פסח, פרחים ואנשים

כל הפסח לא כתבתי, זה התחיל מזה שהייתי חולה, עבר לאירועי חג ואירוח, ואחר כך לשבוע הישרדות בבית עם ארבעה ילדים.
איכשהו, המוזות נחו.
זה כמובן לא מפחית מחובת הדיווח על התורים הכי מדוברים בחג הזה - בתערוכת הפרח בחיפה.
כבר לפני חודש שמעתי את הפירסום ברדיו - ונזכרתי איך לפני 25 שנה או משהו כזה היתה תערוכה כזו בקרית אליעזר, והלכנו. נדמה לי שהייתי עוד חיילת, ודווקא זכרתי את זה כחוויה מרשימה. חשבתי שיהיה נחמד לקחת את הילדים למשהו כזה, ומיד פניתי לגיס שלי, שמצוי בעסקי הפרחים כדי לשאול אם יש מצב לכרטיסים. באותו הזמן לא ידעתי שלא רק שהוא מצוי בעסקי הפרחים אלא שהוא (ואחיו, כמובן) הם ספקי הפרחים של התערוכה.
בלהט החגים ובעומס העבודה (שלי, אבל בעיקר שלו) רק בחג התברר שיש לו כרטיסים עבורינו, שאותם, יש לציין, הוא השיג בעמל רב ואף שילם תמורתם. כשיש קשרים, מסתבר שבכל זאת פרוטקציה לא תזיק.
עם כל יום שעבר לתוך החג התברר שמה שהולך בתערוכה השנה זה טירוף, וכל הסטטוסים שראיתי בפייסבוק כולל כתבות במקומות אחרים זעקו כי שומר נפשו ירחק.

אחרי שחפרתי, והצקתי, וביקשתי, ושאלתי (רק שלוש פעמים) ואחרי שהיו בידי הכרטיסים המיוחלים, החלטנו פה אחד (שלי) שנלך, בכל מקרה, ובהמלצתו הלכנו בשעות הערב.
נפגשנו עם ההורים שלי במגרש החניה של מרכז הקונגרסים, מול השאטל המובטח.
תאמינו או לא - השאטלים עבדו בצורה מושלמת. אוטובוס אחרי אוטובוס, תוך דקות היינו בפתח התערוכה, כרטיסים, בלי שום תור, ואנחנו בפנים.
אנשים, מוזיקה נעימה, דשא עם פינות צילום, ועוד אנשים.
כמו שאפשר לראות, דווקא נהנינו:

מכיוון שבאנו מצוידים באורך רוח ונמוכי ציפיות, קל מאוד היה לגרום לנו אושר, והחלטנו לא לתת גם לתורים בפתחי האולמות לייאש אותנו.
חשבנו שאולי באולם האחרון, המרוחק ביותר, יהיה תור קצר יותר, והחלטנו לעמוד שם. בפועל, יותר מזל משכל, משום שדווקא האולם האחרון הוא רצף של שלושה אולמות, שעבורם רק תור אחד. שיחוק!

טוב, אם יש תור ארוך בחוץ אפשר בקלות להניח שגם בפנים יהיה צפוף, ובאמת, לא היה קל לראות, ובטח שלא פשוט לצלם.

למרות הכל, ובזכות כל הסיפורים ששמעתי, נהניתי מאוד ממה שהצלחתי לראות, ואין לי ספק שהתערוכה היתה מדהימה, באמת.

אני מניחה שבעשר בלילה, אחרי שהאנשים מפסיקים להפריע, הפרחים נראים הרבה יותר טוב.

בכל מקרה – זה מה שהצלחתי לתפוס (תנאי תאורה גרועים, צפיפות רבה ונחיל אדם שמושך אותך הלאה. עם הקוראים הסליחה)

אחרי שיצאנו מהאולמות הללו, החלטנו לא לעמוד בתורים האחרים, ובכלל היה מאוחר ואפילו קריר, ולכן לקחנו את השאטל בחזרה לחניון (דקה בתחנה! לא יותר! נשבעת!!) והלכנו לסגור את הערב במסעדה.

סיכום ארוע:

לא הצלחתי להחליט מה היה יותר – אנשים או פרחים, אבל אני אשת בשורות! עם ישראל למד לעמוד בתור.

(חוץ מאלה שמותר להם לעקוף את התור כי הם פונקציונרים, או אנשי כוחות הביטחון, או נכים – שעברו לפנינו בקלי קלות בלי להניד עפעף וזה בסדר – רק חבל שעל כל אחד כזה היו שמונה אנשים שלא קשורים שתפסו עליו טרמפ ואמרו שבאו להחזיק לו את כסא הגלגלים).

אה. וגם שאול מופז והמאבטחים שלו והפמליה עברו בלי תור. דיינו.