לא כולל שירות

יש לי חברה (בזמן האחרון אני שמה לב שיש לי די הרבה כאלו, ואני מודה לכולן על הרפתקאותיהן המדהימות, אותן הן חולקות איתי), נקרא לה ש'.

כמו שקורה גם לי, הרבה פעמים, נסעה ש' למרכז הארץ לרצף של פגישות בעינייני עבודה.

לצערה, המילה רצף לא בדיוק מתאימה פה, כי הפגישות לא היו רצופות כלל וכלל, אלא היה עליה להעביר שלוש שעות של המתנה באזור המרכז, בציפיה לפגישה השנייה.

חשבה לה ש' כיצד להעביר ביעילות את השעות האבודות, ועל מנת להמיר שעה אבודה בשעת עבודה, החליטה לסור למסעדה, לאכול ולהתחבר לרשת, כמובן.

המסעדה היתה אחת הנחשבות, ולא היה שולחן פנוי (אמצע שבוע, שולחן לאחת! יש מקומות שבהם אנשים יודעים לחיות!), המארחת אמרה לש' שתוך כמה דקות יתפנה עבורה שולחן. ש', שכמו שכבר הבנתם היא בחורה יעילה להחריד, החליטה (ואף אמרה למארחת) שבינתיים תלך לשירותים, וכשתחזור בוודאי יהיה השולחן מוכן.

ירדה ש' במדרגות אל השירותים, מדמיינת כבר את הארוחה שממתינה לה ואת החדווה שבקריאת מיילים מהמשרד, עשתה מה שעשתה, והתארגנה ליציאה מתא השירותים הקטן – ואז – גילתה שהדלת לא נפתחת.

מכאן ואילך אנסה לתאר את רוח הדברים (כמו שהיא תיארה לי אותה.  אני, לשמחתי, הייתי באותה השעה בכנס, חופשיה ומאושרת...)

1 דקה – מגלה ומפנימה שהדלת לא נפתחת, למרות שהמנעול נראה תקין

30 שניות – לחץ היסטרי, שעובר ברגע שהיא מפנימה שהיא עם התיק והנייד עליה

2 דקות – לחטט בתיק ולנסות למצוא את הסלולרי בין כל הטישואים, מוצצים, ניירות, ארנקים, קבלות, עוד מוצץ ודיסק און קי.

10 שניות – להסתכל על המסך ולהבין שאין קליטה. כלום. נאדה. אפילו לא חצי קו.

1 דקה -  להתעשת, ולהסביר לעצמה שיהיה בסדר, אולי הדלת בכל זאת תיפתח.

30 שניות – אז"ש. נעול.

2 דקות – להתלבט ולהחליט על אסטרטגיה. לדפוק או לצעוק?

3 דקות – להבין שאף אחד לא שומע את הדפיקות שלה ואין ברירה אלא לצעוק.

30 שניות – להתלבט מה לצעוק (הצילו? סליחה? יאללה ביתר?) ולהחליט שזה לא משנה.

מכאן ועד חצי שעה מרגע הנעילה – צעקות, דפיקות, ובעיקר הרבה לחץ. כן, כבר היו גם דמעות. ש' ראתה את עצמה נמקה לנצח בשירותים של מסעדה, ודמיינה את שלושת ילדיה מסתדרים דווקא לא רע בלעדיה, וזה לא היה נעים. בלשון המעטה.

טוב, בסוף מלצרית שמעה אותה. וקראה לאחמ"שית, שקראה לבר מן, וכולם ביחד, כמו בסיפור על אליעזר והגזר – משכו ומשכו – ולא זזה הדלת.

ואז קראו לקצב (כן זו מסעדת בשרים).

הקצב, מאחורי הדלת אמר לה: "תלכי כמה שיותר אחורה!", אז היא נצמדה לקיר האחורי.

"אני שובר!"

ושבר.

וככה הצילו את ש' מהשבי.

"את בסדר?" שאלה המלצרית.

"האמת שלא..." ענתה ש' ודמעות בעיניה.

"להביא לך משהו?" שאלה המלצרית, וש' לא התבלבלה וענתה (ועל כך אני גאה בה): "כן, כוס גדולה של משהו מתוק עם אלכוהול..."

וכך היה.

למרבה השמחה, בינתיים התפנה השולחן, וש' הזמינה ארוחת צהריים.

ואם אתם חושבים שארוחת הצהריים היתה על חשבון הבית – אתם טועים.

אבל המשקה – כן.