הכל קרה בגלל שהגעתי לאזור המרכז לפני הזמן.
הפגישה הייתה אמורה להתחיל ב 10:30, ואני הגעתי כבר ב 9:15 (איפה הפקקים כשצריך אותם?!)
אז זימנתי את אחותי לכוס קפה.
הכל קרה כי לא היה לה חלב בבית, ואז היא אמרה: "טוב, אז בואי ניפגש בקניון, עוד 10 דקות בארקפה?"
הכל קרה כי יש לי ביטחון עצמי אינסופי, וכשהחניתי את האוטו בחניון של הקניון (אה! חרוז!) הסתכלתי ימינה ושמאלה ואמרתי לעצמי: "הי, את, גברת עם המון בטחון עצמי, אולי תרשמי לעצמך איפה חנית?" ועצמי ענתה לי: "מה פתאום, את לא רואה שזה ציור של פיל עם מספר 2? פיל 2. זה הכל. פשוט תזכרי"
טוב, אז שתינו קפה, ואכלנו כריך בולגרית עם חצילים, וקישקשנו קצת, וצחקנו קצת, ואז היה כמעט 10:00 ונפרדנו.
חזרתי לחניון, והלכתי בביטחון לפיל הירוק מספר 2.
פיל 2.
הנה הפיל.
הוא ירוק.
הנה ה- 2.
איפה האוטו? (זה כמו "איפה הכסף?" רק פחות דמגוגי ויותר מביך)
הסתובבתי סביב הפיל. למעשה הסתובבתי בכל המכלאה.
אין אוטו.
לאט לאט התחלתי להילחץ.
עשיתי עוד סיבוב ועוד סיבוב, ובשלב מסוים מישהי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותי באוטו שלה סביב החניון כדי שאוכל למצוא את האוטו.
אחרי 10 דקות הבנתי שאני מאחרת והתקשרתי בבושת פנים להודיע שאני מאחרת כי איבדתי את האוטו.
בשלב מסוים חשבתי שאולי גנבו אותו, אבל לאור העובדה שמדובר באוטו לא אטרקטיבי בעליל, הברחתי את המחשבה המטרידה מיד.
אחרי 15 דקות שהרגישו כמו נצח, החלטתי ששום דבר טוב לא יצא מהמכלאה של הפילים, והלכתי לחפש חיה אחרת.
טוב. זה היה כבר לפני כמה ימים, וכמו שאתם בטח מבינים הגעתי איכשהו לפגישה וגם הביתה אחר כך.
זה בגלל שהאוטו חנה לו בתמימות מתחת לתרנגול.
אנשים אומרים שלכל דבר יש הסבר, ושמכוניות לא יכולות להזיז את עצמן.
פחחח.
אני, באופן אישי, למדתי שני דברים:
ראשית, לעולם לא להתקשר להודיע שאת מאחרת כי איבדת את האוטו (ממילא הפגישה התחילה באיחור, יכולתי להיכנס באלגנטיות בלי שאף אחד ירגיש ובלי לעשות לעצמי בושות)
ושנית, מעכשיו, אני מצלמת את סימני החניה. אם האוטו יזיז את עצמו, לפחות יהיו לי הוכחות.
הנה, זה מהיום:
הפגישה הייתה אמורה להתחיל ב 10:30, ואני הגעתי כבר ב 9:15 (איפה הפקקים כשצריך אותם?!)
אז זימנתי את אחותי לכוס קפה.
הכל קרה כי לא היה לה חלב בבית, ואז היא אמרה: "טוב, אז בואי ניפגש בקניון, עוד 10 דקות בארקפה?"
הכל קרה כי יש לי ביטחון עצמי אינסופי, וכשהחניתי את האוטו בחניון של הקניון (אה! חרוז!) הסתכלתי ימינה ושמאלה ואמרתי לעצמי: "הי, את, גברת עם המון בטחון עצמי, אולי תרשמי לעצמך איפה חנית?" ועצמי ענתה לי: "מה פתאום, את לא רואה שזה ציור של פיל עם מספר 2? פיל 2. זה הכל. פשוט תזכרי"
טוב, אז שתינו קפה, ואכלנו כריך בולגרית עם חצילים, וקישקשנו קצת, וצחקנו קצת, ואז היה כמעט 10:00 ונפרדנו.
חזרתי לחניון, והלכתי בביטחון לפיל הירוק מספר 2.
פיל 2.
הנה הפיל.
הוא ירוק.
הנה ה- 2.
איפה האוטו? (זה כמו "איפה הכסף?" רק פחות דמגוגי ויותר מביך)
הסתובבתי סביב הפיל. למעשה הסתובבתי בכל המכלאה.
אין אוטו.
לאט לאט התחלתי להילחץ.
עשיתי עוד סיבוב ועוד סיבוב, ובשלב מסוים מישהי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותי באוטו שלה סביב החניון כדי שאוכל למצוא את האוטו.
אחרי 10 דקות הבנתי שאני מאחרת והתקשרתי בבושת פנים להודיע שאני מאחרת כי איבדתי את האוטו.
בשלב מסוים חשבתי שאולי גנבו אותו, אבל לאור העובדה שמדובר באוטו לא אטרקטיבי בעליל, הברחתי את המחשבה המטרידה מיד.
אחרי 15 דקות שהרגישו כמו נצח, החלטתי ששום דבר טוב לא יצא מהמכלאה של הפילים, והלכתי לחפש חיה אחרת.
טוב. זה היה כבר לפני כמה ימים, וכמו שאתם בטח מבינים הגעתי איכשהו לפגישה וגם הביתה אחר כך.
זה בגלל שהאוטו חנה לו בתמימות מתחת לתרנגול.
אנשים אומרים שלכל דבר יש הסבר, ושמכוניות לא יכולות להזיז את עצמן.
פחחח.
אני, באופן אישי, למדתי שני דברים:
ראשית, לעולם לא להתקשר להודיע שאת מאחרת כי איבדת את האוטו (ממילא הפגישה התחילה באיחור, יכולתי להיכנס באלגנטיות בלי שאף אחד ירגיש ובלי לעשות לעצמי בושות)
ושנית, מעכשיו, אני מצלמת את סימני החניה. אם האוטו יזיז את עצמו, לפחות יהיו לי הוכחות.
הנה, זה מהיום:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה