רגע של אהבה (כי למי יש זמן ליום שלם)

את רגע האהבה המשמעותי ביותר בחיי לא ידעתי לזהות כשהוא קרה לי.

נובמבר 1988.

הוא ואני יושבים בפיצריה בדיזנגוף סנטר, במעבר שמעל הכביש, בדייט ראשון.

הוא (אומר, מחפש נושא לשיחה לשבור את הקרח): "אם נוסעים בכביש הזה ישר כל הזמן, ולא פונים לשום צד באף פניה, מגיעים לבית שלי"
אני (חושבת בלב): "אין לי מושג מה אמרת כרגע, איבדת אותי אחרי הרמזור הראשון"

ולא ידעתי כמה פעמים עוד אסע אל הבית הזה, אתארח בבית הזה, אשן בבית הזה, אבוא עם הילדים לבית הזה.

אני (אומרת, כי זה בכל זאת דייט ראשון, ולא ברור לי בכלל אם זה יתפתח): "בוא נתחלק בחשבון, נעשה חצי חצי"
הוא (בלי להניד עפעף): "לא חשוב, אני אשלם, נתחשבן על מכונת הכביסה"
אני (חושבת לעצמי): "או קיי, הבחור פסיכי, סגור"

כשהתחתנו, ההורים שלי קנו לנו מכונת כביסה. על חשבון הפיצה.

מאז כבר החלפנו שלוש פעמים מכונת כביסה, אם אני לא טועה. עובדות קשה, המכונות אצלנו...

אני אוהבת אותך!