אני נדהמת לגלות איך החג, שהמוטו שלו הוא "עד לא ידע", שבו אנחנו אמורים לעטות על עצמינו כסות מבלבלת וחזות אחרת, דווקא מצליח להוציא מהילדים שלי בדיוק את תמצית האופי שלהם.
כצפוי, הסיפור הזה מתחלק לארבעה, כל ילד והסיפור שלו, אבל אני אספר רק אחד.
הילד שלי, שהוא יחיד ומיוחד במינו, הוא בעצם לא כל כך מיוחד. הוא דומה לאבא.
כשאבא שלו היה קטן (וגם אחר כך, גדול) הוא לא אהב את פורים. מה זה לא אהב? ממש ממש לא אהב. שנא. אנחנו מדברים על מישהו שהתחפש בפעם האחרונה בכיתה ג', ומרגע שהביטחון העצמי שלו לשחות נגד הזרם היה חזק מספיק - פשוט ויתר על התענוג.
שרון, לעומת זאת, לא מתחפש מאז גיל שלוש.
בשנתיים הראשונות הלבשנו לו תחפושת בלי לשאול אותו.
בגיל שלוש הוא ביקש להתחפש לפיל, וקנינו תחפושת חמודה.
ברגע האמת הוא סירב ללבוש אותה, והלך לגן בבגדי יום חול.
בגיל ארבע הוא התחפש לשליח של פיצה - לבש חולצה של פיצריה והחזיק קופסה של פיצה ביד.
בגיל חמש הוא התחפש למתקן פנצ'רים, ולבש חולצה של הפנצ'ריה מהכפר הסמוך. בבית היה לו גם צמיג, אבל הוא לא לקחת אותו איתו לגן.
בגיל שש הוא התחפש לדי. ג'יי, והלך עם אוזניות,
בגיל שבע הוא התחפש לארז זה דרזנר מהאח הדול ולבש ווסט שחור עם מדבקה של אנרגיות חיוביות.
בגיל שמונה הוא התחפש למורה - והלך עם אפודה ועליה תפרנו זוג עיניים בגב.
זהו. הבנתם את הרעיון.
השנה הוא החליט שהוא רוצה להתחפש ל"על ראש הגנב בוער הכובע".
אמא שלי, שהיא תופרת התחפושות הכל יכולה, שאלה אותו איך בדיוק להכין לו את התחפושת, והוא הסביר: "אני רוצה חליפה של אסיר, עם פסים וכובע, ועליו נתפור להבות אש".
לא שמתי לב בדיוק לחילופי הדברים, או שלא הייתי מספיק מפוקסת, ואמא שלי שאלה - "אתה בטוח? חליפת פסים?" והוא ענה בבטחון "כן!".
עכשיו, כאמור, זה ילד שלא מתחפש. אמא שלי אצה רצה לקנות בד פסים, שנראה, איך לומר, מאוד לא סימפטי, ולפני שתפרה הראתה לו את הבד ושאלה אם לזה התכוון המשורר. "כן!" הוא ענה בחיוך רחב. "בדיוק כזה".
טוב, אז התיישבה אמא שלי ותפרה חליפה. עם כובע והכל.
בשבוע שעבר זה היה מוכן, והילד מדד.
מה אני אגיד לכם, מי שלא ראה את זה, לא ראה זוועה מעולם.
הילד, עם עורו הבהיר, עיניו הכחולות, שיערו הקצוץ והחליפה נראה כאילו ברח כרגע ממחנה ריכוז.
עכשיו כן, אני יודעת, פורים, וזה מה שהילד רצה וכו'.
אבל אפילו אני, שלא נודעת ברגישות יתרה, לא יכולה לראות את הילד שלי לובש דבר כזה, ובוודאי שלא יוצא ככה מהבית.
ברגע הראשון התכווצתי, ואז החלטתי לזרום. תפרתי לו להבות על הכובע, וזה נראה כמו מרד גטו וורשה.
שריפה, אחים, שריפה!
אחותי הציעה שאתן לו להחזיק יד של בובה ונגיד שהוא התחפש ל"יד ושם".
טוב, בדיחות שואה זה נחמד, אבל ממש לא אני.
בששי בלילה סיימתי לקרוא את הספר "לבד בברלין" (למה? בשביל מה הייתי צריכה את הדיכאון הזה??), והשילוב של הספר והתמונה של הבן שלי בחליפת הפסים לא נתנו לי לישון בלילה.
קמתי בשבת בבוקר עם החלטה שאין מצב שהוא יוצא ככה מהבית (ורצוי שגם בבית לא).
החלטתי לדבר על ליבו ולהסביר לו שגנב לובש שחורים ולא חליפת אסיר, שיהיה לו יותר נוח בבגדים שחורים רגילים, ועוד כל מיני טיעונים.
הילד התפרק.
"אני לא רוצה בכלל להתחפש, אני לא סובל את החג הזה, למה אני חייב לעשות מעצמי צחוק" וכדומה.
הסברתי לו שהשונות שלו משאר בני גילו מייחדת אותו. שהוא ילד נפלא ומיוחד, ואני גאה בו מאוד על כל מה שהוא, אבל לפעמים, כדי להתאים לחברה מסביב, צריך לעשות מאמץ (קטן, לא גדול) וללכת קצת עם הזרם.
דיברנו על רעיונות חדשים לתחפושות, על "ללכת עם ולהרגיש בלי" ובכל מקרה, הודעתי לו, אין מצב שהוא לא הולך ביום שלישי לבית הספר (זה היה הפיתרון שלו, כמובן).
אני שומרת את הסוף למחרתיים. יש לנו כמה רעיונות - נראה מה יקרה בסוף. מבטיחה לספר מה נסגר ואפילו להראות תמונות (לא של גטו וורשה!)
חג שמח!
כצפוי, הסיפור הזה מתחלק לארבעה, כל ילד והסיפור שלו, אבל אני אספר רק אחד.
הילד שלי, שהוא יחיד ומיוחד במינו, הוא בעצם לא כל כך מיוחד. הוא דומה לאבא.
כשאבא שלו היה קטן (וגם אחר כך, גדול) הוא לא אהב את פורים. מה זה לא אהב? ממש ממש לא אהב. שנא. אנחנו מדברים על מישהו שהתחפש בפעם האחרונה בכיתה ג', ומרגע שהביטחון העצמי שלו לשחות נגד הזרם היה חזק מספיק - פשוט ויתר על התענוג.
שרון, לעומת זאת, לא מתחפש מאז גיל שלוש.
בשנתיים הראשונות הלבשנו לו תחפושת בלי לשאול אותו.
בגיל שלוש הוא ביקש להתחפש לפיל, וקנינו תחפושת חמודה.
ברגע האמת הוא סירב ללבוש אותה, והלך לגן בבגדי יום חול.
בגיל ארבע הוא התחפש לשליח של פיצה - לבש חולצה של פיצריה והחזיק קופסה של פיצה ביד.
בגיל שש הוא התחפש לדי. ג'יי, והלך עם אוזניות,
בגיל שבע הוא התחפש לארז זה דרזנר מהאח הדול ולבש ווסט שחור עם מדבקה של אנרגיות חיוביות.
בגיל שמונה הוא התחפש למורה - והלך עם אפודה ועליה תפרנו זוג עיניים בגב.
זהו. הבנתם את הרעיון.
השנה הוא החליט שהוא רוצה להתחפש ל"על ראש הגנב בוער הכובע".
אמא שלי, שהיא תופרת התחפושות הכל יכולה, שאלה אותו איך בדיוק להכין לו את התחפושת, והוא הסביר: "אני רוצה חליפה של אסיר, עם פסים וכובע, ועליו נתפור להבות אש".
לא שמתי לב בדיוק לחילופי הדברים, או שלא הייתי מספיק מפוקסת, ואמא שלי שאלה - "אתה בטוח? חליפת פסים?" והוא ענה בבטחון "כן!".
עכשיו, כאמור, זה ילד שלא מתחפש. אמא שלי אצה רצה לקנות בד פסים, שנראה, איך לומר, מאוד לא סימפטי, ולפני שתפרה הראתה לו את הבד ושאלה אם לזה התכוון המשורר. "כן!" הוא ענה בחיוך רחב. "בדיוק כזה".
טוב, אז התיישבה אמא שלי ותפרה חליפה. עם כובע והכל.
בשבוע שעבר זה היה מוכן, והילד מדד.
מה אני אגיד לכם, מי שלא ראה את זה, לא ראה זוועה מעולם.
הילד, עם עורו הבהיר, עיניו הכחולות, שיערו הקצוץ והחליפה נראה כאילו ברח כרגע ממחנה ריכוז.
עכשיו כן, אני יודעת, פורים, וזה מה שהילד רצה וכו'.
אבל אפילו אני, שלא נודעת ברגישות יתרה, לא יכולה לראות את הילד שלי לובש דבר כזה, ובוודאי שלא יוצא ככה מהבית.
ברגע הראשון התכווצתי, ואז החלטתי לזרום. תפרתי לו להבות על הכובע, וזה נראה כמו מרד גטו וורשה.
שריפה, אחים, שריפה!
אחותי הציעה שאתן לו להחזיק יד של בובה ונגיד שהוא התחפש ל"יד ושם".
טוב, בדיחות שואה זה נחמד, אבל ממש לא אני.
בששי בלילה סיימתי לקרוא את הספר "לבד בברלין" (למה? בשביל מה הייתי צריכה את הדיכאון הזה??), והשילוב של הספר והתמונה של הבן שלי בחליפת הפסים לא נתנו לי לישון בלילה.
קמתי בשבת בבוקר עם החלטה שאין מצב שהוא יוצא ככה מהבית (ורצוי שגם בבית לא).
החלטתי לדבר על ליבו ולהסביר לו שגנב לובש שחורים ולא חליפת אסיר, שיהיה לו יותר נוח בבגדים שחורים רגילים, ועוד כל מיני טיעונים.
הילד התפרק.
"אני לא רוצה בכלל להתחפש, אני לא סובל את החג הזה, למה אני חייב לעשות מעצמי צחוק" וכדומה.
הסברתי לו שהשונות שלו משאר בני גילו מייחדת אותו. שהוא ילד נפלא ומיוחד, ואני גאה בו מאוד על כל מה שהוא, אבל לפעמים, כדי להתאים לחברה מסביב, צריך לעשות מאמץ (קטן, לא גדול) וללכת קצת עם הזרם.
דיברנו על רעיונות חדשים לתחפושות, על "ללכת עם ולהרגיש בלי" ובכל מקרה, הודעתי לו, אין מצב שהוא לא הולך ביום שלישי לבית הספר (זה היה הפיתרון שלו, כמובן).
אני שומרת את הסוף למחרתיים. יש לנו כמה רעיונות - נראה מה יקרה בסוף. מבטיחה לספר מה נסגר ואפילו להראות תמונות (לא של גטו וורשה!)
חג שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה