שששש.... בודהה שוכב

למודי ניסיון מהרפתקאות אתמול, החלטנו להצליח היום להגיע לארמון המלך, ויהי מה.
עשינו מה שאדם סביר היה עושה במקומנו - לקחנו מונית וביקשנו ממנו להסיע אותנו לארמון. לא מטרו, לא טוקטוק, לא סירה, לא הליכה בחום המתיש. מונית ממוזגת ותודה רבה.
וככה הגענו ישירות לארמון, לבושים בבגדים צנועים (כמה חם להיות צנוע!) וחמושים במצלמה.
אל הארמון נכנסים אחרי שעוברים סקירה קפדנית של הלבוש - למרבה המזל עברנו - בזכות שרון שלבש לכבוד המאורע שארוואל פילים חינני (השאר לבשו ג'ינס).

נכנסנו. כבר סוג של הצלחה!

הארמון אכן מפואר מאד, חצר ענקית מלאה מקדשים מפוארים ומלאי פרטים קטנטנים, ואפשר היה להתרשם מהם שעות אם לא היה כל כך חם ואם לא היו שם כל כך הרבה אנשים. עיקר המאמץ שלי הושקע בלנסות לצלם זוויות שייצרו את הרושם שאנחנו שם לבד. לא קל, אבל מקבץ מהצילומים - מצ"ב.

ארמון המלך, הגרסה שנראית כאילו אנחנו לבד

בארמון יש גם מקדש מרכזי ובו שוכן בודהה האיזמרגד. מומלץ ומתואר בכל ספרי הטיולים. צריך לחלוץ נעליים ולהיכנס בתור לתוך ההיכל שבו הוא שוכן, רק כדי לגלות שקצת כמו הילד המשתין בבריסל, כשאתה ניצב מול הדבר האמיתי הוא, איך לומר, קטן.
אבל הנה, ראינו גם אותו (אסור לצלם אותו אז תצטרכו להאמין).

אחרי שהחלטנו סופית שסיימנו לתור את הארמון, עברנו משם אל הבודהה השוכב.

טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
פסל מטורף באורך 46 מטרים וגובה 15 מטר של בודהה שוכב, שאתה הולך לאורכו - כאן אין סיכוי לתפוס צילום שיבהיר את גודל המאורע, זה פשוט ענק.

לא ישן, רק נח

אה, ויש לו גם כללי התנהגות קשוחים. שימו לב:
1. אין לגעת בפסל (סבבה, נתאפק)
2. לנשים אסור לגעת בנזירים (כאילו שרציתי)
3. לנשים אסור להושיט חפצים ישירות לנזירים (ההפסד כולו שלכם)
4. אסור לעשן (קל)
5. NO PDA - אסור להפגין חיבה בציבור (כאילו שבחום הזה כשכולנו מזיעים היינו מתחבקים ומתנשקים, בואו...)

בסוף הביקור אצל בודהה (השתדלנו לא להפריע בשנ"צ) היה לנו ברור שמכאן - זה רק למלון. ראינו את פנינות התיירות של העיר, ואפשר ללכת לבריכה.
חזרנו אל המלון המפנק במונית, וממש ליד המלון ישבנו לאכול במסעדה - שזכתה אצלינו בתואר "המסעדה עם השירות הכי גרוע בתאילנד רבתי". חיכינו לאכול משהו קרוב לשעה, למרות שהיינו היחידים במסעדה (אולי בגלל זה היינו היחידים) וגם כשהאוכל כבר הגיע הוא היה די דוחה. בכל און, מפה לשם הגיעה השעה המתאימה לחזור למלון, לעלות אל הלאונג' הפתוח עם משקאות ונישנושים, ולהרגע קצת בבריכה.
את הערב האחרון שלנו בעיר העברנו, איך לא, בקניון.

אם תשאלו אותנו מה הקניון החביב עלינו (לא שגרמנו את כולם, אבל ממה שראינו) דווקא טרמינל 21 שווה את ליבנו. מערבי במידה, עם גימיק עיצובי, חנויות שאפשר להבין ממבט בחלון הראווה שלהן מה מוכרים בהן (זה לא דבר של מה בכך, תאמינו לי) והכי חשוב - שירותים מהסרטים.

כשאסלה מגיעה עם הוראות הפעלה - זה סימן טוב

וזהו. היום האחרון שלנו בבנגקוק הגיע, ואיתו סיומה של חופשה שקשה מאד לסכם.
אלו היו למעשה שלוש חופשות שהודבקו יחד. כל אחת באווירה אחרת, עם סגנון אחר ועם קצב אחר.

אנחנו, שזו הפעם הראשונה שלנו במזרח, הכנו את עצמינו להזיה, וקיבלנו אותה, לדעת כולנו.

זה היה מופלא לפרקים, וקשה לפעמים.
רוב הזמן רצינו שזה לא ייגמר, אבל מדי פעם ממש רצינו הביתה.
היה לנו הווי מצחיק, חוויות שילכו איתנו לתמיד, תמונות מטריפות (חייבת להתיישב להכין אלבום) ושעות של זמן איכות עם שניים מתוך ארבעת הילדים המופלאים שלנו (ולשתיים שלא היו איתנו, אני מכינה רשימת המלצות של אמא לטיול התרמילים שלהן)

עכשיו, כשאני כותבת את הסיכום הזה מהמחשב שלי, בבית, אני יכולה להגיד גם שזכינו לחלוק את הטיול הזה עם השותפים הטובים ביותר שיכולנו לבקש. תודה לכם - גל, יערה, שירה וליבי. קאפונקאאאאההההה :)

השמינייה הסודית :)

1 באפריל ויומולדת לנסיכה

טוב, אז כאמור, אנחנו על המעבורת לקוסמוי, ושם לשדה התעופה.
כמו שתמיד קורה בטיולים בחו"ל, רוב הזמן אתה כמעט לא שומע עברית, ואז כשאתה מגיע לשדה התעופה פתאום כולם סביבך ישראלים. אז ככה על הטיסה מקוסמוי לבנגקוק. כמה משפחות מורחבות היו איתנו על המטוס, והצליחו, בטיסה של שעה, לגרום לנו להתכווץ בכסא ולקוות שלא שמים לב שאחנו ישראלים.

בכל אופן, אחרי שעה של טיסה טורבולנטית למדי נחתנו בבנגקוק, ולקחנו מוניו למלון.
גם את המלון הזה הזמנו מבוקינג לפי תמונות וציון באתר, וקיווינו שמחכה לנו שם מלון מפנק עם בריכת אינפיניטי (ולא אינפנטיליטי, כמו שאומרים אצלינו)

או קיי, נכנסנו ללובי, נראה לא רע. ניגשנו לעשות צ'ק אין, והפקידה בקבלה אומרת: "בגלל הזמנתם את הסוויטה (חיפשנו חדר שיכיל שני מבוגרים + שני ילדים) אתם זכאים לאירוח VIP. זה אומר שיש לכם personal check in , אנא בואו אחרי ללאונג'.''  היא מובילה אותנו לעבר המעלית, ועולה איתנו הישר לקומה 25, שם היא מכניסה אותנו ללאונג' של המלון ופקיד מהודר מסדר עבורנו את הצ'ק אין בזמן שאנחנו ממתינים מול הנוף המטורף, ונהנים מכיבוד קל.

בנוסף, היא אומרת, הלאונג' פתוח עבורכם לאורך כל השהיה. שתיה חמה וקרה ונישנושים לאורך כל היום, ואחרי 17:00 אם תעלו יש אוכל ושתיה חריפה.
אז אמנם היתה להם תקלה קטנה, והם לא שמו לב שצריך להכין שתי מיטות נוספות לילדים, אבל לא היה לנו אכפת להמתין כמה שצריך שם, בלאונג' של קומה 25.

מחכים. קחו את הזמן...

לפנות ערב יצאנו לתור את הקניונים המומלצים בסביבה. כבר המון זמן אנחנו בכפרים והאיים, ואי אפשר להכחיש את העובדה שחשנו צורך בציוויליזציה. אז הלכנו ל MBK הידוע, ואני חייבת לציין שהוא ממש לא לטעמי. שוק הזוי במסווה של קניון. הצלחתי לקנות שם גומיות לשיער לחיזוק הצמות של הבנו (שסגורות כרגע עם נייר כסף וחרוזים) ולשלם עליהם מחיר מופקע של 50 שקלים. רגע של ליקוי מאורות.

מהר מאד הבנתי שזה לא בשבילי אז יצאנו וחצינו את הכביש לקניון השכן, קצת יותר מערבי אבל גם כאן הקארמה לא היתה משהו. לפחות אכלנו מקדונלדס אחרי תקופה ארוכה של מאכלים שונים ומשונים - מעין סוף סוף שבעה.

חזרנו למלון, אכן מפנק עד מאד, וישנו לילה מעולה, מתוך כוונה לקום בבוקר וללכת לראות את ארמון המלך ושאר לוקיישנים בעיר.
בבוקר ירדנו לאכול ארוחת בוקר, למה שהוא אולי מזנון ארוחת הבוקר המטורף ביותר שראיתי (ואכלתי) אי פעם. זה היה לא קל להחליט שסיימנו ולקום מהשולחן.
כשחזרנו לחדר היה תלוי לנו על הדלת עיתון בוקר, וסתם בשביל הקטע הסתכלנו מה בכותרות. כך גילינו שבדיוק היום יש לנסיכת תיאלנד יום הולדת. נכון משמח צחקנו ואמרנו שנלך לארמון לשיר לה יום הולדת שמח.

מזל טוב, נסיכה :)

אל הארמון נוסעים במטרו, ומשם יש די הרבה הליכה, לפי מה שהבנו.

במטרו, אגב, נוסעים עם ז'יטונים

יצאנו מהמטרו ובזמן שאנחנו מנסים להבין איה אנחנו ולאן אנחנו צריכים ללכת, ניגש אלינו זקן חביב ושאל אם אנחנו צריכים עזרה, ולאן אנחנו רוצים ללכת. עוד אנחנו מסתכלים סביב והיא הסביר לנו שיש היום אירוע בארמון (יום הולדת, כבר אמרנו) ולכן מתחם הארמון סגור ויפתח רק בצהרים. כדאי לנו לבחור אחת משתי דרכים - או ללכת ברגל - עניין של 40 דקות או לקחת תוקתוק שיוביל אותנו לסירה ואיתה ניסע לארמון. במחשבה מהירה החלטנו שאולי ללכת ברגל בחום הזה זה לא רעיון כל כך טוב, ובסדר, ניקח תוקתוק. מיד הופיעו שני תוקתוקים והסכימו לקחת אותנו בתמורה ל 20 באט (שזה שני שקל בערך).
בשלב הזה עוד לא חשדנו, ועלינו על התוקתוקים שמחים וצוהלים על מזלינו הטוב, שמנע מאיתנו ללכת בחום הקופח לארמון הסגור.

כשהתוקתוקים הגיעו לחצר אחורית הזויה של מתחם דייגים זה התחיל להיראות קצת חשוד, והנהגים הובילו אותנו מאחורה לאיש נחמד מאד, שהציע לנו שיט של שעה וחצי בסירה שיסתיים בארמון המלך, כמו שרצינו, תמורת 4000 באט.
בשלב הזה כבר הבנו שנעקצנו, ואנחנו באיזו חצר אחורית של מקום לא ידוע והרבה ברירות אין לנו. מה שנשאר זה להתמקח על המחיר, ולהנות מהשאר.

וזה מה שעשינו.

הסירה הורידה אותנו ברציף שליד הארמון שהיו בו כמות יפנים שלא היתה מביישת את יפן מיליוני אנשים הולכים בנחילים הומי אדם, כולם עם מסכות על הפנים, הולכים אחרי מדריך עם אנטנה. כמו שאפשר לנחש, לא סגור ולא נעליים. כשניסינו להיכנס לארמון, הסתבר שלא התלבשנו מתאים. מכנסי שלושת-רבעי זה לא מספיק. אסור שיראו רגליים בגלל. זה אומר שחצי מאיתנו, שבאו עם מכנסיים עד הברכיים ואין להם משהו להתכסות בו, נשארים בחוץ.

אז חצי נכנסנו, בינות לכל היפנים, הלכנו קצת לאורך המדשאה ואז הבנו שהגענו לקופה וצריך לקבל החלטה - כן או לא. החלטנו לוותר וחזרנו החוצה.

בשורה התחתונה, גם היום הזה הסתיים בקניון, הפעם מערבי יותר וכייפי ממש. כשחזרנו למלון עוד הלכנו לבריכה, לסיכומו של יום ארוך ומאתגר.

צילומים של קניון - נוף עם םזגן

זאב ושרון אפילו הלכו לחדר כושר, ורצו חמישה קילומטר. בקיצור, את היומית שלנו עשינו. נמשיך מחר. 

בא לי בית מלון בקופנגן

איך נתאר את קופנגן?
כדי להגיע מקוסמוי לקופנגן צריך לקחת מעבורת. אל המעבורת צריך להגיע במונית טנדר פתוחה, עם כל התיקים והמזוודות. לקנות כרטיסים, לחכות בחוץ מתחת לעץ שמדי פעם נופלים ממנו פירות די גדולים, ואז, כשהכרוז מודיע, עולים למעבורת.

לא מספיק שצפוף, יש כאלו שבאו עם חד קרן מנופח!

כמה מאות אנשים, להערכתי, נדחסים לתוך מעבורת שיש לה כמה  סיפונים, ובעיקר - מזגן שלא עובד.
12 וחצי בצהרים, חום ולחות של דרום תאילנד, ובקושי מקום ישיבה יש בנמצא. מזל שמדובר בנסיעה של כחצי שעה. הגענו סחוטים, תרתי משמע, להסעה של המלון - שהיא, כמו שניתן לתאר - טנדר פתוח עם כל התיקים והמזוודות.

קשה לתאר במדויק את ההבדל בין קוסמוי לקופנגן. אני חושבת שלפחות בתחושה שלי, אם בקוסמוי יש  אנרגיה של בילויים, בקופנגן - או לפחות בזו שאנחנו חווינו - יש אנרגיה של, ובכן - של חוסר אנרגיה. בעיקר של שאנטי.
המלון שלנו נמצא בצד הצפון מערבי של האי ובכל הנסיעה לשם כל מה שראינו זה כפרים עם דוכנים, ואנשים על אופנועים. כולם על אופנועים.

בגדול, התחושה שלי היא שכל האי מלא אנשים שנטשו את החולצה המכופתרת ונעלי העקב לטובת שארוואל ומשהו קטן לעשן.
צעירים, מבוגרים, משפחות, זוגות - כולם יושבים בבית קפה, או מסעדה  או על הטוסטוס לאנשהו.
בכל אופן הגענו למלון, מיוזעים ומותשים, והתקבלנו במיץ קר ומגבות לחות מהמקרר.
הובילו אותנו לחדרים שלנו - ששוב, בתמונות נראו מבטיחים - אבל לא ממש ידענו למה לצפות - ליתר דיוק - חששנו לצפות.
והנה - הפתעה נעימה!  חדרים חדשים, מעוצבים ומצוחצחים - מרווחים ובעיקר - ממזוגים למשעי.

הגענו - וישר לבריכה, כמובן. לפחות הפעם הכל פחות או יותר במפלס אחד - וכל העניין נראה קצת כמו קיבוץ עם שבילים בין הבתים.
במלון יש מסעדה, ובמסעדה עובד סבא תאילנדי שלא נראה שמבין מילה אנגלית, או לפחות לא מדבר באנגלית. מכיוון שכבר היה צהרים וכוח לצאת לחפש אוכל לא היה לנו - התיישבנו אצלו במסעדה - הזמנו משהו לאכול - עניין של 40 דקות בערך עד שהגיעו המנות. הוחלט שמעתה נאכל בחוץ - וכמו שהסבירו לנו - הולכים ישר בכביש שיוצא מהמלון - ומגיעים לכפר.
את ההחלטה שלנו לאכול בחוץ חיזקה העובדה שכמה דקות אחר כך, הסתבר שיש לנו סתימה בשירותים בחדר. ביקשתי עזרה מהבנות בקבלה, ומי בא עם הפומפה?  הסבא מהמסעדה. האטרקטיביות של הבישולים שלו הלכה ופחתה מרגע לרגע...

לגבי ההליכה לכפר - אכן, הולכים ישר, וגם לא מדובר בהליכה ארוכה מדי אבל שני דברים שכחו להזכיר -
1. הטמפרטורה והלחות
2. הדרך עוברת דרך מקדש של נזירים, שמסתובבים על הכביש כל היום (ומסתבר שגם בלילה) ומשננים פסוקים (אין לי מושג מאיזה ספר)

מבחר תמונות מהדרך מהמלון לכפר

בכל אופן, באווירה הזו אנחנו שוהים שלושה ימים, נכנסים לאט לאט לקצב של האי (כאמור - איטי מאד).
 בודקים את החופים, טובלים קצת בבריכה, לפעמים אפילו בוחרים להישאר בחדר. חופש.
הצלחנו במשימה המשעותית היחידה שהיתה לנו - וזה למצוא לבנות מקום לקליעת צמות בכל הראש. כל השאר זה בונוס. למעשה היה שם בונוס גדול - פגשנו חזירה ענקית (שאחר כל הסתבר שקוראים לה דוקדיק, והיא סלב מקומי בפני עצמה).

חוף, צמות ודוקדיק.

עוד משהו שעשינו זה לבקר במתחם הצ'אלנג' שהוא סוג של ווייפ אאוט, והילדים היו מרוצים מאד.

מבחינת אוכל - יש פה רק מסעדות מקומית - וזה אומר לאתגר את מאותגרי האוכל שבינינו. מצאנו אחת על הרחוב הראשי של הכפר - שהייתה יחסית יותר מסודרת מדוכנים הקטנים המפוזרים - קוראים לה good time, ושם אכלנו - פעמיים - כולל בליל הסדר, ארוחה "חגיגית".
לסיום שלושה ימים באי - מגיעה האטרקציה המרכזית (והיחידה מבחינתנו) מסיבת הפול מון. כשהזמנו את החופשה ותכננו את המסלול, לא לקחנו בחשבון את נושא המסיבה. אחרי שסגרנו טיסות ומלונות נכנסנו לקרוא  קצת על התכנון  - וגילינו שבערב האחרון שלנו כאן - מתקיימת המסיבה החודשית. ואם כבר הבנאדם מגיע לחופשה בקופנגן ויש מסיבה - מה לא נלך?
אז הנה הערב הגיע - אפילו נחנו בצהרים כדי שיהיה לנו כוח לחגוג.
התארגנו והזמנו הסעה במחיר מופקע מהמלון עד למסיבה, שמתקיימת בשפיץ הדרומי של האי.
יצאנו בטנדר - 10 אנשים (אנחנו ועוד זוג שנדחס איתנו לטנדר). המונית התחילה לנסוע, ואחרי משהו כמו רבע שעה נעצרה והנהג הסביר לנו באנגלית שבורה שאנחנו מחליפים מונית - עוברים לרכב אחר. לא ברור למה ומה בדיוק קרה. מכיוון שאין את מי לשאול לא שאלנו שאלות, ועלינו על המונית השניה, שהמשיכה בנסיעה דרומה, ואז עצרה לתדלק. עם כולנו בתוכה.
אחרי נסיעה של משהו כמו חצי שעה הגענו לאזור המסיבה.
קודם כל, כבר בדרך לשם הבנו שאנחנו כבר שלושה ימים תקועים בצפון האי כשכל החיים של האי כנראה מתרכזים בחלק הדרומי שלו.
אז מה הולך במסיבה? קודם כל, כל האזור שמוביל לחוף הים, שבו מתקיימת המסיבה - הוא סוג של חימום והכנה לקראת מה שעוד מעט יגיע. כל הרחוב מלא בעמדות לציורי גוף בצבעים שזוהרים באור UV, החל מכאלו שמציירים עליך לפי קטלוג של ציורים, ועד עמדות עם צבעים ומיכחולים של "עשה זאת בעצמך" ו"קשקש על חברך".
חוץ מזה, מוכרים לאורך הרחוב ערכות השתכרות לחוגג הלא נוהג - דלי (פלסטיק, כזה של משחקים בחול) ובתוכו פחית משקה כלשהו, ובקבוק של משקה חריף. אני לא מבינה בזה כלום אבל כנראה שמדובר בשילובים מקובלים, כשהרעיון הוא לשפוך את המשקאות יחד לדלי, ולשתות ישירות ממנו (עם קש, מצורף לערכה). למעשה כל הערב כולם מסתובבים על החוף עם דלי ביד.
אחרי שגמרת להצטבע, לתדלק, ולקנות מיני זוהרים - אתה מגיע סוף סוף לכניסה למסיבה. משלם ומצטייד בצמיד, וקדימה - לחגיגה. עמדות דיג'יי שונות לאורך החוף, דוכני אוכל (לא להיט), תידלוק משקאות למי שנגמר הדלי, כתובות אש ועוד מיני תאורה, בעיקר UV. על החוף אלפי אנשים ברמות שונות של הכרה, וכמובן ריח חזק של מיני עישונים..
אנחנו היינו שם רק עד 11 בערך (ילדים, וזה...)
לא בדיוק הבילוי הקלאסי שלנו - אבל בהחלט חוויה של פעם בחיים!

הדרך חזור היתה עוד יותר הזויה מהדרך הלוך. תפסנו שם מונית, סגרנו מחיר, נסענו באוטו דחוס כמו הגיהינום. שוב נעצרנו באמצע הדרך והעבירו אותנו למונית אחרת. הנהג, מסתבר, לא בדיוק ידע לאן אנחנו נובעים ואיפה נמצא המלון שלנו, ומצאנו את עצמינו בחצות הלילה מנווטים את הדרך למלון עם נהג שלא יודע לאן לנסוע, וכמובן, איך לא, לא מבין אנגלית.

בדרך נס הגענו, והלכנו לישון כי למחרת כבר היינו צריכים לצאת ממש מוקדם בבוקר למעבורת, מחכה לנו טיסה מקוסמוי לבנגקוק.
בבוקר כשהגענו לרציף של המעבורת, היו שם המון חבר'ה זרוקים שהגיעו ישר מהמסיבה, צבועים בגואש זוהר, שפוכים ומלאים בחול, כפי שניתן לצפות.
וזהו. זו היתה חויית האיים שלנו אנחנו נוסעים מכאן אל העיר הגדולה, למערכה השלישית של החופשה שלנו.

איים ומים (סיכום של יומיים)

התעוררנו בשש בבוקר, מרעש מחריש אוזניים.
בוויכוח האם זו מערכת השקיה רעשנית, לחות בכבלי החשמל או משהו שעומד להתפוצץ, אף אחד לא ניצח.
ציקדות. צרצרים בעברית. מחזרים אחר הנקבות בקולי קולות בשעה שש בבוקר.
אי אפשר לתאר את ההמולה שהם מייצרים.

בכל אופן, כבר קמנו אז ירדנו לארוחת בוקר, וכשאני אומרת "ירדנו" אני מתכוונת לזה.

הדרך לחדר רצופה כוונות טובות

אחרי האוכל תפסנו את פקאן שיסיע אותנו לחוף. כל הספקות שלנו עד עכשיו נעלמו, כשהגענו לחוף והתיישבנו על החול.
ככה דמיינו את זה.
מים בצבע טורקיז, גלים קטנטנים, שייק מנגו ביד אחת ואגוז קוקוס בשניה.

החוף היה כמעט ריק, חבוי בין סלעים בשני צידיו, וזה היה ממש כיף. העברנו שם בנחת כמה  שעות, ואז תפסנו מונית למה שאמור להיות המרכז שוקק החיים של קוסמוי- חוף צ'אוונג.
איכשהו, נהגי מוניות תמיד מורידים אותנו בנקודה מסויימת, ואומרים ש"מכאן אתם הולכים ישר לכיוון הזה ומגיעים מיד". ככה בדיוק הולכים לאיבוד.
במקום בחוף, מצאנו את עצמינו בקניון. ממילא היתה כבר שעת ארוחת צהרים, אז התיישבנו במסעדה.
הרעיון היה להמשיך לחוף, אבל איכשהו המזגן והחנויות קרצו לנו יותר. זה נגמר במכנסיים קצרים ומעיל יוניקלו  😂
חזרנו למלון, מונית עד הכביש, פקאן עם הפופמוביל, ואז המדרגות.
זה לא פשוט כשאתה עייף אחרי יום שלם של ים וקניון.

בערב הבנות עוד רצו צמות בכל הראש, מה שחייב גיחה נוספת ללמאי, שלא צלחה כי הסתבר שלעשות לבנות עם שיער שופע צמות זה גם סיפור יקר וגם לוקח המון זמן (מה שממש לא התאים בסוף יום כזה).

בקיצור, סתם יום של חול (תרתי משמע) שההישג המרכזי בו היה שסגרנו את הטיול של מחר. שיט בסירה מהירה ל- 42 האיים, כולל שנורקלים וביקור בשמורת הטבע.

הגענו בבוקר למזח, שם חיכו לנו ארבעה אנשי צוות - סקיפר נחמד, מדריך (קצת שיכור), מדריך משנה (האדם הכי שקט שפגשתי, עם חיוך מבוייש וראסטות שהוא כנראה מגדל מגיל 0), ועובד סיפון (למה אתה כאן?).
לא לגמרי הבנו למה צריכים כל כך הרבה אנשי צוות לסירה עם שמונה נוסעים, אבל מילא. יצאנו לדרך.
המדריך הראשי היה ליצן לא קטן, כנראה כתוצאה של מה שהסתבר אחר כך כמאגר פחיות בירה לא מבוטל בתיק הצד שלו.
תדרוך קצר של מה אסור ומה מותר על הסירה, כולל הדגמות וריקודים, והסירה עם שלושה מנועים אימתניים, טסה לעבר שמורת 42 האיים. ההתחלה היא סתם נסיעה מהירה, אבל כשמגיעים לאזור האיים, הנוף מהמם והשיט בין האיים הוא באמת חוויה מיוחדת.

בשלב מסויים עצרנו לשנורקלים, באזור מלא אלמוגים ודגים. חוויה נהדרת שהזכירה לי שוב שמתישהו אני רוצה לעשות קורס צלילה.
אפילו מעין וליבי, שממש מפחדות מדגים ואיימו שלא ייכנסו למים - ירדו מהסירה לשנורקל. כמות הדגים שהגיעה אלי כשירדתי למים עם משולש אבטיח ביד - מטורפת. מאות דגים! תוך דקה לא נשאר אבטיח 😊
אחרי השנורקל המשכנו לשוט, עד לעצירה הבאה בשמורת הטבע ang thong.
זה אי, שבמרכזו נוצר אגם מדהים, מוקף הרים. מטפסים למעלה על אינסוף מדרגות, והנוף מלמעלה מדהים ממש. אנחנו כבר מתורגלים במדרגות מהמלון, אז סבבה.

העצירה הבאה - ארוחת צהרים. על אי הדייגים חיות כמה משפחות שמתפרנסות מדיג וממסעדה, שמגיעים אליה תיירים מדי יום. המסעדה מגישה מאכלי ים אבל למרבה המזל גם שניצלוני עוף, ירקות מוקפצים ואפילו מרק שהבנות הסכימו לאכול.
זו היתה ארוחה טובה ומפתיעה, שאחריה המדריך שלנו לקח אותנו לסיבוב בחצר האחורית - בכפר הדייגים עצמו.
כמו בכל שאר המקומות גם כאן מלווים אותי כל הזמן רגשות מעורבים. ברור לי שבעיניים שלנו - אורח החיים פה מעורר רחמים. מצד שני למי שנולד וגדל פה, יכול בהחלט להיות שהחיים נפלאים.
הכפר עצמו מלא זבל וזוהמה. זה מרגיש כאילו זו ממש החצר האחורית של תפאורה מהודרת. לא כיף לראות את המציאות שמאחורי המצג התיירותי. 

אחרי הסיבוב הקצר, ממשיכים עם הסירה, לחוף ניסתר - קצת רחצה והשתרעות על החול.
שוב, מרחוק נראה כמו גן עדן.
כשמתקרבים - כל הסלעים מכוסים פסולת שנסחפת בזמן הגאות מהים אל האי. במשך השעה בערך שהיינו שם, אנשי הצוות של הסירה שלנו היו עסוקים בלחפש מציאות בהררי הזבל. "זוגות" של נעלים, מצופים שנסחפו מסירות ומשמשים להם ככדורים, דברים מוזרים שלא ברור מאין הגיעו... חצר אחורית, כבר אמרתי?

  הדרך בחזרה היתה קצת יותר גלית מהדרך הלוך, ונסיעה מהירה של חצי שעה היתה בפועל חתיכת טלטלה מטורפת, שרק קיווינו שתסתיים בשלום.
בשלב הזה גם גילינו מה התפקיד של נער הסיפון - לחלק אבטיח ברגע הכי לא סביר של הנסיעה.

חזרנו בסוף היום מרוצים ומאושרים, אבל עם קצת סחרחורת ובחילה קלה.
נקווה שיעבור עד מחר, אנחנו צריכים לעבור על המעבורת לקופנגן. 

יום אחרון בצפון

את היום האחרון בצפון אקי הקדיש לטבע ולג'ונגל. "הולכים להתרחץ במפלים", הוא אמר, ואנחנו באנו עם בגד ים ונעלי הליכה, לפי ההנחיות.
נסענו לנו בכיף, עולים עוד ועוד בגובה בהרים, עד שהגענו לכפר, ושם אספנו את המדריך המקומי שלנו, רותי (כנראה שלא ככה בדיוק קראו לו, אבל זה הכי קרוב שהצלחתי)
רותי הוביל אותנו בשבילים, בסוג של טרק בין הרים ובין סלעים, כשלצידנו כל הזמן שומעים את המים, קצת מזכיר את הבניאס (אבל עם פחות אנשים). עם ההליכה קולות המים הלכו והתחזקו, והנהר היה ממש לידינו, עד שהגענו למפלים. בתחתית המפלים - בריכה, שבה אפשר להתרחץ. זה היה יכול להיות מושלם אם המים לא היו קפואים. קצת מזכיר את הסחנ'ה, אבל עם מים קפואים וכן, פחות אנשים...

אם נדמה לכם שמים קרים זו סיבה לא להיכנס - טעות בידכם. כאן חווים כל חוויה עד תומה. לא מתפנקים.
התרחצנו, קפאנו. אפשר לצלם עוד כמה תמונות ולהמשיך.
על פי מה שהבנו זה היה שיא המסלול, אמרו שהולכים להתרחץ במפלים, לא? משום מה זה כנראה לא היה מתואם עם רותי, כי הוא המשיך להוליך אותנו בין הרים ובין סלעים, עוצר מדי פעם ומראה לנו עץ מיוחד או עכביש בגודל של עכבר ממוצע... שאלתי אם יש חיות בג'ונגל ורותי אמר שרק לטאות ונחשים. מרגיע.

באחד מהעיקולים בדרך פתאום ראינו את העמק נפרש מתחתינו. נדמה לי שהבנתי למה רותי סוחב אותנו לכאן. שדות של תותים ואורז, בקתות קש פזורות, אנשים חיים כאן.

המשכנו ללכת עד הכפר של רותי, שם השקו אותנו בקפה מהפולים שגדלים על צלע ההר, וכיבדו אונו בתותים, ישר מהשיחים - קטנים, לא מהונדסים, לא מרוססים ומתוקים להפליא.

ואחרי כל זה - הדבר הבא בתכנית - מוזיאון תלת מימד, שהוא למעשה מבנה בן שלוש קומות שכל כולו ציורים תלת מימדיים שהם תפאורה לצילומים. למקום כזה צריך לבוא על הבוקר מתוקתקים ומאופרים. אנחנו כאמור הגענו אחרי טרק בג'ונגל. פחות מתוקתקים, אבל כמובן שלא פיספסנו אף זווית צילומית.
מבחר מהתמונות בכיכובה של מעין - מצ"ב.

את הערב האחרון בצ'יאנג מיי, שבמקרה היה גם יום ראשון, ניצלנו לביקור בשוק של יום ראשון (חוץ ממני וממעין שנשארנו במלון) שהוא קצת שונה מהשוק של שאר הימים, כי יש בו מוזיקה חיה, ועבודות יד, וקצת פחות חיקויים של מותגים ושארוואלים.

למחרת בבוקר - מתארגנים לטיסה לקו-סאמוי. להרפתקה הבאה שלנו. חופשה בתאילנד - מערכה שניה.
אנחנו מתרגשים, ומרגישים קצת כמו לפני שיוצאים לחופשה - לא ממש יודעים למה לצפות. בעיקר התרגלנו לנוחות המדהימה של מדריך (תודה רבה מכל הלב לאקי המדהים) ונהג עם רכב צמוד (כי אין כמו בול, שהיה הנהג הכי זהיר והכי רגוע שפגשנו). רק המחשבה על זה שנגיע לשדה התעופה ונצטרך למצוא בעצמינו איך להגיע למלון - קצת מלחיצה. מקווים שנתמודד.

תמונת פרידה עם אקי מחוץ למוזיאון ה 3d

צפון, וצפון ממש

הבוקר התחיל מוקדם, כי מסתבר שלפי תכנית הטיול שאישרנו, אנחנו נוסעים היום לצפון - צ'יאנג ריי.
ארוחת בוקר במלון, תיקים עמוסים על האוטו, וקדימה. צפויה לנו נסיעה ארוכה, ולכן המדריך תכנן עצירת התרעננות באמצע הדרך. סוג של תחנת דלק, שלצידה מעיינות חמים. סטארט אפ, אולי נייבא לארץ רק בגרסת הקיץ?
המיים בגייזר בסביבות 80-90 מעלות, אבל הם מוזרמים לתעלות ומתקררים קצת, רק 40-50-60, תלוי כמה אתה אמיץ.
לאט לאט אנחנו מגלים שמה שעל הנייר נראה הזוי ומוזר, דווקא מרגיש ממש טבעי פה, ואיכשהו זה הגיוני לשבת כולנו עם הרגליים במים חצי שעה, לפני שממשיכים לנסוע...

מייבשים רגליים וממשיכים לנסוע, עד היעד הבא, המקדש הלבן.
אני מניחה שזה מקום חובה לכל מי שמטייל בצפון תאילנד, אבל כותבת כאן כדי שלא תגידו שלא אמרתי. חובה!
המקדש מדהים, כל הסביבה מטורפת, והציורים בפנים, שאותם אסור לצלם, הם פשוט ואו אחד גדול.
זה שילוב של מסורת עתיקה, כשרונות מטורפים וראיית עולם מודרנית. קשה להסביר במילים את החוויה, אז בקיצור מומלץ, ורצוי עם מדריך שיודע להסביר, לספר, ולגשר את תרבות המזרח שכל כך זרה לנו.
אני מציידת אתכם בכמה תמונות, רק כדי לנסות להעביר את העושר של החוויה. והכי חשוב - משקפי שמש חובה! המקום מסנוור!

אחרי המקדש, כמובן שהגיעה השעה לארוחת צהרים. גם כאן, אנחנו בידי המדריך. הכל מתוכנן, מאורגן, מוזמן ומתוזמן.
אקי הבטיח - אני לוקח אתכם למקום שתאהבו. אני מזכירה לכם שבשלב הזה אנחנו מכירים בקושי יומיים, ובכל זאת, הצליח לו. אני חושבת שאם לא היינו צריכים להגיע ליעד הבא שלנו, היינו נשארים לשבת ב melt in nyour mouth עד הערב. מבנה יפהפה, על גדת הנהר, אוכל לעולה ואווירה מדהימה, ערסל ענקי תלוי בתור מרפסת, ותאילנדית מקומית על גדת הנהר קוטפת עלים ומדגימה לנו חיי כפר מה הם.

אגב, קל מאד להתרגל לעובדה שארוחה ענקית לשמונה אנשים, עולה בממוצע 200 שקלים.

בסוף הצליחו לגרד אותנו משם, אחרי ארוחה, וקינוחים, וקפה מעולה, והמשכנו לנסוע - היעד הבא, שבט ארוכות הצוואר. אז אמנם דמיינתי אותן בכפר שכוח אל בלב ההרים, וזה לא בדיוק המקרה, ועדיין - התופעה מרתקת והעובדה שהיא ממשיכה להתקיים גם בעולם המודרני - מפליאה אותי מאד.
ביקור קצר ובלתי אמצעי, שהסתיים באננס טרי הטעים ביותר שאכלתי מאודי.

אחרי הביקור הזה המשכנו הלאה.
מה היעד הבא? משולש הזהב. חיבור הגבולות בין תאילנד, מיאנמר ולאוס. מגיעים, מפקידים דרכונים, עולים על סירה - ולפני שאתה מספיק לעכל מה קורה איתך אתה בשוק של לאוס.
אם הייתם אומרים לי חצי שעה קודם שאחצה את הגבול, ואקנה נעלי נייק מבחור עם חצאית ולק אדום בלאוס, לצלילי טודו בום של סטטיק ובן אל - כנראה ש... ובכן, לאט לאט אני מתחילה להאמין להכל.

שקיעה על המקונג היתה סיום מושלם ליום כזה, או לפחות זה מה שחשבנו.

הגענו למלון בצ'יאנג ריי, וירדנו לארוחת ערב כדי לגלות שממש ליד המלון נמצא בית קפה מלא בחתולים.
מי שעוקב אחרי הסיפורים שלי מטיולים קודמים בוודאי זוכר שחתולים כבר כיכבו אצלי, והנה - שוב.
אתה קונה כוס קפה, נכנס, מתיישב על הרצפה וסביבך חתולים מכל המינים וכל הצבעים, מקלים במעט על הגעגועים הביתה :)

ובכן, עוד יום סופר עמוס בא לקיצו.
יצאנו בבוקר מצ'יאנג מיי, ונסענו מאות קילומטרים - כדי ללטף חתולים.
כבר קשה לחכות למחר.

סוואדיקה, יום 1

בכל רגע שעובר אני מבינה שאם לא אכתוב עכשיו, החוויות יערמו ויהפכו לבליל אחד גדול של אירועים, תמונות וזכרונות שיתערבבו זה בזה ולא ימצאו אחר כך את מקומם הראוי.

פעם ראשונה שלנו במזרח, פעם ראשונה שלנו בטיול שמתוכנן כולו עם חברים – צריך לבחור נכון גם את היעד וגם את השותפים. ממרום שלושה ימי טיול אני חושבת שניתן לומר שהצלחנו בשתי המשימות.

אז אחרי טיסת לילה תל אביב –בנגקוק, וטיסת המשך בנגקוק צ'יאנג מיי, נחתנו בשדה התעופה של צ'יאנג מיי הישר לזרועותיו של אקי, המדריך שלנו לחמשת הימים הבאים. אקי מגיע עם בול, הנהג. לפי מה שהבנו הם חברים מהצבא. לבול יש מיניוואן מרווח ונוח, ממוזג, עם צידנית מלאה בקבוקי מים קרים ועם שקעים לחשמל. אנחנו שמונה, ונכנסים לאוטו בכיף, עם מקום אחד פנוי, שמתחלף כל פעם במיקום. עד כה הצלחנו לא לריב על מקומות הישיבה J

אקי הביא אותנו הישר למלון, בשעת ערב מוקדמת, והסביר לנו איך ללכת לשוק הלילה, ואיפה כדאי לנו לאכול. זה לא היה מסובך, כי צריך ללכת משהו כמו 500 מטר על הרחוב, ואנחנו שם. במלון חיכו לנו שני חדרים משפחתיים ענקיים, עם אמבטיות בגודל של חמאם טורקי, קצת מיושן – אבל נוח ומרווח.

חמש שעות קדימה, מסתבר, לא עושות ג'ט לג, במיוחד לא אחרי טיסות לילה. פשוט הולכים לישון וקמים בבוקר, כרגיל (חוץ משרון שקם בשתיים לפנות בוקר, ניהל שיחת וידאו עם חבר מהארץ, ואז חזר לישון).

קמנו בבוקר לשעת האיסוף של אקי ובול, כדי לשים לב שבעצם בגלל שיש לנו מדריך, אנחנו לא באמת סגורים על התכנית ואין לנו מושג לאן נוסעים היום. זה קונספט חדש. סוג של אנסין. אתה נכנס לאוטו, ואקי אומר "או קיי, עכשיו יש לנו נסיעה של בערך שעה". לאן נוסעים? לאומגות.

אומגות באמת? אנחנו הסכמנו לזה??

תכל'ס, היה כתוב בתכנית שהוא שלח לנו מראש. יאללה. זורמים.

טוב, מגיעים לאומגות ודבר ראשון חותמים על מסמך שמצהיר שלא יהיו לנו שום טענות אליהם במקרה ש... 

רק חתמת, מלבישים אותך ברתמה וציוד בטיחות, ומעלים אותך על טנדר. וקדימה. במעלה ההר. אקי צילם אותנו כמה תמונות לפרידה (שעד שחזרנו כבר עלו לפייסבוק J ) ויצאנו לדרך. 

מתחילים בחימום קל, ריחוף באומגה למרחק קצר. אנחנו מלווים בשני מדריכים שעושה רושם שבעיקר עושים צחוקים ונהנים מהעבודה שלהם, מעבירים אותנו מרמפה לרמפה, הגובה הולך ועולה, והמרחקים בין העצים גם כן.

בתכל'ס אנחנו מרחפים בין צמרות העצים, ואחרי שמתגברים על הפחד ומבינים שהציוד קושר אותך היטב לחבל, אפשר אפילו להסתכל על הנוף.

עד שהתרגלת לאומגה, אתה מגיע פתאום לרמפה ש... איך לומר, אין לה המשך. מה קורה מכאן? לא בטוח שאתה רוצה לדעת, וכמובן מגלה שמכאן יורדים בנפילה חופשית 15 מטר למטה. קשורים בחבל, כן? אבל בנפילה. הרגשנו קצת כמו במרוץ למיליון, גיבורים גדולים - רק שלא מחכה לנו מיליון בקצה. חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים ואז המדריך שלנו ירד בריחוף, עם הראש כלפי מטה, משמיע קולות של קוף. היסטריה.

ריחופים, טיפוסים, ובכל שלב של המסלול הפתעה אחרת. היה כיף ממש (לכל הגילאים) ואז סיימנו, יצאנו בחיים.

כשחזרנו לבסיס האם חיכו לנו חולצות סוף מסלול, תעודות רשמיות לסיום, וכמובן תמונות שצולמו במקטע האחרון. מפאת צנעת הפרט תסלחו לי שלא אפרסם תמונות שלנו תלויים בין שמיים וארץ. טוב אולי רק את של מעין J

אחרי האומגות נסענו למקום של רכבי שטח קלים לנהיגה במה שהמדריך קרא לו 'ג'ונגל', אבל הרגיש קצת יותר כמו הוואדי ליד טבעון. עולים ויורדים בסלעים ובין השיחים. מאתגר למדי לנהג, בעיקר מטלטל לכל השאר J

משם המשכנו לארוחת צהרים במקום שבחצר שלו יש מקפצת באנג'י, ובזמן שאנשים קפצו מגובה רב קשורים ברגליים, אנחנו אכלנו ארוחת צהרים ענקית במשהו כמו 200 שקלים לשמונה אנשים.

כראוי ליום של טיול, המשכנו משם למקדש הגדול, מעל ההרים של צ'יאנג מיי. המקדש המוזהב, שמשקיף על העיר מגבוה, היה הומה באנשים ומהמם ביופיו. המדריך שלנו (אקי המופלא) ניצל את ההזדמנות לתת לנו הרצאה הראשונה ב"מבוא לבודהיזם". מרתק, ואפילו קצת מעורר השראה. הסיפור מספר שהמלך העמיס פגודה מוזהבת על פיל, ושיחרר את הפיל בעיר צ'יאנג מיי. הפיל טיפס במעלה ההר, עד שהגיע למקום המקדש ושם התיישב וסירב להמשיך ללכת. במקום הזה הקימו את המקדש המפואר.

לקראת ערב חזרנו למלון, להתאושש ולצאת שוב, לארוחת ערב וסיבוב שיגרתי בשוק הלילה.

זה היה יום עמוס, ומהנה מאד, וחתיכת סיפתח לימים שעוד מחכים לנו.

מיאו

יש סיפורים שבשבילם שווה להבליח לבלוג, אחרי המון זמן של אי-כתיבה.
אז מה שקרה זה שטסנו לפאפוס עם כל המשפחה המורחבת, לשבוע של זמן איכות, מנוחה וטיולים קצרים, באיזי. לפני הנסיעה עקבתי במשך תקופה אחרי כמה קבוצות פייסבוק ובלוגים עם המלצות על פאפוס וקפריסין, וחיפשתי מקומות שיתאימו לבילוי משפחתי בהרכב מגוון.
באחד הבלוגים קראתי המלצה על כנסית חתולים. כנסייה שבחצר שלה מסתובבים מאות חתולים. מכיוון שאנחנו אוהבי חתולים ידועים, זו נחשבת מבחינתנו אטרציה מטורפת, שמרתי את ההמלצה בפינטרסט שלי, מתוך מחשבה שבבוא העת אשלוף אותה ונכניס את זה ללו"ז של הטיול.
זה היה די מזמן, ולא ממש הסתכלתי איפה זה בדיוק, מה המרחק ממקום הלינה שלנו, ועוד כל מיני פרטים טכניים מהסוג הזה.

והנה הגיעה החופשה, והגיע יום פנוי, וחשבנו לנו שזו הזדמנות טובה ללטף איזה חתול.
חיפשתי ב- tripadvisor את כנסיית החתולים, העפתי מבט בהמלצות וראיתי ציון מרקיע שחקים. מרוצה מעצמי ומיכולות תכנון האטרקציות שלי, בדקתי איפה היא נמצאת.
זה קצת הפתיע אותי כי זכרתי משום מה שכדי להגיע אליה צריך לנסוע לכוון לימסול, והווייז הראה דווקא לכיוון פאפוס.
הייתי צריכה לחשוד בשלב הזה, אבל לא חשדתי.
מה אני, חשדניסטית?

איפסנו כתובות עם כל המשפחה (שלוש מכוניות בשיירה) ויצאנו לדרך.
עכשיו, כשנוסעים עם ווייז, יש נקודה מסויימת  שבה הוא מראה לך שעוד שתי דקות תגיע ליעד.
אתה מסתכל מסביב ואומר לעצמך - אין מצב. פשוט לא יכול להיות שזה כאן עוד שתי דקות כי כל האזור ממש לא נראה כמו שבתמונות בפינטרסט...
אבל זה מה שהיה, והווייז הודיע שעוד שתי דקות אנחנו שם, ואז הודיע בתרועה שהגענו ליעד. ירידה קטנה שמאלה מהכביש, ומצאנו את עצמנו במגרש כורכר קטן, שנראה קצת כמו החצר האחורית של מרכז מסחרי שכוח אל באור יהודה. צפרדעי זבל גולשים על גדותיהם, טינופת ורהיטים ישנים זרוקים מסביב, וכמה חתולים מסתכלים עלינו בהפתעה ואומרים ביוונית :מיאו".

שלט גדול קיבל את פנינו והודיע ששעות הפתיחה היו מ 10 בבוקר ועד 2 בצהרים, וכעת, מה לעשות, השעה קרובה ל 5 אחר הצהרים.

הנה הפרטים, אם בא לכם תתקשרו :)

כל שלוש המכוניות הגיעו בבטחה אל היעד, נכנסות בזו אחר זו למגרש החניה ההזוי, כולנו בהתקפת צחוק מטורפת, לא רואים מבעד לדמעות.

בשתי הדקות שבהן לא האמנו שזה קרה לנו ואיך נסענו 40 דקות כדי להגיע ליעד המופלא הזה, הילדים נשפכו מהמכוניות והתחילו ללטף חתולי אשפתות שעברו בסביבה.
עוד לא סיימנו לצחוק ופתאום ניגש אל האוטו סבא עם מבטא בריטי כבד ושאל אם באנו לבקר את החתולים.
הוא אמר שזה יום המזל שלנו, כי למרות שסגור באופן רשמי, היתה להם תקלה בחשמל ובדיוק החשמלאי הגיע לתקן אז פתוח ואנחנו מוזמנים להיכנס.

להיכנס לאן??

עברנו שער כפול לתוך חצר מגודרת, ולקח לנו כמה דקות של סיור בתוך המתחם כדי להבין שהגענו למקלט לחתולי רחוב. בשלב הזה אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן..

חתולונובלה גרסת קפריסין

ובכן, מדובר על מקלט לחתולים. אלו שראינו במגרש החניה עומדים מחוץ לגדר בושים ונכלמים כי לא התקבלו כנראה לחצר עצמה.
יש שם מאות ואולי אפילו אלפי חתולים - בכל הגדלים, בכל הצבעים, חלקם חמודים ממש, חלקם פיסחים או עוורים או מה שלא יהיה. כולם מטופלים ומקבלים המון אוכל, וכמו שאפשר לראות - תנאים של בית הבראה.
היה שם כלוב שבתוכו היו גורים, ונעם האחיין שלי שאל אם אפשר להיכנס ללטף.
האנגלי אמר לו שאין בעיה, בשמחה, רק שגם שם יש דלת כפולה. צריך להיכנס בדלת הראשונה למעבר ביניים, להקפיד לסגור אותה ורק אז להיכנס לכלוב של הגורים.
כל זה היה עובר בשלום אלמלא בשניה שהוא נכנס בדלת הראשונה כל הגורים עטו על הדלת השניה, וכשהוא פתח אותה, עשרות גורים נמלטו לאזור שבין שתי הדלתות.
עכשיו הוא היה כלוא בכלוב קטנטן עם עשרות גורי חתולים מיללים ומטפסים עליו, לא יכול להיכנס ולא יכול לצאת חזרה.
האנגלי אמר "now you must finish what you started" - או במילים אחרות - נא להחזיר את כל החתולים לכלוב.
ובכן, משימה שלקוחה ישר מהמרוץ למליון. נעם תופס חתול, מעביר אותו לתוך הכלוב, בינתיים שניים אחרים בורחים לו בין הרגליים. לקח לו זמן להבין שהכל עניין של קצב, ושהוא חייב להתחיל לזרוק אותם בקצב פנימה אחרת זה לא ייגמר. בזמן הזה כולנו עומדים מחוץ לכלוב, מתים מצחוק ונותנים עצות.

לסיום הביקור האנגלי ביקש תרומה, ואמר שאם אין באפשרותנו לתת תרומה, שניסע לסופר ונקנה שק אוכל, ונחזור להביא לו. מממממ... לחזור?!
בשלב הזה שלפנו שטר של 5 אירו והשארנו לו בתיבת התרומות.
זה היה ביקור קסום, אבל כנראה שלא נחזור...

כידוע יש לנו היסטוריה של סחיבת אנשים למקומות הזויים מתוך איזו הנחה בסיסית שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים.
הפעם הצלחנו להפתיע גם את עצמינו :)

יצאנו משם עליזים ומשועשעים עד מאד, ונסענו לראות את הספינה הטרופה.

ככה נראית משפחה שליטפה חתול(ים)

ברצלונה יום #7 - עושים תכניות והעיר צוחקת

אז התכנית המקורית היתה שניצן וליאור יסעו היום לטיול בקוסטה בראווה, ואנחנו ניסע עם שרון ומעין ללונה פארק.
כל השבוע היה לנו מזג אוויר מושלם, אבל כידוע מזג אוויר מושלם במשך ששה ימים הוא סימן בדוק לגשם ביום השביעי.
עד אתמול בוקר עוד קיווינו לתפנית בתחזית, אבל כשהתקשרו לבטל את הטיול של הבנות עקב מזג אוויר ביאוסי, הבנו שזה כנראה לא הולך לקרות.
כל התכנית התערבלה, והיה צריך לחשב מסלול מחדש.
כידוע, במשפחה של שש נפשות יש שש דעות לפחות, הרבה פעמים אפילו יותר, וככה יצא שהלונה פארק ירד מהפרק, למרות מחאותיה הקולניות של מעין.

"כל השבוע עשיתי מה שאתם רוצים וראיתי את כל הכנסיות והמוזיאונים! דווקא את מה שאני רוצה מבטלים?!"

תכל'ס - צודקת.

היה צריך למצוא תכנית חליפית ואטרקטיבית מספיק.
יחי גוגל!!
אין לי מושג איך חיינו בלי האינטרנט. איך בכלל הגענו ממקום למקום? שלא לדבר על תחזית, מחירים, הזמנת כרטיסים מראש...

ובכן, המשלחת התפצלה. זאב נסע עם מעין שרון וליאור למוזיאון המדע של ברצלונה.
מה שהתחיל כפשרה, התגלה כלהיט.

נבחרי המשלחת כובשים את המוזיאון

מוזיאון מהמם שבתחתיתו יש יער אמזונס

יום שלם הם בילו שלם, ואחר כך במשך כל ארוחת הערב שמענו סיפורי סיפורים על החוויות משם.

בזמן הזה ניצן ואני הלכנו לבדוק את שוק הפשפשים של ברצלונה.
שוק גדול, והכי חשוב - מקורה.
דוכנים מסודרים, חנויות של ממש וגם רוכלים עם שמיכות.
בקיצור - שלוש קומות של פישפשים.

איזה פישפוש!

 בתכלס לא קניתי כלום אבל ניצן מצאה כמה דברים, והעיקר - פגשנו חבר וותיק:

למי שלא ראה בפייסבוק שלי, בחצר האחורית בבית מתגורר חזיר בר.
מתגעגעים אליך, צ'ומפי!!

מהשוק נסענו לראות את כנסיית מריה של הים. ניצן קוראת את הספר "הקתדרלה ליד הים" ושם בונים את הכנסיה, אז יצאנו בעקבות הספר.
בכלל, לקרוא ספר שמתרחש במקום שבו אתה מטייל זה קטע.
לפני כמה שנים, כשהיינו בלונדון בפעם הראשונה קראתי את "צופן דה וינצ'י". זה עשה את הביקור באתרים בעיר קצת יותר מפחיד מהרגיל...
קצת הסתובבנו, כמובן ששקניתי מטריה בלית ברירה, ואז חזרנו לדירה.

זהו, ארוחת ערב אחרונה, אריזה שלוקחת שעות (הדירה פה ענקית והחפצים שלנו מפוזרים על שטח עצום).

מחר נוסעים הביתה.

היה כיף, אבל בהחלט הגיע הזמן לשוב.
מתיישבת לכתוב את פוסט ההמלצות והקישורים המרוכז.

עד הפעם הבאה :) 

המשפחה הקדושה יוצאת לרחובות ברצלונה יום #6

אין דבר כזה ברצלונה בלי הסגרדה פמיליה, ולכן הזמנו כרטיסים מראש באינטרנט, ניצן הכינה לנו הסברים מפורטים, והנה, אנחנו כאן:

מזל שבאנו בהמונינו, ממלאים את הפריים :)

אז המונומנט עצמו מדהים ומרשים, ולפי מה שהבנתי ההדרכה האודיו שמקבלים כשנכנסים מסורבלת וקצת קשה, אבל אני לא יכולה להעיד על זה מאוזן ראשנה, כי אני הקשבתי ותירגמתי למעין את ההדרכה לילדים.

מקבלים תמורה לכספינו..

ההדרכה לילדים מקבילה לזו של הגדולים, אבל מוגשת בצורה חביבה מאד - לילדים דוברי אנגלית (ורצוי גם לילדים נוצרים, שמכירים את ישו ומעלליו).
אני מצאתי את עצמי מספרת את כל הסיפור, מההריון המופלא של מריה (מעין הסתכלה עלי בצורה מוזרה כשהסברתי שהוא הבן של אלוהים), דרך השליחים, הסעודה האחרונה והצליבה.

מחפשת ציורים מוסתרים על הדלתות הענקיות

כל זה כמובן מתואר בפירוט יתר על החזית של הכנסיה, וההדרכה מעבירה פרט פרט, עם חידון ושעשועים - זה דווקא חמוד באמת.

עלינו למגדל, זה היה קצר ודי מיותר, אבל למזלינו הזמנו כרטיסים למגדל עם המעלית גם בחזור - אז לפחות עלינו וירדנו בסטייל.

מהמגדל למטה, רק שלא ייעזב לי הטלפון...

בשאר היום השלמנו קניות (C&A, זה הכל. עשינו עבודה יפה).
לקראת ערב זאב ושרון הלכו לכדורגל, לחוות את החוויה, ואני מקווה שהיה שווה את זה (בשעת כתיבת הבלוג הם טרם חזרו), ובכל מקרה, שלחו את זה:

been there, done that!

אנחנו קצת מודאגים כי מחר אמורים לנסוע לפארק שעשועים ועומד לרדת גשם לפי התחזית.

מצד שני גם היום היה אמור לרדת גשם וזה לא קרה.

חייבת לשתף בשיחות שהיו לי עם מעין בימים האחרונים - על הרושם שמשאירה עליה העיר.

למי שלא מעודכן - היא בת 9 וחצי, נולדה וגדלה בטבעון שזה ישוב כפרי ומבוסס, וכל הקונספט של עיר לא ממש מדבר אליה אפילו בתל אביב קשה לה.

יש כאן ברחובות הומלסים, כמו בכל עיר גדולה, וזה קשה לה מאד.

עכשיו כשחזרנו מסיבוב לילי בחוץ (ערב בנות :) ) היא היתה ממש על הקצה. איך יכול להיות שאנשים בלי בית, שוכבים ברחובות, ואף אחד לא דואג להם, לא חושב עליהם, או לא עוזר להם.

קשה להסביר לילדה על סף בכי איך העולם מחוץ לבועה של החיים שלה נראה, ולא בדיוק מצאתי את המילים.

ניסיתי לנהל את השיחה דרך העיניים שלי - -החמאתי לה על שהיא עירנית ושהיא שמה לב למה שקורה סביבה, וגם על זה שהיא נותנת לרגשות האלו ביטוי. זה לא פשוט בעייני וממש לא מובן מאליו שבן אדם ובוודאי ילד יהיה מספיק לא שקוע בעצמו ובעולם שלו בשביל להבחין בדברים האלו ולהתייחס אליהם.

דיברנו על דברים שאדם בוחר לעצמו, או מצבים שהוא נקלע אליהם ואיך לפעמים בחירה שגויה עשויה להביא מישהו למצב כזה, והדגשתי (למרות שאני יודעת שזה לא תמיד נכון) שאנשים שבאמת רוצים לעזור לעצמם ימצאו דרך.

יודעת שקצת ייפיתי ופישטתי את הדברים, אבל נדמה לי שגיל 9 וחצי זה קצת מוקדם מדי להתמודדות עם חידלון ושאר הצרות בעולם. מעדיפה להעביר מסר של תקווה ואופיטמיות (למרות שברור לי שלהומלס שישן פה מתחת לבנין שלנו אין ממש לא את זה ולא את זה...

ומילה קטנה על השבוע הזה, שעוד מעט מסתיים - אנחנו משפחה עם ילדים גדולים. לכל אחד ואחת יש את האג'נדה שלה, הרצונות לה, וכל אחד עייף או רעב או עצבני או סתם צריך קצת זמן לעצמו מדי פעם.

עם כל זה - אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלנו כל כך הרבה ארוחות יחד, דיברנו כל כך הרבה,  התרגזנו ונרגענו וויתרנו והתחשבנו - כמו בשבוע האחרון.

רק בשביל לקבץ את כולנו לזמן האיכות הזה - היה שווה את הכל (וגם התפאורה לא רעה, כמובן :) )

תחזיקו לנו אצבעות מחר שלא ירד עלינו (יותר מדי) גשם.