתי עונות J


משם נסענו לניאגרה און-דה-לייק.
אם יש מקום על גבי הגלובוס שהייתי רוצה לגור בו – זה כאן, זה בעיני ממש מקום קסום, וכל פעם שאני מגיעה לפה אני נזכרת למה. היום חנינו ממש ליד המשרד תיווך, אבל לא היה לי נעים ללכת לקרוא מודעות אז צילמתי את החלון, אולי אקרא בזום דיגיטלי...


שתינו קפה בבית הקפה של ג'ורג' ברנרד שואו, ומיכיוון שבשלב הזה כבר ירד גשם – נסענו הביתה, שוב נסיעה גשומה, ונזכרנו איך בחזרה הקודמת שלנו נתחילה סופת שלגים באמצע הדרך וכל האוטוסטראדה נעלמה פתאום מתחת למעטה לבן...

חזרנו לארוחת ערב ביתית, ושרון ומעין חזרו למשחקים האינסופיים שלהם במרתף, הם הקימו פה שדה תעופה, והפכו את ההליכון החשמלי למסוע בידוק למזוודות. ככה זה כששואבים השראה מהחיים האמיתיים.

מחר החזאי אמר גשם, ואם לא אז הוא טועה, ובכל מקרה, כנראה שננצל יום גשום למרכז קניות כלשהו. אוי.  

סיכום יום 28 – מוזר לראות חדשות בעברית. יש פה ערוץ שמשדר בשמונה בערב את החדשות עם דני קושמרו מכמה שעות קודם. מתי יונית חוזרת?

יום 24 - שוב יש לנו אוזניים



טוב, דיסני זה תמיד חגיגה, אבל דיסני בערב ליל כל הקדושים זה טירוף.
בימים האלו מגיעים לפארק המורעלים האמיתיים, משפחות שלמות בתחפושות שונות ומשונות, ובעיקר מושקעות. כאן לא תמצאו מישהו ששם על הראש כובע של קאובוי ויצא ידי חובתו. כל המשפחה באואוטפיט מלא של שודדי ים קריביים (אפילו שאבא לא דומה בכלל לג'וני דפ), או משפחת סופרעל (אפילו שהטייטס לא נראה משהו על הצלוליטיס של אמא), או שלוש סבתות בנות 70 בערך בתחפושת מלאה של הפיות של היפהפיה הנרדמת... בקיצור – טירוף.

באתר של דיסני יש הוראות להתחפשות – רק מראה כמה ברצינות הם לוקחים את עצמם..

Costume Information
All event attendees — including adults — may dress in their favorite Halloween costume and must follow these and other guidelines:
  • Costumes should be child-friendly and may not be obstructive, offensive or violent.
  • Guests may wear masks. However, masks must not obstruct vision and eyes must be visible at all times.
  • Guests who dress like Disney Characters may not pose for pictures or sign autographs for other Guests.
  • Costumes should not drag on the ground.
  • Costumes should not contain sharp objects, pointed objects or materials that may accidentally strike another Guest.
  • Costumes should not contain any weapons which resemble or could easily be mistaken for an actual weapon.
  • Guests of all ages may only wear costumes to the Disneyland Resort Halloween event to which they have valid tickets.
Guests who do not adhere to these guidelines may be refused entry into the event unless his or her costume can be modified to meet the above standards.


הגענו לפארק לפני הצהריים, והתחלנו לעבור בין המתקנים והאטרקציות – בחלק מהזמן התפצלנו בין הקטנים לגדולים, ובחלק נילחצנו כשלרגע לא ראינו מישהו מהילדים ביI המוני האנשים (בכל זאת – 8 ילדים – קל לאבד מישהו). מזל ששניים ישבו בעגלות. לפחות הם מחוברים להורה.



היה כיף – כמו שדיסני יכול להיות – עד כלות.



בשבע התחיל להגיע קהל אפילו יותר משוגע, ואנחנו עזבנו – כאמור – לא היו כרטיסים למסיבה – אבל לאור העובדה שלמחיר הכרטיס המוטרף ממילא היה צריך להוסיף עוד 60 דולר כדי להישאר לממתקים ולזיקוקים – אולי יותר טוב ככה.

סיכום יום 24 – להתראות קראוון

יום 27 – change engine oil soon


24.10.2011

בשעה 2:30 לפנות בוקר צילצל השעון של זאב. אנחנו אמורים לקום ב 4:00, אבל מכיוון שהטלפון לא מושתק צילצלה לו תיזכורת על ישיבת צוות, שמתקיימת בלעדיו (או שלא...) איפהשהו ביקום מקביל.

מי שמכיר אותו יודע שבזה נגמר לו הלילה, ומי שמכיר אותי יודע שהמשכתי לישון כרגיל.

בארבע קמנו, והתחלנו להתארגן ולהעיר את הילדים. הם הלכו לישון לבושים, כדי לחסוך זמן, וככה בחמש הגעתי למצב שאני מעמיסה את המזוודות על האוטו.

בקשה מיוחדת למחלקת הגינון של לאדרה ראנץ'  - אם אפשר היה לדחות את פתיחת הממטרות ברחוב לשעה 5:10 זה היה עוזר מאוד. בפעם הבאה. הפעם נרטבתי.

נפרדים בעצב רב מהמארחים שלנו, ומקווים לראות אותם אצלינו בישראל בקרוב, ויוצאים לדרך.
על הכביש מספר 5 יש תנועה ערה גם בחמש בבוקר. מטורפים פה כולם.

אנחנו עולים על ההיי-ווי, ורגע אחר כך נדלקת נורה באוטו עם ההודעה על החלפת שמן. זאב לא מספיק להגיד "שמן" וכבר המחוג של חום המנוע עולה.

חמש ורבע בבוקר, אנחנו על האוטוסטראדה, אוטו מלא ילדים ומזוודות, טיסה שחייבים להגיע אליה בזמן – והאוטו הזה מתחמם.
מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי וודאי זוכר את הרפתקאות המוסך עם הקראוון.

בשלב הזה – אני בטוחה שאני חולמת. משכנעת את עצמי שאני בחלום רע, ותכף אתעורר ויהיה ארבע במיטה, ואצטער שאני צריכה לקום.

לא, זה לא חלום. אותו תקלת מנוע בשני רכבים בשבוע. אם לא הייתי יודעת שיש לי קוראים צעירים הייתי מקללת את אשר על ליבי.

הנסיעה לשדה לוקחת יותר משעה, למזלינו אנחנו יכולים לנסוע בנתיב לרכב מרובה נוסעים (אנחנו מרובים), ואני חושבת שזו היתה השעה הארוכה בחיי. לעצור? לא לעצור? מי יחליף לנו שמן בחמש וחצי בבוקר? אם עוצרים ומחכים לגרר – אין מצב להגיע לטיסה. אם מזמינים מונית – מה עם כל המזוודות?
לקחנו הימור, והגענו בשלום לשדה. באותה המידה יכולנו לשרוף את האוטו.

תודה למי שצריך להודות בעבור הנס הקטן הזה.

בשדה התעופה אחרי כמה אי הבנות מול המכרטסת ושש מזוודות שמגרדות כולן את המשקל המותר – הצלחנו לנשום לרווחה, ולקנות משהו לאכול לפני הטיסה.  הטיסות הפנימיות האלו, שבהן לא נותנים שום דבר לאכול (אפשר לקנות שקית בוטנים בחמישה דולר, אם אתה ממש מתעקש), מזל שידענו מראש והצטיידנו.
הטיסה עוברת במהירות, ארבע שעות ואנחנו נוחתים בטורונטו.

ביקורת דרכונים – במהירות הבזק.

מזוודות – יצאו כולן – ראשונות.

דודים – מחכים בחוץ.

פגישה, נשיקות, מעמיסים את המזוודות על האוטו של הדודים, והולכים לקחת את האוטו השכור.
נכנסים לאוטו – מתניעים – ניחשתם נכון – נורית צהובה דולקת.

הפעם השירות אדיב במיוחד, ומחליפים לנו מיד את האוטו לאחד אחר, שעד כה נראה תקין.
נוסעים, מגיעים לבית של הדודים – איזה אושר. מרגישים בבית,  פינקו אותנו ביחידת דיור מדהימה, ואוכל של סבתא J

הולכים לישון מחוייכים ועייפים.

סיכום יום 27 – גם שלוש שעות הזזה בשעון יכולות לעשות ג'ט לג.

יום שני, 24 באוקטובר 2011

יום 26 – יום שמתחיל בדו"ח חניה




ככה סתם מחוץ לבית. אוף. 40$. התייאשנו כבר מלנסות לשמור על מסגרת תקציב...

אנחנו נוסעים לסיור בהוליווד עם משפחת דלמר – פגישה שקבענו עוד מהארץ, וכולנו מתרגשים לקראתה מאוד.

הנסיעה בבוקר עוברת בצורה חלקה – אף אחד לא יוצא לכביש ביום ראשון ב 9 בבוקר, מסתבר.
מגיעים בקלות ובול בזמן, ופוגשים את הדלמרים בשמחה והתרגשות. יושבים, מקשקשים, מחליפים חוויות...לכל אחת מהמשפחות יש את סיפורי המסע שלה עד היום, וכיף להיזכר ולצחוק מכל ההרפתקאות.



אחרי שנרגענו, לקחנו אוטובוס קומותיים שמסייר בהוליווד, ואפשר לעלות ולרדת ממנו בתחנות שונות. התחלנו לנסוע, וירדנו ליד רודאו דרייב. משהו גרם לנו ללכת לכיוון ההפוך, ופתאום מצאנו את עצמינו באמצע שוק אורגני, עם פינת ליטוף – במיקום הכי הזוי ביקום.





מכיוון שהיה לי מידע פנימי לפיו אנחנו צריכים להגיע לרחוב רוברטסון, התחלנו ללכת במסלול שהתברר אחר כך כארוך, מיגע, ונטול פואנטה. נפש חיה לא היתה ברחוב, ואנחנוף חבורה צחקנית ורעשנית של ארבעה מבוגרים ושבעה ילדים (סליחה, ניצן, שכללתי אותך בחבורת הילדים) היינו היחידים בסביבה. ברחוב אחד ילדה יצאה מהבית רק כדי לראות מי זה הולך בחוץ. כנראה זה לא נהוג.




ברוברטסון נחתנו כנראה בצד המשמים, כי לא היה שם כלום. לא בנאדם, לא סלבריטי, ואפילו לא בית קפה.  בסופו של דבר הלכנו לתחנת האוטובוס הבאה, ועלינו עליו. המשכנו וקפצנו ממנו שוב בשוק האיכרים. החלטה של רגע שהתבררה כהימור מוצלח מאוד, המון דוכני אוכל ומסעדות קטנות עם אוירה, ובאמצע – חנות החלומות של ניצן – עולם המדבקות. היא לא האמינה שזה קורה לה, וחוץ מכל המדבקות האינסופיות שמוכרים שם לפי מטר, היא מצאה שם את הפלסטרים המיוחלים – בצורת קאפקייק. באמת, יש דברים שרק תמונה יכולה להעביר... מתנצלת שהכל כבר ארוז, אצטרך להשלים צילומים מחר...

 אחרי שקנינו מדבקות ואכלנו  הגיע הזמן להמשיך, ועלינו שוב על האוטובוס.
המטרה הבאה של ניצן (שימו לב, יש מוטיב חוזר) היתה לעלות לקברה של מרילין מונרו. אין טעם לשאול למה, אנחנו צוחקים על זה כבר הרבה זמן, איך נגיע להוליווד ונשתטח על קברי צדיקות...

בקיצור, אנחנו על האוטובוס, מתקרבים לתחנה של בית הקברות בהוליווד, והתקליט מקריין את פרטי הטרוייה הרלוונטיים.

רמז ראשון למה שעומד לקרות:
ברשימת האנשים הקבורים בבית הקברות הנ"ל יש הרבה מכובדים, שמה של מרילין לא מוזכר בינהם...

רמז שני:
אנחנו קמים לרדת, והנהג שואל בפליאה: "פה? אתם בטוחים שאתם יורדים פה?"
אנחנו יורדים, ומוצאים את עצמינו בשכונה מטונפת וגרועה במיוחד, ליד מרכז קניות דהוי ובו פיצריה, ומכבסה, והרבה מקסיקנים מסתובבים בשטח... מחפשים את הכניסה לבית הקברות. אתמול היתה פה מסיבה של יום המתים (זה חג מקסיקני), וכל בית הקברות מלא בתפאורות ואביזרי תאורה מפורקים. כולנו בשלב הזה בהתקפת צחוק מטורפת, וגלית שואלת את ניצן: "את בטוחה שהיא קבורה כאן? מאיפה את יודעת?" וניצן עונה בנונשלנטיות: "אמא אמרה לי"... אני: "?!?!?!?!?"

רמז שלישי למה שעומד לקרות:
שומר בבית הקבורות מסתכל על החבורה המוזרה שנכנסת – ארבעה מבוגרים בוכים מרוב צחוק, שתי ילדות בנות חמש שרצות על הדשא, ועוד מגוון ילדים, כולם צוחקים בטירוף... הוא מניד בראשו ומחייך באופן מוזר... נראה כאילו אנחנו המחזה המוזר ביותר שראה מזה זמן רב...
זאב נכנס לאינטרנט ובודק בגוגל – מבינים את מה שהבנו כבר לבד – מרילין ממש לא כאן. קבורה באיזה מקום אחר, פה תכף, איזה שמונה מייל מכאן.


בתמונה, ניצן עם שלט הכניסה לבית הקברות, שימו לב במיוחד לשורת השירותים הכימיים מאחוריה, זה כנראה שאריות מהמסיבה של אתמול...)




אוקיי, מבצעים נסיגה מהירה, לפני שנעיר את המתים מרוב צחוק. מתחיל להתקרר ולהחשיך – ואנחנו מחכים לאוטובוס בתחנה, ליד המקסיקנים. יש לידינו חצר של בית ספר, חלק ממנה מגודר בסרט צהוב של המשטרה. אולי דקרו כאן מישהו אתמול? דווקא נוח, קרוב לבית קברות..

בשלב הזה אתם יכולים לדמיין את מצב הרוח שלנו, גלית בוכה מצחוק עם דמעות, הילדים באטרף, חיים וזאב מנסים להתקשר לחברת האוטובוסים לברר איפה האוטובוס שאמור לעבור כל 20 דקות...

שורה תחתונה – כל כוחותינו שבו בשלום לתיאטרון הסיני, והצטיידו בקפה לפני הנסיעה חזרה. אנחנו ללדרה ראנץ', משפחת דלמר לאנהיים – יש להם שלושה ימי דיסני עליזים לפניהם J

יש קצת יותר תנועה מאשר בבוקר, ויש לי עוד ערב אריזה ארוך, אז אני מנצלת את הנסיעה לכתיבה של הפוסט, הופכת שעה אבודה לשעת עבודה J

מחר צריכים לקום בארבע בבוקר, ולצאת לשדה התעופה לפני השמש... נוסעים לטורונטו, יאללה חורף!!


סיכום יום 26 – מזל טוב לרוני דלמר !

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

יום 25 – השיבה הביתה



כל מקום שאנחנו ישנים בו יותר משני לילות נקרא "בית".
אחרי דיסני חזרנו לבית של המארחים שלנו, כדי לפרוק את הקראוון, לכבס כמויות של כביסה, ולהתחיל לחשוב על ההמשך.

את הבוקר ביליתי בסידורים וכביסות, מזה אפשר להבין למה אני מרגישה בבית...
זאב נסע להחזיר את הקראוון, ולהביא אוטו כדי שנוכל להתנהל מחר ולהגיע לשדה התעופה ביום שני, והילדים התאוששו. את  ליאור הערתי בכוח ב 11 בבוקר...

 בצהריים, כשכבר לא  יכולתי לראות כביסה או קירות, יצאנו לקניון. היינו בהרכב מלא, ולכן בזמן שאני והבנות סקרנו ביסודיות את חנויות הבגדים הגדולות, שרון וזאב בילו שעתיים איכותיות במיוחד בחנות של apple ושתי חנויות אחריה – בחנות של מיקרוסופט.

הצלחנו לקנות קצת, למרות שניסינו לזכור שלפנינו טיסת פנים עם מגבלת מטען משמעותית. חזרנו לארוחת ערב משפחתית, ובלילה התחלנו לארגן את התיקים, ולתכנן תוכניות למחר. נוסעים לפגוש את משפחת דלמר ולטייל בהוליווד.

סיכום יום 25 – הכינו את הממחטות – מחר נפרדים...

יום 23 – סתם יום של חול (וחול...)





אנחנו בדרך חזרה מווגאס, נוסעים לכיוון התחנה הבאה והאחרונה שלנו. כמו בכל הימים האחרונים, לוקח זמן להתניע את היום, לארוז, לצאת, לחכות עד שיביאו את הקראוון, ולהתחיל לנסוע.
קצת אחרי שהתחלנו לנסוע – עצירה באאוטלט ב- Primm, משהו שהתחיל כמו עצירה לדלק וקפה, לקח שעתיים בערך. שוב נגיע בחושך...

נוסעים עוד ועוד, וזה בערך מה שרואים...



הגענו בלילה, שוב אנחנו בשפת אגם, מתיישבים סביב המנגל כדי להחליט על לוח הזמנים למחר.
לצערנו, הכרטיסים למסיבת לילי כל הקדושים בדיסני למחר בערך אזלו, ונצטרך להסתפק בביקור רגיל בפארק. זה אומר שלא יהיה לנו זמן להישאר כאן קצת בבוקר, כי שעת הסגירה של הפארק היא ב 19:00, וחבל על כל טיפה.

הבנות הלכו לג'קוזי, למרות שממש קריר בחוץ, ואנחנו ממשיכים לשבת סביב המנגל, ולקשקש.

סיכום יום 23 – מגדלים אוזניים לקראת מחר

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

יום 22 – יום שלם ברחוב אחד



19.10.2011

מסתבר שאפשר להעביר יום שלם ברחוב אחד. יש פה תעלומה פיזיקלית שעוד לא הצלחתי לפתור – איך הצליחו לדחוס כל כך הרבה קיטש, דרמה, כסף ואנשים לשטח כל כך קטן. אתה נכנס לתוך בנין, ופשוט הולך לאיבוד בתוכו. בונים סביבך מזג אויר מושלם, אור שמדמה אור יום ושמים מצויירים, ונדמה לך שאתה יודע לאן אתה הולך, בשעה שלמעשה מובילים אותך במעגלים מעגלים, דרך מסעדות, ומכונות הימורים, וחנויות ובתי קפה, ואין דבר שקשה יותר למצוא מאשר את היציאה.כשתצא, תתפלא לראות שאין שום קשר בין המקום שממנו נכנסת לבין המקום שבו אתה יוצא – ובטח שאין לך שמץ של מושג לגבי הכיוונים.

מהבוקר, הלכנו ממלון למלון, בחלק יש דברים מדהימים לראות, וחלקם סתם מפוארים ומדהימים בגודלם. אין לי שום הערכה כמה קילומטרים הלכנו, למרות שמבחינת מרחק ברור שלא עברנו הרבה, אבל כמה שהרגליים כואבות – קשה לתאר.



לא, לא נשאר לנו זמן וכסף למופע. נצטרך לחזור שוב, בלי הילדים...
מצד שני - ביקרנו ברחוב אחד בניו יורק, פריז ו-ונציה, ראינו מזרקות, הרי געש, אריות תקרות זכוכית, מופע אור קולי וחנויות בלי סוף. הייתי צריכה להסביר רק פעם אחת למה מחלקים תמונות של בחורות ערומות ברחוב.
בסיומו של יום – נשארנו עם ילדים שפוכים במיטות, רגליים נפוחות מהליכה וריח של סיגריות בבגדים.



סיכום יום 22 – אני מיציתי. מוכנה להמשיך...   

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

יום 21 - בדרך בחזרה עוצרים בווגאס...


איך ניתן לתאר הפעם הראשונה שבה אתה רואה את לאס וגאס?
אני בטוחה שזה עובר על כל אחד שמגיע לכאן בפעם הראשונה, וזה קרה לכולנו, וכל אחד מגיב אחרת.
אבל נתחיל בבוקר, יצאנו לדרך, תוך ידיעה שאנחנו חייבים היום להגיע למוסך. הנורית של השמן בקראוון זועקת הצילו, ויש לנו עוד נסיעה ארוכה לפנינו.
התקשרנו לחברה והם שלחו אותנו לאיזה מוסך, איכשהו בדרך שלנו. הגענו לשם, שני אנשים ורבע וחמישה כלי רכב בתור, לאחד מהם נתקע משהו בין הגלגלים הקדמיים והם הלכו להביא מבער כדי להוציא אותו משם. הכי עיירה תקועה בשנות החמישים שניתן לדמיין. כששאלנו אמרו שיסכימו לטפל ברכב שלנו, לא ברור כמה זמן זה יקח כי עכשיו כולם עסוקים עם המבער. יכול להיות כמה שעות.

החלטנו לא לחכות ולהמשיך הלאה, התקשרנו שוב לחברה, שאמרו לנו להמשיך לנסוע, עד היעד הבא שבו יש מוסך מורשה מבחינתם. זה פה, תכף. עוד 120 מייל. קשה להאמין שחברה כל כך גדולה של קראוונים כמו cruise America נותנת שירות כל כך גרוע, באמת. הבחורה בטלפון אשכרה אמרה לנו "אני לא יכולה לעזור לכם".   
טוב המשנו לנסוע, 120 מייל זה משהו כמו שעתיים, והגענו למוסך הבא. שם היו שלושה אנשים וקצת פחות עסוקים, ותוך 20 דקות החליפו לנו את השמן ("מזל שבאתם, כמעט לא היה שמן, עוד מעט המנוע היה מתפוצץ". מי מתחזק ככה קראוון, תגידו לי? אני מזכירה שכשקיבלנו אותו כבר היתה נורה דולקת!)

בכל אופן, מפה לשם עברו שלושת רבעי דרך, ולבקשתינו המיוחדת עשינו עוד עצירה, בסכר הובר. אמנם לא היה זמן לסיור, אבל בשבילי זה חצי סיור מקצועי, וגם מעניין בכללי, אז עצרנו, וחנינו, והלכנו קצת על הסכר, עד שבא שוטר וביקש מכולם ללכת, כי בשש סוגרים את הים.



טוב, מהסכר ללאס וגאס זה לא עוד הרבה, אבל כרגיל הגענו ליעדינו בחושך.
בווגאס אני לא בטוחה שזה לרעה, כי הקטע הזה, שבו אתה נוסע במדבר ואין כלום סביבך, ופתאום כל העמק מלא אורות נוצצים – הוא קטע מדהים.
מראש הוחלט שבווגאס נישן במלון ונחנה את הקראוון בחוץ, והזמנו חדרים בגרנד MGM (מגרנד לגרנד, יש מוטיב חוזר).
הגענו, והיה צריך להוציא את החפצים מהקראוון כי הוא לא חונה ממש במלון, אז ארזנו הכל צ'יק צ'ק לתוך תיק, ויאללה.

אין דרך לתאר את המעבר הזה, מהקראוון הנחמד אך הצפוף ואף מחניק לעיתים, למלון הגדול ביותר בווגאס (אולי בעולם כולו?)
בכלל, כולנו היינו בשוק. סדום ועמורה זה כאן. הלובי מלא מכונות הימורים, וגם הלובי השני, והשלישי, והרביעי, וגם ליד האריות, וגם בריינפורסט קפה, וגם סביב הסטארבאקס. מעין אמרה שהיא לא מבינה איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה משחקים למבוגרים ואף משחק לילדים, ושרון אמר שהוא לא מבין איך נותנים לאנשים לעשן ככה במקומות ציבוריים.

אחרי שאכלנו יצאנו לראות את המזרקות. טוב, לטייל בין 22:00 ל- 24:00 בסטירפ של ווגאס עם ילדים, בינהם ארבע בנות טיפש עשרה זה לא פשוט.
היו כמה דברים שהייתי צריכה להסביר (לקטנים, לא לגדולות), ומעין שוב לא מבינה, איך בשעה כל כך מאוחרת יש כל כך הרבה אנשים ברחוב שמוכרים כרטיסים (הם מחלקים כרטיסי ביקור של מועדוני חשפנות, רק למי שלא הבין).


החדר שלנו נמצא בקומה ה- 28, ומשקיף על הסטריפ. הוא מפואר, וריחנו, ויש בו אמבטיה ענקית ואפשר להתקלח בלי להתכופף J

וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו.

סיכום יום 21 – מחושך לאור (ומעין אמרה "עכשיו אני מבינה למה הם צריכים כל כך הרבה חשמל מהסכר")

יום 20 – הקניון הגרנדיוזי




17.10.2011

בשעה שאני יושבת בקראוון וכותבת את הבלוג הזה, דברים גדולים אמורים לקרות בישראל.
כבר שלושה שבועות כמעט אנחנו כאן, כל יום הייתי מחוברת לאינטרנט. דווקא היום אנחנו בניתוק. גם אנחנו וגם הילדים להוטים לדעת מה קורה בארץ. נקווה שמחר נוכל להתחבר ולהתעדכן.

בכל אופן, קמנו בבוקר אחרי לילה קריר במיוחד, כל הלילה שלפתי עוד ועוד שמיכות לעוד ועוד ילדים שהתעוררו והתלוננו על קור. למעין כאבה הבטן והיא בילתה את מרבית הלילה איתנו במיטה.
בלילה חלמתי על מיכל, חברה שלי, שלא דיברתי איתה כבר הרבה זמן. חלמתי שהיא שולחת לי מכתב ובו היא מודיעה לי שלכבוד סוף הטיול (או הלימודים? אני כבר לא בטוחה מה היה האירוע) היא שולחת לי מתנה – כסף לטיפול פסיכולוגי J
קמתי בבוקר, וכשסיפרתי את זה לזאב זה פתאום היה כל כך מצחיק (למרות שדי הגיוני, אני חייבת להודות). בכל מקרה – תודה מיכלי, לא היית צריכה J

יפה פה, בפארק של הגרנד קניון. ציפורים, סנאים, ואייל אחד שבא בבוקר ורצה לגנוב לנו את האוכל מהשולחן.



משאירים את הקראוון בחניה, ויוצאים בשאטל אל הדבר שלשמו התכנסנו.

טוב אני מניחה שרבים לפני חיפשו את המילים כדי לתאר את הדבר הזה. מדהים, ללא צל של ספק וכמו כל דבר, האמריקאים עושים את זה בגדול. יותר גבוה, יותר עמוק, יותר אדום מכל מה שראינו מעולם.
מעבר להכל – האתר עצמו מתוחזק ברמה הגבוהה ביותר, הכל מתוקתק, קוי האוטובוס של השאטל,  החניון, ההסברים לאורך המסלול.



החניון פה שווה פסקה בפני עצמו. בניגוד למקום הקודם שחנינו בו, כאן החניון מלא. טוב שהזמנו מקומות מראש. יש פה המוני קראוונים (מזכירה לכולם שפה זה לא חופש, או חג, או עונת תיירות. סתם שבוע של חול). יש פה קראוונים מכל הסוגים והמינים. כמו שלנו, קטנים יותר (אחד אפילו נראה ממש כמו מיטה ניידת מחוברת לאוטו, באו עם זה זוג מבוגר, בני 70 לפחות) ויש כאלו שנראים גדולים כל כך, ועוד נפתחים עם כל מיני תוספות בצדדים. אנשים נוהגים במפלצות האלו ועוד גוררים אחריהם רכב פרטי, או אופנוע, או סירה, תלוי בלוקיישן. ממש מדהים. והסדר המופתי פה בחניון – אין פירור של זבל, אין פיסת נייר טואלט על הרצפה בשירותים. לקנא.
חזרנו לחניון, הכנו ארוחת צהרים, ואחר הצהריים יצאנו שוב לקניון, לראות את השקיעה.
אנחנו אמנם לא בצד הנכון של הקניון, אבל הצבעים, אוי, הצבעים.


טוב שחזרנו, היה אפילו יותר יפה מאשר בבוקר.

מחר עוזבים כאן, ונוסעים חזרה, ללאס ווגאס. אני מניחה שבעיר לא תהיה בעית תקשורת, ומתארת לעצמי שההבדל בין החוייה כאן לחוויה שם יהיה משמעותי מאוד.

סיכום יום 20 – מתחיל להיות נחמד, לנסוע עם הבית על הגב J   

יום שני, 17 באוקטובר 2011

יום 19 – גראנדה אמריקנו



17.10.2011

עוד יום בלי אינטרנט. גם הפוסט הזה יעלה באיחור. סליחה.
קמנו בבוקר לאגם מקסים באמצע המדבר. הציפורים כאן משמיעות קול משונה מאוד, מין ציוץ לא מוכר, ועם זה פקחנו עיניים בבוקר.
ארוחת בוקר משותפת, הילדים שיחקו קצת ליד המים ואספו צדפים, ונסעו בקורקינטים, וניסו לדוג עם החכה המגניבה שבמקום קרס יש לה מצלמה, ואפשר לראות אם הדגים באים לאכול. למרות ששמרנו חתיכות קטנות של נקניקיות מארוחת הערב של אתמול, אף אחד לא בא. אולי אין פה בכלל דגים.


הסידור של הקארוון בבוקר לקראת נסיעה הוא קפדני מאוד, אבל יש בזה משהו נחמד כי לא נהיה בלאגן. כל הזמן מסדרים.

בכל אופן יצאנו לדרך, עצירה לדלק וקפה, ויאללה. לכביש.
היום אמורים לנסוע עד הגרנד קניון, נשארו "רק" 200 מייל.
נסענו ברצף ובקצב טוב, עד שהגענו לעיירה סליגמן, שכל גדולתה היא בזה שהיא נמצאת על כביש 66 ההיסטורי, שחצה בעבר את ארצות הברית. היום כמובן נוסעים רוב הדרך בכבישים אחרים, אבליש מקומות שהזמן קפא בהם, ושם הכביש הישן הזה הוא גאוות העיירה. זה מה שמצאנו שם. חנויות מזכרות של כביש 66, אמריקה של שנות ה- 50 והסרט "מכוניות" של דיסני, שמבוסס על כל ההיסטריה ההיסטורית הזו. מה שמצחיק הוא שבזמן הנסיעה שרון צפה בדיוק בסרט הזה, ובזמן שספידי נסע על כביש 66, גם אנחנו עצרנו שם להפסקת צהרים.צילמנו כמה תמונות מצחיקות, ועצרנו לצהרים ב road kill café.



המוטו של המסעדה – you kill it – we grill it.
התפריט כולו מבוסס על שמות של חיות שמתו מיתה משונה, והמסעדה מלאה פוחלצים של חיות שניצודו או נמצאו בשולי הדרך, במצב לא משהו.
כל זה גרם לליאור, שבאמת שונאת חיות מתות (לא מבושלות) להתבאס עד מאוד, ולאבד את התיאבון. האוכל, בכל אופן היה טעים.



המשכנו לנסוע – מה שנראה כמו עוד פחות משעה על המפה לקח כמובן שעתיים, ואז הגענו לקמפינג, אפילו באור יום.  
סירבנו לצאת לעוד סיבוב, שגורר אחריו עוד ישיבה בקראוון, והעברנו את הערב ביצירה ובילוי משותף. אני חושבת שהיינו צריכים את זה. נחמד ככה.
אם חשבתי אתמול שראינו הרבה כוכבים – מה שהולך מעל הגרנד קניון בלילה זה מחזה שלא ראיתי מעולם. שביל החלב הוא מראה מדהים, ובכלל, הכוכבים מדהימים.





מחר – מטיילים ברגל. אני מקווה שנוכל לעשות את זה עם השאטל של הפארק, ולא נצטרך להזיז את הטנק בשביל זה.
מקווה למצוא מחר איזה בית קפה ולהעלות ממנו את הפוסטים. בינתיים הולכת לישון ומקווה שאין משהו מסעיר בחדשות. מקווה שאהיה מחוברת לציוויליזציה כשגלעד יחזור. אני חושבת על זה כל הזמן.

סיכום יום 19 – חם ביום, קר בלילה (מדבר, לא?)