מי שמכיר אותי יודע שאני "קונטרול פריקית". אני צריכה להיות בשליטה על הכל, לדעת בדיוק מה קורה וקשה לי מאוד לשחרר. כשאני כן משחררת, זה תמיד מלווה בשכנוע עצמי ועבודה קשה, כשאני לוחשת לעצמי שוב ושוב את המנטרה "אני לא היחידה, יש אחרים שמסוגלים לטפל בדברים גם בלעדי..."
אולי זאת הסיבה שדיאטת דוקאן כל כך התאימה לי. הכללים ברורים, אין פינות - אז אין מה לעגל. כשמותר אז מותר, וכשאסור אז אסור. זה הכל.
הדיאטה הזו לא קלה, ודורשת שליטה עצמית גבוהה מאוד - וזה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה.
במשך חודשיים שלמים בקיץ לא באה פחמימה, מכל סוג שהוא, אל פי.
במשך שלושת החודשים שאחר כך - אכלתי על פי הוראות נוקשות - גם כשהיינו בטיול, וגם בחגים, וגם אחר כך.
גם עכשיו, יותר מחצי שנה אחרי - אני מנהלת את השבוע שלי באופן מובנה - כך שבימים הראשונים אני בשמירה קפדנית, ומרפה לקראת סוף השבוע.
בינתיים זה עובד לא רע בשבילי. אני במשקל טוב, לא מרגישה שאני מסכנה או בדיאטה, ומרגישה נהדר.
למעט השבוע.
זה מדהים איך דברים שאין להם שום קשר לאוכל או רעב זורקים אותנו למטבח - לנבירה כפייתית בארונות.
קושי ריגשי כזה או אחר הוא המניע מספר אחת לאכילה לא מבוקרת.
מי שרעב - מכין לעצמו סלט טוב, או סנדוויץ מלא בכל טוב.
מי שמבואס אוכל עוגה שלא קשורה לכלום, ומתחילה בפרוסה ונגמרת ביישור תבנית אכזרי,
או טבלית שוקולד אחת בשביל הטעם, שאחריה חייבים - אבל ממש חייבים - להגיע עד הריבוע הגדול עם הפרה שבאמצע,
או קערת קורנפלקס ב 12:30 בלילה.
השבוע היה לי מין שבוע כזה. צירוף של נסיבות (שכל אחת מהן בנפרד, אגב, כנראה לא היתה מזיזה לי), הביא אותי למצברוח מלנכולי, שלא לומר דיכאוני.
יום אחד הצלתי את עצמי מציפורני הקרייבינג והלכתי לישון בשעה 18:00.
בשאר הימים - הצלחתי פחות.
חצי פיתה, סנדוויץ מלחמניה לבנה, עוגיות ליד הקפה ושתי קוביות שוקולד (ואני בכלל לא אוהבת שוקולד!!), אלו הדברים שאני זוכרת. בטח יש עוד, שנעלמו בתהום השכחה רגע אחרי שנאכלו (ובוודאי יחזרו וינפנפו לי לשלום בשקילה של יום ראשון...)
זה כל כך מוזר, כי הרי "מאכלי נחמה" לא באמת מנחמים.
אולי הם פשוט גורמים לך לחשוב כמה עלובה וחסרת אופי את, וזה משכיח את הרחמים עצמיים שחשת לפני רגע, ובגללם הגעת למטבח מלכתחילה?
בכל מקרה, הגעתי כבר מזמן למסקנה שיש רק מספר מסויים (ולא גדול) של חזיתות שניתן להילחם בהם בכל רגע נתון.
אני בוחרת לא להישבר, ולהאמין בעצמי.
המועקה תיעלם, ואיתה גם השטויות מתפריט שלי.
אמרתי, והלכתי לעשות refill לקערית הקינמונים עם גרנולה שחיסלתי זה עתה.
אולי זאת הסיבה שדיאטת דוקאן כל כך התאימה לי. הכללים ברורים, אין פינות - אז אין מה לעגל. כשמותר אז מותר, וכשאסור אז אסור. זה הכל.
הדיאטה הזו לא קלה, ודורשת שליטה עצמית גבוהה מאוד - וזה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה.
במשך חודשיים שלמים בקיץ לא באה פחמימה, מכל סוג שהוא, אל פי.
במשך שלושת החודשים שאחר כך - אכלתי על פי הוראות נוקשות - גם כשהיינו בטיול, וגם בחגים, וגם אחר כך.
גם עכשיו, יותר מחצי שנה אחרי - אני מנהלת את השבוע שלי באופן מובנה - כך שבימים הראשונים אני בשמירה קפדנית, ומרפה לקראת סוף השבוע.
בינתיים זה עובד לא רע בשבילי. אני במשקל טוב, לא מרגישה שאני מסכנה או בדיאטה, ומרגישה נהדר.
למעט השבוע.
זה מדהים איך דברים שאין להם שום קשר לאוכל או רעב זורקים אותנו למטבח - לנבירה כפייתית בארונות.
קושי ריגשי כזה או אחר הוא המניע מספר אחת לאכילה לא מבוקרת.
מי שרעב - מכין לעצמו סלט טוב, או סנדוויץ מלא בכל טוב.
מי שמבואס אוכל עוגה שלא קשורה לכלום, ומתחילה בפרוסה ונגמרת ביישור תבנית אכזרי,
או טבלית שוקולד אחת בשביל הטעם, שאחריה חייבים - אבל ממש חייבים - להגיע עד הריבוע הגדול עם הפרה שבאמצע,
או קערת קורנפלקס ב 12:30 בלילה.
השבוע היה לי מין שבוע כזה. צירוף של נסיבות (שכל אחת מהן בנפרד, אגב, כנראה לא היתה מזיזה לי), הביא אותי למצברוח מלנכולי, שלא לומר דיכאוני.
יום אחד הצלתי את עצמי מציפורני הקרייבינג והלכתי לישון בשעה 18:00.
בשאר הימים - הצלחתי פחות.
חצי פיתה, סנדוויץ מלחמניה לבנה, עוגיות ליד הקפה ושתי קוביות שוקולד (ואני בכלל לא אוהבת שוקולד!!), אלו הדברים שאני זוכרת. בטח יש עוד, שנעלמו בתהום השכחה רגע אחרי שנאכלו (ובוודאי יחזרו וינפנפו לי לשלום בשקילה של יום ראשון...)
זה כל כך מוזר, כי הרי "מאכלי נחמה" לא באמת מנחמים.
אולי הם פשוט גורמים לך לחשוב כמה עלובה וחסרת אופי את, וזה משכיח את הרחמים עצמיים שחשת לפני רגע, ובגללם הגעת למטבח מלכתחילה?
בכל מקרה, הגעתי כבר מזמן למסקנה שיש רק מספר מסויים (ולא גדול) של חזיתות שניתן להילחם בהם בכל רגע נתון.
אני בוחרת לא להישבר, ולהאמין בעצמי.
המועקה תיעלם, ואיתה גם השטויות מתפריט שלי.
אמרתי, והלכתי לעשות refill לקערית הקינמונים עם גרנולה שחיסלתי זה עתה.
מסכימה איתך שחייבים לבחור את המלחמות וכמו שאומרת הקלישאה": אולי הפסדת בקרב, אבל זה לא אומר שלא תנצחי במלחמה.
השבמחקומכיוון שהרבה זמן לא נפגשנו אני מבקשת (זה רק מהנימוס, בעצם אני דורשת!) תמונת גוף!
אוף איתך. לא רוצה תמונת גוף. בואי ניפגש!
מחקמה אמרתי כבר?? שתשתי קפה????
השבמחק