בחינת בגרות

אני זוכרת את תקופת התיכון שלי. זה היה די מזמן, אבל אני זוכרת בכל זאת. בעיקר כי היה לי כיף.
הייתי מתבגרת נוחה (יחסית), מעמדי החברתי היה תקין (פלוס), הדימוי העצמי שלי היה גבוה (שלא לומר עצום) ובלימודים הכל הלך לי בקלות.
איכשהו ידעתי שכשאגדל אהיה כל מה שארצה (כמובן שלא לקחתי בחשבון את המציאות, שבה אין לי מושג מה אני רוצה...)
אולי בגלל זה היה לי לא קל להכיל את הקושי שלה.
היא מושלמת, מבפנים ומבחוץ, מכל הבחינות. רק לא בבחינות.

קודם כל, באופן אובייקטיבי - קשה לה ללמוד. להתרכז לאורך זמן, לשבת, לזכור ולהפנים.
פעם קראו לזה "ילדים עצלנים" והיום קוראים לזה "כדור אחד ביום".
העיקר שיש לזה שם, והעיקר שיש מרשם.

אבל מה שיותר מזה - קשה לי לראות את הרגעים בהם היא נשברת. בהם היא לא מאמינה שהיא באמת יכולה. כשנדמה לה שכולם יכולים יותר ממנה, ושאין לה סיכוי.
כי אני כל כך מאמינה שגם עבורה - השמיים הם הגבול. ובמיוחד אני מאמינה שבשביל להמריא אתה חייב להאמין בעצמך ולשכנע את עצמך שאתה יודע לעוף. גם אם אף פעם לא עפת. כי אם לא תשכנע את עצמך - איך תעז להמריא?

הבגרות במתמטיקה הזו מרחפת כמו צל שחור מעליה כמעט מתחילת התיכון.
למרות שבחרנו בדרך הקלה ובחרנו להיבחן רק על 3 יחידות, כל שנה מחדש אנחנו עוברות את הריטואל הזה של:
"אני לא יכולה, אני לא יודעת מתמטיקה ולעולם לא אדע" (היא),
"עוד לא המציאו תרגיל שלא נדע לפתור - קדימה, עוד מאמץ קטן וזה יתחיל לזרום" (אני),

הבחינה מחולקת לשלוש בחינות, כל שנה בחינה.
בריטואל קבוע, אנחנו יושבות למרתון תרגילים שמתחיל ביאוש ונגמר רגע לפני הבחינה.
בשתי הבחינות הקודמות היא קיבלה 100. ככה. עגול.

זה כמובן לא שינה את הריטואל השנה, במיוחד כשבבית הספר החליטו להגיש את התלמידים לבחינה במועד חורף. כלומר היום.
לא הספיקו את כל החומר? לא נורא.
לא מוכנים לבחינה? לא נורא.
בחורף כולם חולים? לא נורא.

היא לומדת ולומדת כבר שלושה שבועות. שתי בחינות מתכונת היו לה. באחת היא נכשלה, ואת השניה עברה בקושי.
לך תבנה מוטיבציה ואמונה עצמית עם נתוני פתיחה כאלו.
אז ישבנו ולמדנו לבחינה, כרגיל, היא מיואשת ואני דוחפת בעליה.
כבר השלמנו עם העובדה שאם יקרה אסון ניגש לבחינה חוזרת בקיץ. והראיתי לה בחישובי-חישובים שגם אם תקבל 60 בבחינה הזו - כבר יש לה שתי מאיות ועדיין תקבל ציון סבבה.
ופתרנו, ועשינו הפסקות, וראינו קצת טלויזיה, ואז פתרנו עוד.
ואז - אתמול - היא קמה חולה. מה זה חולה? חום, וכאבים בכל הגוף, ושיעולים ונזלות. כל הסטרס שהצטבר בשבועות האחרונים מתנקז דרך מערכת הנשימה שלה.
חזרתי הביתה באמצע יום עבודה, התינוקת חולה (פעם כבר דפקה לנו מופע התעלפות באמצע המטבח תחת השפעת השפעת. אני לא לוקחת צ'אנסים).
דיברנו עם בית הספר. צריך בבוקר הבחינה להביא אישור מהרופא שהיא חולה ומידבקת, ואז יקבלו אישור מיוחד ממשרד החינוך לבחון אותה בחדר לבד. הארכת זמן יש לה ממילא.
אז הלכתי, והבאתי, וצלצלתי, ופיקססתי, וצלצלתי, ופיקססתי שוב (ועוד כמה פעמים, אבל זה כבר משעמם).
ואפילו הצלחתי להקים אותה משברונה, ולפתור יחד איתה עוד בחינה וחצי בספר.
ואז לקחתי אותה ואת התרמוס עם התה לבית הספר.
נשיקות וחיבוקים ומילות עידוד ובהצלחה. והיא הלכה ואני נשארתי בחוץ. אבל רגע - זו גם הבחינה שלי! אני לחוצה כאילו שאני נבחנת.
המורה התקשרה לפני רגע. פירפרתי. אתם מכירים את זה שמתקשרים מהגן, ואתם רואים את מספר הטלפון על הצג, והלב נופל כי ברור לכם שהנה בשורת איוב מגיעה? שום דבר טוב לא יכול לצמוח משיחת טלפון מהגן באמצע היום. אז זהו, שהמורה התקשרה להגיד שנכנסה לראות מה שלומה והיא בסדר - ומרוכזת, ואמרה שהולך לה טוב.
מקווה בשבילה, ומחזיקה לה אצבעות.

*אני קוראת לאחור את הפוסט הזה, ורואה שכתבתי את כולו ברבים - בחרנו, ישבנו, למדנו, פתרנו, ואפילו עשינו הפסקה. אולי אני צריכה להרפות. טוב, בבחינה הבאה.