חשיבה חיובית ונדל"ן חמקמק

ובכן, אמרנו סוכות, נכון?
אז הנה הוא כאן, למרות שקצת קיוויתי שהוא לא יגיע.
אין ברירה וצריך להעלות הילוך.

אבל לפני זה, אני חייבת לכם סיפור על דירות, מחשבות וטיימינג.

בתחילת הדרך עוד חשבנו שנוכל לשפץ בקיץ. בחופש הגדול, כשאין לימודים, חשבתי שנוכל לגור משהו כמו חודש אצל ההורים שלי.
מקום יש, ורצון לארח אותנו גם יש, ואין ספק שזה היה יכול להיות מפנק ונוח.
חשבתי שזה יהיה שיפוץ מהיר וזריז, ובלי שנרגיש נוכל לחזור לבית חדש.
ובכן, כידוע, המציאות לא בדיוק זרמה עם התכניות שלי.
גם לוחות הזמנים לא בדיוק, וגם אורך השיפוץ שדימיינתי הסתבר כלא ריאלי.
אם ככה, אין ברירה, והתחלנו לחפש דיור חליפי בטבעון א בסביבתה הקרובה.
בכל זאת, שני ילדים פה עדיין בבתי ספר (רוב הזמן, כן?), חברים, חוגים והחיים עצמם..

ברגע מסויים נדמה היה שיש לנו פיתרון, בביתם של מכרים שנמצאים ברילוקיישן. בגלל שלא היה ברור לנו מתי יבשילו התנאים להתחיל בשיפוץ עצמו, לא יכולנו לדעת בדיוק מתי אנחנו צריכים את הבית ולכמה זמן, ולכן הדברים נשארו תחת הסכמה עקרונית, אבל לא סופית.

ברגע האמת, בערך לפני חודש, התחילו הקצוות להיסגר והיה ברור שאנחנו מתחילים בספטמבר (התחלה, אמצע או סוף. עוד לא ידענו).
כשרצינו לסגור את כל הפרטים מול החברים הסתבר שהיה שינוי קל בתכניות, ו... הבית לא פנוי.

בשניה הראשונה אתה נבהל נורא.
כל כך הרבה אי וודאות בפרויקט מהסוג הזה ואז משהו שכר חשבת שסגור - נפתח מחדש.
אחרי חמש דקות של היפר ונטילציה, החלטתי לנקוט בשיטת החשיבה החיובית 😃
בדיוק סיימתי סדנה מרתקת של אלון אולמן, ואחד הדברים המרכזיים שלקחתי משם (בינתיים, יש עוד הרבה) היא התובנה שאם נחשוב שאכלנו אותה ואין פיתרון, נגלה, למרבה ההפתעה, שאין פיתרון.
החלטתי לחשוב חיובי בכוח. ממש להכריח את עצמי - יש אי-כאן דירה שמתאימה לנו, ומחכה לדיירים. אנחנו רק צריכים למצוא אותה.

מחשבה זה יופי, אבל ביננו, אנחנו צריכים דירה, בטבעון, מרוהטת, פנויה מיידית, וממישהו שמוכן להשכיר לשלושה חודשים. what are the odds?

תחת ענן ורוד של חשיבה חיובית כתבתי בכל מקום אפשרי. בפייסבוק, בווטסאפ, בכל הקבוצות הרלוונטיות שאני חברה בהן ואף פעם לא כותבת בהן הודעות פרטיות. שלחתי את לחמי על פני המים, והאמנתי מכל הלב שהדירה תתגלה.
בכל מה אפיק שניסיתי, כל המאמצים עלו בתוהו ויותר מזה, אנשים כתבו לי (באהבה ומתוך רצון טוב) שלא אמצא כי זו בקשה מסובכת/מאתגרת/קשה...
ואני המשכתי לשכנע את עצמי לחשוב חיובי 💗

בין לבין, קיטרתי לאמא שלי ולאחיות שלי בווטסאפ (תכל'ס, זה מה שעושים כשמבואסים, לא?)

בנקודה הזו, היקום החליט לזמן את צירופי המיקרים שהיקום יודע לזמן.
אחותי, שהטלפון שלה לרוב לא מקבל הודעות (תחליפי כבר!) ראתה את ההודעה שלי. זה מאד לא אופייני כי כאמור הטלפון שלה מסנן, ובנוסף היא גם היתה באמצע יום עבודה.
במקרה ברגע הזה מולה ישבה מישהי, שאחותי ידעה באופן כללי שהיא עוסקת בנדל"ן. אחותי חשבה שאם יש לי בעיית נדל"ן זה יכול להיות יעיל לשאול מישהי מהתחום, ושאלה בעדינות אם אולי במקרה היא שמעה על דירה מהסוג המבוקש.
הגברת אמרה שהיא מצטערת, לא יכולה לעזור כי היא עובדת רק באיזור חיפה והקריות, אבל רגע, מה בדיוק אני מחפשת? אחותי פירטה והיא אמרה "לי יש דירה כזו, בנופית. עומדת ריקה. אין לי בעיה להשכיר לכמה זמן שהיא צריכה".

בום.

שמעתם איך היקום התיישר?

שעתיים אחרי ששיחררתי את הבקשה חסרת הסיכוי שלי לחלל, משכנעת את עצמי שזה אפשרי - כבר היתה לנו דירה, מרוהטת, פנויה, במרחק 10 דקות נסיעה מהבית, גמישה בתאריך הכניסה והפינוי, ועם בעלת בית נחמדה ממש 😍

ובכן. הדירה ברשותינו, סיימנו לנקות והתחלנו להעביר חפצים. יש לנו עוד שבוע לקפל פה הכל ולצאת.

our little home away from home

עכשיו נשאר רק הפרט הקטן של לכווץ חיים שלמים של משפחה מבית גדול, מרווח ועמוס, לדירת שלושה חדרים.
בקטנה.

ארון ריק (אילוסטרציה). אחד מתוך המון. כן ירבו...

חדר אחד, ריק, מחכה לשיפוץ
(כן, אני יודעת שהוא מהמם גם ככה. ובכל זאת)

שששש.... בודהה שוכב

למודי ניסיון מהרפתקאות אתמול, החלטנו להצליח היום להגיע לארמון המלך, ויהי מה.
עשינו מה שאדם סביר היה עושה במקומנו - לקחנו מונית וביקשנו ממנו להסיע אותנו לארמון. לא מטרו, לא טוקטוק, לא סירה, לא הליכה בחום המתיש. מונית ממוזגת ותודה רבה.
וככה הגענו ישירות לארמון, לבושים בבגדים צנועים (כמה חם להיות צנוע!) וחמושים במצלמה.
אל הארמון נכנסים אחרי שעוברים סקירה קפדנית של הלבוש - למרבה המזל עברנו - בזכות שרון שלבש לכבוד המאורע שארוואל פילים חינני (השאר לבשו ג'ינס).

נכנסנו. כבר סוג של הצלחה!

הארמון אכן מפואר מאד, חצר ענקית מלאה מקדשים מפוארים ומלאי פרטים קטנטנים, ואפשר היה להתרשם מהם שעות אם לא היה כל כך חם ואם לא היו שם כל כך הרבה אנשים. עיקר המאמץ שלי הושקע בלנסות לצלם זוויות שייצרו את הרושם שאנחנו שם לבד. לא קל, אבל מקבץ מהצילומים - מצ"ב.

ארמון המלך, הגרסה שנראית כאילו אנחנו לבד

בארמון יש גם מקדש מרכזי ובו שוכן בודהה האיזמרגד. מומלץ ומתואר בכל ספרי הטיולים. צריך לחלוץ נעליים ולהיכנס בתור לתוך ההיכל שבו הוא שוכן, רק כדי לגלות שקצת כמו הילד המשתין בבריסל, כשאתה ניצב מול הדבר האמיתי הוא, איך לומר, קטן.
אבל הנה, ראינו גם אותו (אסור לצלם אותו אז תצטרכו להאמין).

אחרי שהחלטנו סופית שסיימנו לתור את הארמון, עברנו משם אל הבודהה השוכב.

טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
פסל מטורף באורך 46 מטרים וגובה 15 מטר של בודהה שוכב, שאתה הולך לאורכו - כאן אין סיכוי לתפוס צילום שיבהיר את גודל המאורע, זה פשוט ענק.

לא ישן, רק נח

אה, ויש לו גם כללי התנהגות קשוחים. שימו לב:
1. אין לגעת בפסל (סבבה, נתאפק)
2. לנשים אסור לגעת בנזירים (כאילו שרציתי)
3. לנשים אסור להושיט חפצים ישירות לנזירים (ההפסד כולו שלכם)
4. אסור לעשן (קל)
5. NO PDA - אסור להפגין חיבה בציבור (כאילו שבחום הזה כשכולנו מזיעים היינו מתחבקים ומתנשקים, בואו...)

בסוף הביקור אצל בודהה (השתדלנו לא להפריע בשנ"צ) היה לנו ברור שמכאן - זה רק למלון. ראינו את פנינות התיירות של העיר, ואפשר ללכת לבריכה.
חזרנו אל המלון המפנק במונית, וממש ליד המלון ישבנו לאכול במסעדה - שזכתה אצלינו בתואר "המסעדה עם השירות הכי גרוע בתאילנד רבתי". חיכינו לאכול משהו קרוב לשעה, למרות שהיינו היחידים במסעדה (אולי בגלל זה היינו היחידים) וגם כשהאוכל כבר הגיע הוא היה די דוחה. בכל און, מפה לשם הגיעה השעה המתאימה לחזור למלון, לעלות אל הלאונג' הפתוח עם משקאות ונישנושים, ולהרגע קצת בבריכה.
את הערב האחרון שלנו בעיר העברנו, איך לא, בקניון.

אם תשאלו אותנו מה הקניון החביב עלינו (לא שגרמנו את כולם, אבל ממה שראינו) דווקא טרמינל 21 שווה את ליבנו. מערבי במידה, עם גימיק עיצובי, חנויות שאפשר להבין ממבט בחלון הראווה שלהן מה מוכרים בהן (זה לא דבר של מה בכך, תאמינו לי) והכי חשוב - שירותים מהסרטים.

כשאסלה מגיעה עם הוראות הפעלה - זה סימן טוב

וזהו. היום האחרון שלנו בבנגקוק הגיע, ואיתו סיומה של חופשה שקשה מאד לסכם.
אלו היו למעשה שלוש חופשות שהודבקו יחד. כל אחת באווירה אחרת, עם סגנון אחר ועם קצב אחר.

אנחנו, שזו הפעם הראשונה שלנו במזרח, הכנו את עצמינו להזיה, וקיבלנו אותה, לדעת כולנו.

זה היה מופלא לפרקים, וקשה לפעמים.
רוב הזמן רצינו שזה לא ייגמר, אבל מדי פעם ממש רצינו הביתה.
היה לנו הווי מצחיק, חוויות שילכו איתנו לתמיד, תמונות מטריפות (חייבת להתיישב להכין אלבום) ושעות של זמן איכות עם שניים מתוך ארבעת הילדים המופלאים שלנו (ולשתיים שלא היו איתנו, אני מכינה רשימת המלצות של אמא לטיול התרמילים שלהן)

עכשיו, כשאני כותבת את הסיכום הזה מהמחשב שלי, בבית, אני יכולה להגיד גם שזכינו לחלוק את הטיול הזה עם השותפים הטובים ביותר שיכולנו לבקש. תודה לכם - גל, יערה, שירה וליבי. קאפונקאאאאההההה :)

השמינייה הסודית :)

1 באפריל ויומולדת לנסיכה

טוב, אז כאמור, אנחנו על המעבורת לקוסמוי, ושם לשדה התעופה.
כמו שתמיד קורה בטיולים בחו"ל, רוב הזמן אתה כמעט לא שומע עברית, ואז כשאתה מגיע לשדה התעופה פתאום כולם סביבך ישראלים. אז ככה על הטיסה מקוסמוי לבנגקוק. כמה משפחות מורחבות היו איתנו על המטוס, והצליחו, בטיסה של שעה, לגרום לנו להתכווץ בכסא ולקוות שלא שמים לב שאחנו ישראלים.

בכל אופן, אחרי שעה של טיסה טורבולנטית למדי נחתנו בבנגקוק, ולקחנו מוניו למלון.
גם את המלון הזה הזמנו מבוקינג לפי תמונות וציון באתר, וקיווינו שמחכה לנו שם מלון מפנק עם בריכת אינפיניטי (ולא אינפנטיליטי, כמו שאומרים אצלינו)

או קיי, נכנסנו ללובי, נראה לא רע. ניגשנו לעשות צ'ק אין, והפקידה בקבלה אומרת: "בגלל הזמנתם את הסוויטה (חיפשנו חדר שיכיל שני מבוגרים + שני ילדים) אתם זכאים לאירוח VIP. זה אומר שיש לכם personal check in , אנא בואו אחרי ללאונג'.''  היא מובילה אותנו לעבר המעלית, ועולה איתנו הישר לקומה 25, שם היא מכניסה אותנו ללאונג' של המלון ופקיד מהודר מסדר עבורנו את הצ'ק אין בזמן שאנחנו ממתינים מול הנוף המטורף, ונהנים מכיבוד קל.

בנוסף, היא אומרת, הלאונג' פתוח עבורכם לאורך כל השהיה. שתיה חמה וקרה ונישנושים לאורך כל היום, ואחרי 17:00 אם תעלו יש אוכל ושתיה חריפה.
אז אמנם היתה להם תקלה קטנה, והם לא שמו לב שצריך להכין שתי מיטות נוספות לילדים, אבל לא היה לנו אכפת להמתין כמה שצריך שם, בלאונג' של קומה 25.

מחכים. קחו את הזמן...

לפנות ערב יצאנו לתור את הקניונים המומלצים בסביבה. כבר המון זמן אנחנו בכפרים והאיים, ואי אפשר להכחיש את העובדה שחשנו צורך בציוויליזציה. אז הלכנו ל MBK הידוע, ואני חייבת לציין שהוא ממש לא לטעמי. שוק הזוי במסווה של קניון. הצלחתי לקנות שם גומיות לשיער לחיזוק הצמות של הבנו (שסגורות כרגע עם נייר כסף וחרוזים) ולשלם עליהם מחיר מופקע של 50 שקלים. רגע של ליקוי מאורות.

מהר מאד הבנתי שזה לא בשבילי אז יצאנו וחצינו את הכביש לקניון השכן, קצת יותר מערבי אבל גם כאן הקארמה לא היתה משהו. לפחות אכלנו מקדונלדס אחרי תקופה ארוכה של מאכלים שונים ומשונים - מעין סוף סוף שבעה.

חזרנו למלון, אכן מפנק עד מאד, וישנו לילה מעולה, מתוך כוונה לקום בבוקר וללכת לראות את ארמון המלך ושאר לוקיישנים בעיר.
בבוקר ירדנו לאכול ארוחת בוקר, למה שהוא אולי מזנון ארוחת הבוקר המטורף ביותר שראיתי (ואכלתי) אי פעם. זה היה לא קל להחליט שסיימנו ולקום מהשולחן.
כשחזרנו לחדר היה תלוי לנו על הדלת עיתון בוקר, וסתם בשביל הקטע הסתכלנו מה בכותרות. כך גילינו שבדיוק היום יש לנסיכת תיאלנד יום הולדת. נכון משמח צחקנו ואמרנו שנלך לארמון לשיר לה יום הולדת שמח.

מזל טוב, נסיכה :)

אל הארמון נוסעים במטרו, ומשם יש די הרבה הליכה, לפי מה שהבנו.

במטרו, אגב, נוסעים עם ז'יטונים

יצאנו מהמטרו ובזמן שאנחנו מנסים להבין איה אנחנו ולאן אנחנו צריכים ללכת, ניגש אלינו זקן חביב ושאל אם אנחנו צריכים עזרה, ולאן אנחנו רוצים ללכת. עוד אנחנו מסתכלים סביב והיא הסביר לנו שיש היום אירוע בארמון (יום הולדת, כבר אמרנו) ולכן מתחם הארמון סגור ויפתח רק בצהרים. כדאי לנו לבחור אחת משתי דרכים - או ללכת ברגל - עניין של 40 דקות או לקחת תוקתוק שיוביל אותנו לסירה ואיתה ניסע לארמון. במחשבה מהירה החלטנו שאולי ללכת ברגל בחום הזה זה לא רעיון כל כך טוב, ובסדר, ניקח תוקתוק. מיד הופיעו שני תוקתוקים והסכימו לקחת אותנו בתמורה ל 20 באט (שזה שני שקל בערך).
בשלב הזה עוד לא חשדנו, ועלינו על התוקתוקים שמחים וצוהלים על מזלינו הטוב, שמנע מאיתנו ללכת בחום הקופח לארמון הסגור.

כשהתוקתוקים הגיעו לחצר אחורית הזויה של מתחם דייגים זה התחיל להיראות קצת חשוד, והנהגים הובילו אותנו מאחורה לאיש נחמד מאד, שהציע לנו שיט של שעה וחצי בסירה שיסתיים בארמון המלך, כמו שרצינו, תמורת 4000 באט.
בשלב הזה כבר הבנו שנעקצנו, ואנחנו באיזו חצר אחורית של מקום לא ידוע והרבה ברירות אין לנו. מה שנשאר זה להתמקח על המחיר, ולהנות מהשאר.

וזה מה שעשינו.

הסירה הורידה אותנו ברציף שליד הארמון שהיו בו כמות יפנים שלא היתה מביישת את יפן מיליוני אנשים הולכים בנחילים הומי אדם, כולם עם מסכות על הפנים, הולכים אחרי מדריך עם אנטנה. כמו שאפשר לנחש, לא סגור ולא נעליים. כשניסינו להיכנס לארמון, הסתבר שלא התלבשנו מתאים. מכנסי שלושת-רבעי זה לא מספיק. אסור שיראו רגליים בגלל. זה אומר שחצי מאיתנו, שבאו עם מכנסיים עד הברכיים ואין להם משהו להתכסות בו, נשארים בחוץ.

אז חצי נכנסנו, בינות לכל היפנים, הלכנו קצת לאורך המדשאה ואז הבנו שהגענו לקופה וצריך לקבל החלטה - כן או לא. החלטנו לוותר וחזרנו החוצה.

בשורה התחתונה, גם היום הזה הסתיים בקניון, הפעם מערבי יותר וכייפי ממש. כשחזרנו למלון עוד הלכנו לבריכה, לסיכומו של יום ארוך ומאתגר.

צילומים של קניון - נוף עם םזגן

זאב ושרון אפילו הלכו לחדר כושר, ורצו חמישה קילומטר. בקיצור, את היומית שלנו עשינו. נמשיך מחר. 

איים ומים (סיכום של יומיים)

התעוררנו בשש בבוקר, מרעש מחריש אוזניים.
בוויכוח האם זו מערכת השקיה רעשנית, לחות בכבלי החשמל או משהו שעומד להתפוצץ, אף אחד לא ניצח.
ציקדות. צרצרים בעברית. מחזרים אחר הנקבות בקולי קולות בשעה שש בבוקר.
אי אפשר לתאר את ההמולה שהם מייצרים.

בכל אופן, כבר קמנו אז ירדנו לארוחת בוקר, וכשאני אומרת "ירדנו" אני מתכוונת לזה.

הדרך לחדר רצופה כוונות טובות

אחרי האוכל תפסנו את פקאן שיסיע אותנו לחוף. כל הספקות שלנו עד עכשיו נעלמו, כשהגענו לחוף והתיישבנו על החול.
ככה דמיינו את זה.
מים בצבע טורקיז, גלים קטנטנים, שייק מנגו ביד אחת ואגוז קוקוס בשניה.

החוף היה כמעט ריק, חבוי בין סלעים בשני צידיו, וזה היה ממש כיף. העברנו שם בנחת כמה  שעות, ואז תפסנו מונית למה שאמור להיות המרכז שוקק החיים של קוסמוי- חוף צ'אוונג.
איכשהו, נהגי מוניות תמיד מורידים אותנו בנקודה מסויימת, ואומרים ש"מכאן אתם הולכים ישר לכיוון הזה ומגיעים מיד". ככה בדיוק הולכים לאיבוד.
במקום בחוף, מצאנו את עצמינו בקניון. ממילא היתה כבר שעת ארוחת צהרים, אז התיישבנו במסעדה.
הרעיון היה להמשיך לחוף, אבל איכשהו המזגן והחנויות קרצו לנו יותר. זה נגמר במכנסיים קצרים ומעיל יוניקלו  😂
חזרנו למלון, מונית עד הכביש, פקאן עם הפופמוביל, ואז המדרגות.
זה לא פשוט כשאתה עייף אחרי יום שלם של ים וקניון.

בערב הבנות עוד רצו צמות בכל הראש, מה שחייב גיחה נוספת ללמאי, שלא צלחה כי הסתבר שלעשות לבנות עם שיער שופע צמות זה גם סיפור יקר וגם לוקח המון זמן (מה שממש לא התאים בסוף יום כזה).

בקיצור, סתם יום של חול (תרתי משמע) שההישג המרכזי בו היה שסגרנו את הטיול של מחר. שיט בסירה מהירה ל- 42 האיים, כולל שנורקלים וביקור בשמורת הטבע.

הגענו בבוקר למזח, שם חיכו לנו ארבעה אנשי צוות - סקיפר נחמד, מדריך (קצת שיכור), מדריך משנה (האדם הכי שקט שפגשתי, עם חיוך מבוייש וראסטות שהוא כנראה מגדל מגיל 0), ועובד סיפון (למה אתה כאן?).
לא לגמרי הבנו למה צריכים כל כך הרבה אנשי צוות לסירה עם שמונה נוסעים, אבל מילא. יצאנו לדרך.
המדריך הראשי היה ליצן לא קטן, כנראה כתוצאה של מה שהסתבר אחר כך כמאגר פחיות בירה לא מבוטל בתיק הצד שלו.
תדרוך קצר של מה אסור ומה מותר על הסירה, כולל הדגמות וריקודים, והסירה עם שלושה מנועים אימתניים, טסה לעבר שמורת 42 האיים. ההתחלה היא סתם נסיעה מהירה, אבל כשמגיעים לאזור האיים, הנוף מהמם והשיט בין האיים הוא באמת חוויה מיוחדת.

בשלב מסויים עצרנו לשנורקלים, באזור מלא אלמוגים ודגים. חוויה נהדרת שהזכירה לי שוב שמתישהו אני רוצה לעשות קורס צלילה.
אפילו מעין וליבי, שממש מפחדות מדגים ואיימו שלא ייכנסו למים - ירדו מהסירה לשנורקל. כמות הדגים שהגיעה אלי כשירדתי למים עם משולש אבטיח ביד - מטורפת. מאות דגים! תוך דקה לא נשאר אבטיח 😊
אחרי השנורקל המשכנו לשוט, עד לעצירה הבאה בשמורת הטבע ang thong.
זה אי, שבמרכזו נוצר אגם מדהים, מוקף הרים. מטפסים למעלה על אינסוף מדרגות, והנוף מלמעלה מדהים ממש. אנחנו כבר מתורגלים במדרגות מהמלון, אז סבבה.

העצירה הבאה - ארוחת צהרים. על אי הדייגים חיות כמה משפחות שמתפרנסות מדיג וממסעדה, שמגיעים אליה תיירים מדי יום. המסעדה מגישה מאכלי ים אבל למרבה המזל גם שניצלוני עוף, ירקות מוקפצים ואפילו מרק שהבנות הסכימו לאכול.
זו היתה ארוחה טובה ומפתיעה, שאחריה המדריך שלנו לקח אותנו לסיבוב בחצר האחורית - בכפר הדייגים עצמו.
כמו בכל שאר המקומות גם כאן מלווים אותי כל הזמן רגשות מעורבים. ברור לי שבעיניים שלנו - אורח החיים פה מעורר רחמים. מצד שני למי שנולד וגדל פה, יכול בהחלט להיות שהחיים נפלאים.
הכפר עצמו מלא זבל וזוהמה. זה מרגיש כאילו זו ממש החצר האחורית של תפאורה מהודרת. לא כיף לראות את המציאות שמאחורי המצג התיירותי. 

אחרי הסיבוב הקצר, ממשיכים עם הסירה, לחוף ניסתר - קצת רחצה והשתרעות על החול.
שוב, מרחוק נראה כמו גן עדן.
כשמתקרבים - כל הסלעים מכוסים פסולת שנסחפת בזמן הגאות מהים אל האי. במשך השעה בערך שהיינו שם, אנשי הצוות של הסירה שלנו היו עסוקים בלחפש מציאות בהררי הזבל. "זוגות" של נעלים, מצופים שנסחפו מסירות ומשמשים להם ככדורים, דברים מוזרים שלא ברור מאין הגיעו... חצר אחורית, כבר אמרתי?

  הדרך בחזרה היתה קצת יותר גלית מהדרך הלוך, ונסיעה מהירה של חצי שעה היתה בפועל חתיכת טלטלה מטורפת, שרק קיווינו שתסתיים בשלום.
בשלב הזה גם גילינו מה התפקיד של נער הסיפון - לחלק אבטיח ברגע הכי לא סביר של הנסיעה.

חזרנו בסוף היום מרוצים ומאושרים, אבל עם קצת סחרחורת ובחילה קלה.
נקווה שיעבור עד מחר, אנחנו צריכים לעבור על המעבורת לקופנגן. 

קוסמוי - הגענו!

הטיסה מצ'יאנג מיי לקוסמוי יוצאת בצהרים, יוצאים בנחת מהמלון, נסיעה של משהו כמו 20 דקות לשדה התעופה, להגיע שעה לפני הזמן לטיסה, להיפרד מאקי ומבול הנהג, וזהו, אנחנו לבד.
בטיסות פנים בתאילנד מגישים ארוחות, וזה אומר שממריאים, אוכלים ונוחתים.
אני חייבת להקדיש רגע לנושא האוכל, כי זה נושא מהותי במשפחה שלנו (וגם אצל החברים שאיתם אנחנו מטיילים). לבררנים באוכל (אצלנו זה זאב ומעין) די מאתגר להתמודד עם אוכל מקומי. כמובן שברוב המקומות אפשר למצוא רשתות עולמיות, אוכל איטלקי או המבורגר. במטוס, לעומת זאת, זה קצת יותר בעייתי. בטיסה הזו למשל, הוזמנה למעין 'ארוחת ילדים'. הגיע סוג של ספגטי עם רוטב עשבי תיבול, ועליו רק פלפל חריף אחד, כי בכל זאת זה לילדים. לקינוח היתה מין עוגה (אני לא בטוחה שבחרתי את שם העצם המתאים פה). משהו סגול ורוטט, במרקם שבין ג'לי לסחלב. הטעם קוקוסי/ענבים (למרות שיכול להיות שהרגשתי ענבים רק בגלל הצבע, ובתכל'ס זה היה סתם סוכר). בקיצור - הסיכוי שמישהו יאכל את זה, ובטח שמעין - אפסי. מזל באמת שהטיסה קצרה. בקצה הדרך יחכה לנו (בשאיפה) מקדונלדס. את הארוחה הזו לצערי לא צילמתי, אבל מצרפת צילום של ארוחת הילדים מהטיסה מבנגקוק לצ'יאנג מיי, בתחילת השהות שלנו. "עוגת" סמיילי צהוב, סוכריות חלב מרוכז, ועוד מיני מזונות שלא עברו את מבחן החך של מעין, ואף אחד אחר לא העז לטעום.

נחתנו בבטחה בשדה התעופה של קוסמוי, ועכשיו, אחרי שהתרגלנו לנהג הצמוד - אנחנו צריכים למצוא בעצמינו דרך להגיע למלון. בירבור קל בשדה, ועלינו על שתי מוניות, בדרך למלון.
היציאה משדה התעופה עוברת באזור, איך לומר, לא סימפטי. צריפים, לכלוך, דוכני אוכל מטונפים וכולם, אבל כולם, נוסעים על אופנועים וכמובן בלי קסדות. משפחות שלמות (שני הורים ושני ילדים) על וספה.
אמרנו לנהג לאן אנחנו צריכים ויצאנו לדרך, על כביש שעובר לאורך החוף. לאט לאט התחלנו לראות מלונות מפוארים, ואזורים קצת יותר תיירותיים - נרגענו.
אחרי נסיעה של משהו כמו 20 דקות הגענו. המונית התחילה לטפס על הר שלפי מה שאנחנו מבינים ולפי התמונות - עליו נמצא המלון שלנו. כמה לטפס? הכביש במקומות מסויימים בזוית של 45 מעלות, להערכתי. תוסיפו לזה סיבובים וכביש ללא שוליים, וכמובן נסיעה בצד ההפוך של הכביש. ובכן - מזל שלא אנחנו נוהגים. בסוף העליה הגענו למה שנראה כמו הכניסה האחורית של המלון, ומישהו רץ לעזור לנו עם המזוודות במעלה ההר, עוד כמה מטרים.
לחברים שלנו, לעומת זאת, היה נהג מונית קצת יותר מפונק משלנו. מתחת למלון על הכביש הראשי הוא הודיע להם שהוא לא עולה. צריך בשביל זה ארבע על ארבע.
הוריד אותם על הכביש עם המזוודות ושיסתדרו משם.
למרבה המזל אנחנו כבר הגענו למלון, ופגשנו את הבחור השירותי ביותר שאפשר לבקש - קוראים לו Pkon, אבל כולם קוראים לו P.K ואנחנו קוראים לו פקאן. פקאן ירד עם האוטו לאסוף את הרוזנטלים מלמטה, כי ככה, מסתבר, מתנהלים פה.

כשהזמנו את המלון היו לנו הרבה התלבטויות. חיפשנו מלון שיכול להכיל שני מבוגרים + שני ילדים בחדרים נוחים, במחירים שפויים ובמיקום שחשבנו שהוא טוב. ידענו מראש שהמלון לא על קו החוף, אלא דורש נסיעה, וגם ידענו שהוא עושה שאטלים (ככה כתבו בבוקינג). כל זה וגם התמונות בבוקינג לא הכינו אותנו למה שמצאנו בפועל,  לטוב וגם למה שפחות טוב.
בתמונות - גן עדן. במציאות - אתגר מדרגות לטיפוס, חדרים מפוצלים ונגישות בעייתית.

הדבר הראשון שעשינו כשהגענו זה לעלות (!) לבריכה, שהיא שתי בריכות בשני מפלסים שונים ודווקא סבבה.

התמקמנו, והבנו שעל ההר, בצמוד למלון יש מסעדה. החלטנו שליום הראשון ננסה אותה, בלי להסתבך.
ישבנו כולנו, הזמנו ואכלנו (חלק יותר טעים וחלק פחות) ואז, בזמן שחיכינו לחשבון, ראינו פתאום מתחת לשולחן שממית מפוארת, מתרוצצת בין הרגלים (למסעדה נכנסים יחפים, כן?)
יצאתי מיד החוצה עם שתי הבנות לפני שתתחיל מסכת של צרחות במסעדה, כדי למצוא על קיר המסעדה המואר, מבחוץ, לפחות ארבע שממיות במה שנראה כמו כנס השממיות השנתי בריזורט בתאילנד.
או קיי, הבנו, נחזור במהירות לחדר, חשבנו. התחלנו ללכת לעבר החדר, בדרך שהיא רובה מדרגות ובשאר היא כמו הבמה האלכסונית של "הכל הולך", ואז, ממש ליד החדר, כשאנחנו עולות במדרגות לכיוון החדר, צמחיה מסביב, פתאום מבין השיחים - קירקרה עלינו צפרדע. זה היה הקש ששבר את גב המעין, והיא טסה לחדר בזעקות. בעוד אנחנו נכנסות לחדר ואני מנסה להרגיע אותה, על קיר החדר (מבפנים, כמובן) - עוד שממית.

ערב טוב לך :)

בקיצור - רציתם טבע - קיבלתם, ובגדול. המלון נמצא בתוך חורש, ומלא כולו בחרקים, זוחלים, ושלל חברים - שאת חלקם אנחנו עומדים לגלות רק בשש בבוקר (שזו, מסתבר, שעת החיזור המועדפת של הצרצרים).
אחרי כל ההרפתקה הזו, עוד ביקשנו מ PK שיקח אותנו לחוף למאי, להסתובב, אולי נבין את המקום. מצאנו את עצמינו ברחוב שהוא סוג של שוק מלא בסטות וברים שקוראים להם sexi sex או ואריאציה כלשהי של זה. פחות התחברנו.

שומרים על מורל גבוה בשאטל של PK

סיימנו את היום בשינה, שכאמור נקטעה קצת מוקדם מדי עקב רעש מחריש אזניים, שאחר כך הסתבר כצירצורים של ציקדות.  מחר הולכים לבדוק את הים!

יום אחרון בצפון

את היום האחרון בצפון אקי הקדיש לטבע ולג'ונגל. "הולכים להתרחץ במפלים", הוא אמר, ואנחנו באנו עם בגד ים ונעלי הליכה, לפי ההנחיות.
נסענו לנו בכיף, עולים עוד ועוד בגובה בהרים, עד שהגענו לכפר, ושם אספנו את המדריך המקומי שלנו, רותי (כנראה שלא ככה בדיוק קראו לו, אבל זה הכי קרוב שהצלחתי)
רותי הוביל אותנו בשבילים, בסוג של טרק בין הרים ובין סלעים, כשלצידנו כל הזמן שומעים את המים, קצת מזכיר את הבניאס (אבל עם פחות אנשים). עם ההליכה קולות המים הלכו והתחזקו, והנהר היה ממש לידינו, עד שהגענו למפלים. בתחתית המפלים - בריכה, שבה אפשר להתרחץ. זה היה יכול להיות מושלם אם המים לא היו קפואים. קצת מזכיר את הסחנ'ה, אבל עם מים קפואים וכן, פחות אנשים...

אם נדמה לכם שמים קרים זו סיבה לא להיכנס - טעות בידכם. כאן חווים כל חוויה עד תומה. לא מתפנקים.
התרחצנו, קפאנו. אפשר לצלם עוד כמה תמונות ולהמשיך.
על פי מה שהבנו זה היה שיא המסלול, אמרו שהולכים להתרחץ במפלים, לא? משום מה זה כנראה לא היה מתואם עם רותי, כי הוא המשיך להוליך אותנו בין הרים ובין סלעים, עוצר מדי פעם ומראה לנו עץ מיוחד או עכביש בגודל של עכבר ממוצע... שאלתי אם יש חיות בג'ונגל ורותי אמר שרק לטאות ונחשים. מרגיע.

באחד מהעיקולים בדרך פתאום ראינו את העמק נפרש מתחתינו. נדמה לי שהבנתי למה רותי סוחב אותנו לכאן. שדות של תותים ואורז, בקתות קש פזורות, אנשים חיים כאן.

המשכנו ללכת עד הכפר של רותי, שם השקו אותנו בקפה מהפולים שגדלים על צלע ההר, וכיבדו אונו בתותים, ישר מהשיחים - קטנים, לא מהונדסים, לא מרוססים ומתוקים להפליא.

ואחרי כל זה - הדבר הבא בתכנית - מוזיאון תלת מימד, שהוא למעשה מבנה בן שלוש קומות שכל כולו ציורים תלת מימדיים שהם תפאורה לצילומים. למקום כזה צריך לבוא על הבוקר מתוקתקים ומאופרים. אנחנו כאמור הגענו אחרי טרק בג'ונגל. פחות מתוקתקים, אבל כמובן שלא פיספסנו אף זווית צילומית.
מבחר מהתמונות בכיכובה של מעין - מצ"ב.

את הערב האחרון בצ'יאנג מיי, שבמקרה היה גם יום ראשון, ניצלנו לביקור בשוק של יום ראשון (חוץ ממני וממעין שנשארנו במלון) שהוא קצת שונה מהשוק של שאר הימים, כי יש בו מוזיקה חיה, ועבודות יד, וקצת פחות חיקויים של מותגים ושארוואלים.

למחרת בבוקר - מתארגנים לטיסה לקו-סאמוי. להרפתקה הבאה שלנו. חופשה בתאילנד - מערכה שניה.
אנחנו מתרגשים, ומרגישים קצת כמו לפני שיוצאים לחופשה - לא ממש יודעים למה לצפות. בעיקר התרגלנו לנוחות המדהימה של מדריך (תודה רבה מכל הלב לאקי המדהים) ונהג עם רכב צמוד (כי אין כמו בול, שהיה הנהג הכי זהיר והכי רגוע שפגשנו). רק המחשבה על זה שנגיע לשדה התעופה ונצטרך למצוא בעצמינו איך להגיע למלון - קצת מלחיצה. מקווים שנתמודד.

תמונת פרידה עם אקי מחוץ למוזיאון ה 3d

פרחים ופילים, יום 3+4

עוד בשלב תכנון הטיול, הבהרנו למדריך שלנו שאנחנו לא מעוניינים להגיע לאטרקציות עם חיות. לא רוצים לרכב על פילים, לא להצטלם עם נמרים מסוממים ולא להאכיל קופים.
ביטלו את כל ההצעות שלו שכללו בילויים מהסוג הזה, ובמקומן שיבצנו אטרקציות אחרות, שקשורות יותר לטבע ותרבות.
במהלך הנסיעות הארוכות שלנו יחד, אקי שאל למה אנחנו לא רוצים ללכת לפילים, והסברנו לו שפעילויות מהסוג הזה לא מתאימות לתפיסת העולם שלנו. הוא הקשיב, קיבל את דעתנו, ושאל אם אנחנו פתוחים לשמוע את הצד השני של המטבע. כמובן שכן. וכך שמענו את הסיפור על הפילים שעד לפני כמה עשרות שנים שימשו כבהמת עבודה, סייעו בכריתת עצים ובמלאכות הדורשות כוח רב. מאז שהמלך הקודם של תאילנד הכריז שבראש סדר העדיפויות שלו - שימור הטבע והקיימות, הפסיקו לכרות עצים, והפילים, איך לומר נותרו מובטלים.
הפילים מבוייתים ורגילים לחיות בסביבת בני אדם, וגם לעבוד כל היום. אם לא זה - הם מדוכאים ומתים, ואל הטבע הם לא יכולים לחזור.
יש בתאילנד כמה אלפי פילים כאלה, שאין ממש מה לעשות איתם וחייבים למצוא להם פיתרון. חלקם נמצאים בחוות כאטרקציות לתיירים, וחלקם נמצאים בבתי מחסה לפילים, שם הם מקבלים טיפול מסור וחברה אנושית שהם רגילים לה האם תהיו מוכנים ללכת לבקר במקום כזה? חשבנו על זה קצת. הסיפור נשמע הגיוני ואפילו נוגע ללב. המחיר לא זול אבל מדובר בתרומה לשימור הפילים החלטנו ללכת על זה,  ואקי הזמין לנו ביקור בחוות הפילים למחר בשעת אחר הצהרים.
לפני זה, יש לפנינו עוד חצי יו צצ'יאנג ריי, ונסיעה ארוכה בחזרה לצ'יאנג מיי.
נסענו לפארק פרחים יפהפה שהוקם לכבוד המלך, על אדמות שפעם גידלו בהן אופיום.

הפארק מהמם והפריחה משגעת, ואם לא מעין רצה רצה ונפלה, וחטפה שיפשוף מהמם ובהלה קטנה, הכל היה יכול להיות מושלם.

רגע לפני. תראו אילו בירכיים מושלמות :)

בבוקר היום הרביעי אנחנו בחזרה בצ'יאנג מיי, ונוסעים לעשות פיקניק במפל הדביק. נסענו בבוקר לסופר לקנות מצרכים, ואיתם אל המפל, שקוראים לו המפל הדביק כי אפשר לטפס בו במעלה הזרם, בלי להחליק. אז אני כמובן לא בדיוק יציבה, ולכן ויתרתי מראש, אבל כל השאר טיפסו בהחלט, ונהנו ממש. יורדים למטה במדרגות ואז מטפסים למעלה חזרה. ושוב. ושוב. ושוב.

אני בינתיים טיילתי אל המעין שממנו נובעים המים.

והנה, הגיע הרגע. אנחנו נוסעים לחוות הפילים.
במבט ראשון זה נראה כמו הכלוב של הפילים בספארי ואז מגיעים ומקבלים חליפת בגדים, שאותה לובשים במקום הבגדים שאיתם הגענו. הסיבה הרשמית היא שהבגדים עומדים להתלכלך ולהירטב. בתכלס מדובר על מיתוג מטורף והתמונות שמתקבלות אחר כך מהממות. רווח כפול.

מקבלים הסבר על הפילים ועל ההיסטוריה שלהם, על מצבם בתאילנד באופן כללי ועל החווה. ואז ממלאים בתיק צד קני סוכר - וקדימה. לעבודה. נכנסים אל הפילים ומתחילים להאכיל אותם. אין מילים לתאר את החוויה ההזויה הזו. חיית ענק שכל מה שבא לך לעשות כשהיא מתקרבת אליך זה לברוח - פשוט ניגשת אליך ומבקשת עוד. ואם פעם יצא לכם לעמוד ליד פיל - תסתכלו לו בעיניים. יש להם העיניים הכי חכמות והכי מלאות הבעה שראיתי.
אחרי שהפילים אכלו ושבעו, וכמובן הוציאו כמעט מיד מהצד השני חבילות מרשימות של קני סוכר מעוכלים (המדריך: "אנחנו אורזים את זה ומעבירים את זה למפעל שבו מייצרים מזה נייר"), הגיעה האטרקציה האמיתית. חם בחוץ, והפילים צריכים מקלחת.
כל אחד מאיתנו צוייד בקערה ומברשת, ו...

כן כן. מי שלא מנקה בבית לפסח, מנקה פיל בתוך מי מדמנה  😊

כשהפילים נקיים ורעננים, מסתיימת הפעילות, ואנחנו הולכים למקלחות. המקום מספק שירות מושלם, כולל מקלחות, מגבות, וכמובן אננס לסיום.

עוד יום של חוויות מוזרות הגיע לסיומו. וכדי לסיים בכיף, אקי מוסר שמחר יוצאים  לטרק בג'ונגל 😄

צפון, וצפון ממש

הבוקר התחיל מוקדם, כי מסתבר שלפי תכנית הטיול שאישרנו, אנחנו נוסעים היום לצפון - צ'יאנג ריי.
ארוחת בוקר במלון, תיקים עמוסים על האוטו, וקדימה. צפויה לנו נסיעה ארוכה, ולכן המדריך תכנן עצירת התרעננות באמצע הדרך. סוג של תחנת דלק, שלצידה מעיינות חמים. סטארט אפ, אולי נייבא לארץ רק בגרסת הקיץ?
המיים בגייזר בסביבות 80-90 מעלות, אבל הם מוזרמים לתעלות ומתקררים קצת, רק 40-50-60, תלוי כמה אתה אמיץ.
לאט לאט אנחנו מגלים שמה שעל הנייר נראה הזוי ומוזר, דווקא מרגיש ממש טבעי פה, ואיכשהו זה הגיוני לשבת כולנו עם הרגליים במים חצי שעה, לפני שממשיכים לנסוע...

מייבשים רגליים וממשיכים לנסוע, עד היעד הבא, המקדש הלבן.
אני מניחה שזה מקום חובה לכל מי שמטייל בצפון תאילנד, אבל כותבת כאן כדי שלא תגידו שלא אמרתי. חובה!
המקדש מדהים, כל הסביבה מטורפת, והציורים בפנים, שאותם אסור לצלם, הם פשוט ואו אחד גדול.
זה שילוב של מסורת עתיקה, כשרונות מטורפים וראיית עולם מודרנית. קשה להסביר במילים את החוויה, אז בקיצור מומלץ, ורצוי עם מדריך שיודע להסביר, לספר, ולגשר את תרבות המזרח שכל כך זרה לנו.
אני מציידת אתכם בכמה תמונות, רק כדי לנסות להעביר את העושר של החוויה. והכי חשוב - משקפי שמש חובה! המקום מסנוור!

אחרי המקדש, כמובן שהגיעה השעה לארוחת צהרים. גם כאן, אנחנו בידי המדריך. הכל מתוכנן, מאורגן, מוזמן ומתוזמן.
אקי הבטיח - אני לוקח אתכם למקום שתאהבו. אני מזכירה לכם שבשלב הזה אנחנו מכירים בקושי יומיים, ובכל זאת, הצליח לו. אני חושבת שאם לא היינו צריכים להגיע ליעד הבא שלנו, היינו נשארים לשבת ב melt in nyour mouth עד הערב. מבנה יפהפה, על גדת הנהר, אוכל לעולה ואווירה מדהימה, ערסל ענקי תלוי בתור מרפסת, ותאילנדית מקומית על גדת הנהר קוטפת עלים ומדגימה לנו חיי כפר מה הם.

אגב, קל מאד להתרגל לעובדה שארוחה ענקית לשמונה אנשים, עולה בממוצע 200 שקלים.

בסוף הצליחו לגרד אותנו משם, אחרי ארוחה, וקינוחים, וקפה מעולה, והמשכנו לנסוע - היעד הבא, שבט ארוכות הצוואר. אז אמנם דמיינתי אותן בכפר שכוח אל בלב ההרים, וזה לא בדיוק המקרה, ועדיין - התופעה מרתקת והעובדה שהיא ממשיכה להתקיים גם בעולם המודרני - מפליאה אותי מאד.
ביקור קצר ובלתי אמצעי, שהסתיים באננס טרי הטעים ביותר שאכלתי מאודי.

אחרי הביקור הזה המשכנו הלאה.
מה היעד הבא? משולש הזהב. חיבור הגבולות בין תאילנד, מיאנמר ולאוס. מגיעים, מפקידים דרכונים, עולים על סירה - ולפני שאתה מספיק לעכל מה קורה איתך אתה בשוק של לאוס.
אם הייתם אומרים לי חצי שעה קודם שאחצה את הגבול, ואקנה נעלי נייק מבחור עם חצאית ולק אדום בלאוס, לצלילי טודו בום של סטטיק ובן אל - כנראה ש... ובכן, לאט לאט אני מתחילה להאמין להכל.

שקיעה על המקונג היתה סיום מושלם ליום כזה, או לפחות זה מה שחשבנו.

הגענו למלון בצ'יאנג ריי, וירדנו לארוחת ערב כדי לגלות שממש ליד המלון נמצא בית קפה מלא בחתולים.
מי שעוקב אחרי הסיפורים שלי מטיולים קודמים בוודאי זוכר שחתולים כבר כיכבו אצלי, והנה - שוב.
אתה קונה כוס קפה, נכנס, מתיישב על הרצפה וסביבך חתולים מכל המינים וכל הצבעים, מקלים במעט על הגעגועים הביתה :)

ובכן, עוד יום סופר עמוס בא לקיצו.
יצאנו בבוקר מצ'יאנג מיי, ונסענו מאות קילומטרים - כדי ללטף חתולים.
כבר קשה לחכות למחר.

סוואדיקה, יום 1

בכל רגע שעובר אני מבינה שאם לא אכתוב עכשיו, החוויות יערמו ויהפכו לבליל אחד גדול של אירועים, תמונות וזכרונות שיתערבבו זה בזה ולא ימצאו אחר כך את מקומם הראוי.

פעם ראשונה שלנו במזרח, פעם ראשונה שלנו בטיול שמתוכנן כולו עם חברים – צריך לבחור נכון גם את היעד וגם את השותפים. ממרום שלושה ימי טיול אני חושבת שניתן לומר שהצלחנו בשתי המשימות.

אז אחרי טיסת לילה תל אביב –בנגקוק, וטיסת המשך בנגקוק צ'יאנג מיי, נחתנו בשדה התעופה של צ'יאנג מיי הישר לזרועותיו של אקי, המדריך שלנו לחמשת הימים הבאים. אקי מגיע עם בול, הנהג. לפי מה שהבנו הם חברים מהצבא. לבול יש מיניוואן מרווח ונוח, ממוזג, עם צידנית מלאה בקבוקי מים קרים ועם שקעים לחשמל. אנחנו שמונה, ונכנסים לאוטו בכיף, עם מקום אחד פנוי, שמתחלף כל פעם במיקום. עד כה הצלחנו לא לריב על מקומות הישיבה J

אקי הביא אותנו הישר למלון, בשעת ערב מוקדמת, והסביר לנו איך ללכת לשוק הלילה, ואיפה כדאי לנו לאכול. זה לא היה מסובך, כי צריך ללכת משהו כמו 500 מטר על הרחוב, ואנחנו שם. במלון חיכו לנו שני חדרים משפחתיים ענקיים, עם אמבטיות בגודל של חמאם טורקי, קצת מיושן – אבל נוח ומרווח.

חמש שעות קדימה, מסתבר, לא עושות ג'ט לג, במיוחד לא אחרי טיסות לילה. פשוט הולכים לישון וקמים בבוקר, כרגיל (חוץ משרון שקם בשתיים לפנות בוקר, ניהל שיחת וידאו עם חבר מהארץ, ואז חזר לישון).

קמנו בבוקר לשעת האיסוף של אקי ובול, כדי לשים לב שבעצם בגלל שיש לנו מדריך, אנחנו לא באמת סגורים על התכנית ואין לנו מושג לאן נוסעים היום. זה קונספט חדש. סוג של אנסין. אתה נכנס לאוטו, ואקי אומר "או קיי, עכשיו יש לנו נסיעה של בערך שעה". לאן נוסעים? לאומגות.

אומגות באמת? אנחנו הסכמנו לזה??

תכל'ס, היה כתוב בתכנית שהוא שלח לנו מראש. יאללה. זורמים.

טוב, מגיעים לאומגות ודבר ראשון חותמים על מסמך שמצהיר שלא יהיו לנו שום טענות אליהם במקרה ש... 

רק חתמת, מלבישים אותך ברתמה וציוד בטיחות, ומעלים אותך על טנדר. וקדימה. במעלה ההר. אקי צילם אותנו כמה תמונות לפרידה (שעד שחזרנו כבר עלו לפייסבוק J ) ויצאנו לדרך. 

מתחילים בחימום קל, ריחוף באומגה למרחק קצר. אנחנו מלווים בשני מדריכים שעושה רושם שבעיקר עושים צחוקים ונהנים מהעבודה שלהם, מעבירים אותנו מרמפה לרמפה, הגובה הולך ועולה, והמרחקים בין העצים גם כן.

בתכל'ס אנחנו מרחפים בין צמרות העצים, ואחרי שמתגברים על הפחד ומבינים שהציוד קושר אותך היטב לחבל, אפשר אפילו להסתכל על הנוף.

עד שהתרגלת לאומגה, אתה מגיע פתאום לרמפה ש... איך לומר, אין לה המשך. מה קורה מכאן? לא בטוח שאתה רוצה לדעת, וכמובן מגלה שמכאן יורדים בנפילה חופשית 15 מטר למטה. קשורים בחבל, כן? אבל בנפילה. הרגשנו קצת כמו במרוץ למיליון, גיבורים גדולים - רק שלא מחכה לנו מיליון בקצה. חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים ואז המדריך שלנו ירד בריחוף, עם הראש כלפי מטה, משמיע קולות של קוף. היסטריה.

ריחופים, טיפוסים, ובכל שלב של המסלול הפתעה אחרת. היה כיף ממש (לכל הגילאים) ואז סיימנו, יצאנו בחיים.

כשחזרנו לבסיס האם חיכו לנו חולצות סוף מסלול, תעודות רשמיות לסיום, וכמובן תמונות שצולמו במקטע האחרון. מפאת צנעת הפרט תסלחו לי שלא אפרסם תמונות שלנו תלויים בין שמיים וארץ. טוב אולי רק את של מעין J

אחרי האומגות נסענו למקום של רכבי שטח קלים לנהיגה במה שהמדריך קרא לו 'ג'ונגל', אבל הרגיש קצת יותר כמו הוואדי ליד טבעון. עולים ויורדים בסלעים ובין השיחים. מאתגר למדי לנהג, בעיקר מטלטל לכל השאר J

משם המשכנו לארוחת צהרים במקום שבחצר שלו יש מקפצת באנג'י, ובזמן שאנשים קפצו מגובה רב קשורים ברגליים, אנחנו אכלנו ארוחת צהרים ענקית במשהו כמו 200 שקלים לשמונה אנשים.

כראוי ליום של טיול, המשכנו משם למקדש הגדול, מעל ההרים של צ'יאנג מיי. המקדש המוזהב, שמשקיף על העיר מגבוה, היה הומה באנשים ומהמם ביופיו. המדריך שלנו (אקי המופלא) ניצל את ההזדמנות לתת לנו הרצאה הראשונה ב"מבוא לבודהיזם". מרתק, ואפילו קצת מעורר השראה. הסיפור מספר שהמלך העמיס פגודה מוזהבת על פיל, ושיחרר את הפיל בעיר צ'יאנג מיי. הפיל טיפס במעלה ההר, עד שהגיע למקום המקדש ושם התיישב וסירב להמשיך ללכת. במקום הזה הקימו את המקדש המפואר.

לקראת ערב חזרנו למלון, להתאושש ולצאת שוב, לארוחת ערב וסיבוב שיגרתי בשוק הלילה.

זה היה יום עמוס, ומהנה מאד, וחתיכת סיפתח לימים שעוד מחכים לנו.