היא בת 6!

עוד לפני שהחלטנו להתחתן, היה לנו ברור שאנחנו רוצים ארבעה ילדים. אני לא יודעת בדיוק למה, אנחנו שלוש בנות והם רק שניים, ואולי דווקא בגלל זה היה ברור לנו שאנחנו רוצים יותר. שלושה זה מעט, חמישה זה המון. ארבעה יושב עלינו בול.

שלושה ילדים הגיחו אל תוך המשפחה שלנו, כל אחד בזמנו, כל אחד יחיד ומיוחד. בחלק מהדברים הם דומים לאבא, בחלק דומים לאמא, והשאר שילוב מדהים של שנינו.

על פי התכנית (הכל אצלינו מתוכנן, שום דבר לא נשאר ליד המקרה), אחרי מספר שלוש מגיע באופן טבעי מספר ארבע, ואחרי שלושה הריונות שהתחילו בקלות ועברו יחסית בקלות, היינו בטוחים שעוד מאמץ קטן - ואנחנו שם.

דמיינתי את ההריון האחרון שלי, קליל ופשוט, ומסתיים בלידת בזק של מקצועניות אמיתיות, בדיוק כמו שניתן לצפות ממישהי בעלת ניסיון ומוניטין בתחום.

אז זהו, שהיקום, איכשהו, חשב אחרת.

ההריון הרביעי שלי התחיל בקלות, והסתיים בעצב רב בשבוע 11.

הדמעות ששפכתי על האובדן הזה לא התחילו אפילו להכין אותי לדמעות שנשפכו על אובדן הריון מספר 5.

הרופאים בבית החולים אמרו לי "מה את בוכה? יש לך כבר שלושה ילדים בבית". ואני אמרתי, בעיקר לעצמי, שזה נכון, אבל את ההריון הזה רציתי בדיוק כמו שרציתי את הראשון, השני והשלישי לפניו.

אחרי שני הריונות כושלים, הגוף שלי היה מחוסל והנפש רצוצה.

התקשיתי למצוא את הכוחות להמשיך הלאה, שלא לדבר על לקחת החלטה.

הגניקולוג שלי אמר לי אז משהו שלא אשכח כנראה לעולם:

"שתי הפלות זו לא סטטיסטיקה. אני צריך שלוש. אם תפילי שוב נוכל לבדוק למה זה קורה"

ההורמונים המשתוללים, הכאב, הילדים שלא מבינים למה אמא שלהם לא מחייכת ובעיקר העצב על אובדן החלום הביאו את הבעל שלי להטיל וטו על הניסיון השלישי.

"יש לנו שלושה ילדים בריאים ונפלאים" הוא אמר, "הם צריכים אמא מתפקדת, ולא שבר כלי".

אני יודעת, הוא צדק, אבל לא יכולתי להרפות מהחלום. האידאל שליווה אותי כל השנים הללו, של ארבעה ילדים, היה חלק מהמהות שלי, והתקשיתי מאוד להודות בכישלון.

התחושה של הגוף שלי שבוגד בי, ולא מאפשר לי להמשיך הלאה היתה חזקה מאוד, וגיל 40 שכבר נראה באופק כנראה לא הוסיף יותר מדי אנרגיות חיוביות.

בסוף הסכמתי. הסכמתי לוותר. אספתי את עצמי והחלטתי שכל זה היה סימן. סימן לזה שצריך להודות על מה שיש ולהפיק ממנו את המיטב. קבעתי תור לגניקולוג, לסגור את המעגל.

כשהגעתי אליו, הייתי שוב בהריון. קטן ושברירי, מוזר ולא מתוכנן.

מי את, ילדה קטנה, שמעיזה כנגד כל הסיכויים להיאחז ברחם שלי, מבפנים, ומתעקשת להצליח במקום ששני קודמיך נכשלו?

את רוב ההריון העברתי בחרדות. חלקו בשמירה, באישפוז, בקשירה של צואר הרחם, ובידיעה ברורה שהיא מושלמת. אין כמוה. סירבתי לבקשותיו החוזרות ונשנות של בעלי לבצע בדיקת מי שפיר, למרות שהייתי כבר בת 37, מתוך פחד קמאי לאבד את מה שניתן לי בכל כך הרבה כאב ודמעות.

ארבעים ושניים שבועות נשאתי אותה, בהריון שאפשר בקלות לקרוא לו סיוט.

בתום ארבעים ושניים שבועות ילדתי אותה, בלידה שאפשר בקלות לקרוא לה "דרכו של הטבע להבהיר לי שדי. מספיק"...

בתום שעות של צירי סרק ומנות פיטוצין רבות היא נולדה. 3.950 ק"ג. שיער מתולתל עבות ופנים שלא שייכות בכלל למשפחה שלנו. מי את? 

כשהלכתי לקחת אותה מחדר התינוקות בבית החולים בדקתי פעמיים את הצמיד שעל היד, וליתר ביטחון גם את זה שעל הרגל. היא לא דומה לאף אחת אחרת.

כל זה היה מזמן. מאז היא הפכה לאחת מארבעה. משלימה בדיוק את הפאזל.

מול עיננו היא גדלה, והשתנתה, ועכשיו היא דומה לכולם. מאוד, למרות שאמא שלי אומרת שהיא הולכת ונהיית יותר ויותר דומה לי (לא בטוח שזו מחמאה...).

היום היא בת 6.

כל יום שעובר מוכיח לנו עד כמה היא קסומה, ומקסימה, ועקשנית ודעתנית, בדיוק כמו אז, ברחם.

מזל טוב, מעין!