סופשבוע רגוע

אוי כמה אני מקטרת שאני רוצה לנסוע לצימר.
בהתחלה רמזתי.
אחר כך שלחתי לו לינק.
אחר כך כתבתי לו מתחת ללינק "קח אותי לשם"
אחר כך החלטתי לנקוט בגישה הישירה ושאלתי מתי.
אז הוא הבין.


בגלל מצוקה תקציבית ולחצים משפחתיים החלטנו שניסע רק ללילה אחד. ששי שבת כזה, בקטנה.
אז זהו.
שבעלי הצימרים בארץ אינם חושבים כמונו. שני לילות מינימום בסופשבוע.
מכירים את זה?
חשבתי שאולי לשאול בפייסבוק יעזור, ומרבית האנשים הציעו לי לפנות למלון, אבל לא בא לי בעיר.
בא לי אוויר.


חיפשתי עוד קצת ברשת, ומצאתי את האתר הזה, שאמור לפתור בדיוק את הבעיה שלנו. מי שאין לו אורחים בכלל, לא יהסס לתת לנו לילה אחד...
היו כמה מועמדים (לא הרבה) ושלחנו להם הודעות דרך האתר, ואז חזר אלינו בטלפון מיכה.
מיכה מפעיל את האתר, ומקושר לכל בעלי הצימרים ובכלל, תיירות פנים זה העסק שלו.
הסברנו לו מה אנחנו רוצים (לא היה צריך להסביר גם למה. מספיק מתי ובכמה). ומיכה חזר אלינו עם הצעות.
הוא היה נחמד, יעיל, והכי חשוב, הביא תוצאות, ולכן הנה מספר הטלפון שלו- 054-3108005. נסו ותהנו.


מיכה נתן לנו כמה אופציות, חלקן נפסלו על מחיר, אחת נפסלה על זה שהיתה לה בריכה משותפת ודמיינתי ילדים של אחרים משתוללים בה כל היום (ואני הרי בורחת מהילדים שלי, אז מה ?!).
השלישית היתה נגה.
לנגה יש צימרים לזוגות ברמות, הנה, כאן. יש לה גם קייטרינג חלבי, מה שמשדרג מיד את ארוחת הבוקר למפנקת במיוחד.
נגה שמחה לארח אותנו, ואנחנו ארזנו בזריזות ונסענו למושב רמות.


אתם מכירים את זה שבאינטרנט רואים תמונות של הצימר והוא נראה חלום, ואז מגיעים למקום ורואים ש....

פינת חמד, נכון?

אז אצל נגה זה נראה בדיוק כמו בתמונות, ונקי למופת, ועם ריח נפלא, 
ומכונת קפה, ופינוקים, ושקט....

וגם מבפנים :)

בדיוק מה שרצינו.
ישנו טוב בצהרים, שיכשכנו בשיכשוכית, ובערב ירדנו לאכול במסעדת מרינדו בכניסה לעין גב (תזמינו שולחן מראש! מלא!!), והיה טעים מאוד.
חזרנו לצימר ועוד התלבטנו אם לראות סרט ב DVD, אבל לשנינו היו ספרים טובים לקרוא, אז פשוט שקענו לנו לתוך השקט. חוויה מדהימה אחרי החיים השיגרתיים והרועשים שלנו.

חבר (שגם הביא חבר) - סלבריטי בפריפריה

בבוקר התפנקנו בארוחת בוקר,

א. בוקר. מישהו אחר הכין!

ויצאנו להליכה של שעה במושב (כדי לא להרגיש פדלאות לגמרי), ואז חזרנו לבריכה הקטנה המחוממת, לציפורים המצייצות ולספרים שלנו.

אישה ונוף (זאב גולדרט, 2012)

מכיוון שלא היו לנגה אורחים שאמורים להגיע באותו יום, היא הרשתה לנו להישאר כמה שאנחנו רוצים.
אנחנו רצינו, אבל מתישהו חייבים לשחרר את הסבים מהתורנות, ולכן ארזנו, ויצאנו לעוד סיבובון בנמל של עין גב.


משם נסענו הביתה, ולמרות חששותינו - הכבישים היו ריקים.
בקיצור - סופשבוע מושלם.
אני יודעת שזה נדוש, אבל כל זוג חייב לעצמו איזה 24 שעות כאלו, פעם בכמה זמן.
כשחושבים על זה זה נראה מסובך לפעמים (להתארגן, במיוחד עם הילדים) אבל כשכבר עושים את זה - זה שווה כל מאמץ וחנופה.
אזתודה להורים שלי, תודה לנגה, תודה למיכה (הספונטני) והכי תודה לבעל שלי, שמדי פעם הרים את הראש מ"משחקי הרעב" ואמר לי שהוא אוהב אותי :)

פוסט יומולדת לאחותי הקטנה. כי מה שמגיע - מגיע!

זה היה בבוקר יום ההולדת ה 15 שלי.
הייתי בחדר השינה של ההורים שלי, מול המראה הגדולה, מודדת בגדים חדשים שקנו לי לכבוד המאורע (אני לא אפרט איזה בגדים. תאמינו לי שאתם לא רוצים לדעת, אבל אני דווקא זוכרת היטב...).
אבא שלי שכב על המיטה וקרא עיתון, כשלפתע זרק שאלה לחלל החדר.
"תגידי, יש לך בכיתה ילדים שיש להם אחים קטנים?"
אני: "ברור..." (בפרצוף שפעם קראו לו מתפלא, אבל היום קוראים לו WTF)
הוא: "אני מתכוון ממש קטנים, תינוקות"
אני: "ברור..." (בפרצוף כנ"ל אבל פעמיים)
הוא: "וצוחקים עליהם בכיתה?"
אני (מאבדת סבלנות) : "אבא! אני בכיתה ט', זה לא גנון, למה שיצחקו עליהם?"
הוא: "יופי, אני שמח". פאוזה. "כי אמא שלך בהריון".

***

אני לא מתכוונת להרחיב במילים על התחושה המוזרה עד מאוד שמציפה נערה בת 15 שמגלה שההורים שלה בהריון. לא הבנתי מה שני הזקנים האלה חשבו לעצמם. באותו הזמן אמא שלי היתה כבר בת 36. בעיניים שלי אז - גיל מופלג.
(ברור שכשאני ילדתי את מעין בגיל 37 זה ממש לא נראה ככה, כן? אפילו סירבתי לעשות מי שפיר כי אני כה צעירה)

אחרי שהתאוששתי מההלם, הלכתי לברך את אמא שלי, שלא הבינה למה אבא שלי בכלל סיפר לי. זה עוד היה סוד. יופי אבא, כבר אז היית עלוב בלשמור על פה סגור...
היא נולדה ב 19 באפריל.
אני זוכרת שהתקשרתי הביתה מהטלפון הציבורי בבית הספר לשאול מה קורה, וסבתא שלי סיפרה לי שיש לי אחות חדשה :)
קראנו לה רוני.

בגיל 16 טיילתי בחוץ עם עגלה, ואנשים הסתכלו עלי מוזר.

בגיל 17 עשיתי עליה בייביסיטר, ורדפתי אחריה בבית (או שלא, ועל זה יש כל מיני סיפורי גבורה שהיא לא מרשה לי לספר, ולכן אני מצנזרת. תראו מיד).
לטובת הציבור ועם קישור ישיר לאתר של "בטרם" (אני לא מקשרת. הם יבואו, תגגלו לבד!) נגיד רק שבדקנו, ואם שותים קצת בושם מים, אוכלים קצת פימו עוגיות, ולועסים קצת קופסאות גפרורים קשה של לחם - זה לא עושה כלום לתינוק.
פעם היא שאלה אותי אם היא יכולה לקרוא לי אמא, אבל רק כשאמא לא בבית :)

בגיל 18 תליתי מעל המיטה שלי בבה"ד 12 ציורים שהיא ציירה לי בגן.

בגיל 19 הבאתי את זאב אלינו הביתה, היא הייתה בת 3, ובילתה בחברתו זמן איכות, כשהיא מספרת לו על כל החברים הקודמים שלי. אלו שהיא הכירה וגם אלו שהיא דמיינה...

בגיל 22 התחתנתי, והייתה לי שושבינה שבדיוק עלתה לכתה א'.

בגיל 8 שלה - היא הפכה לדודה.
קרובה יותר בגיל לבנות שלי מאשר אלי.

אתמול היא היתה בת 27.
כמו שקורה לה הרבה, גם השנה, יום ההולדת שלה נפל על "חג", אבל שרדנו כדי לספר על זה.

אחותי - יום הולדת שמח ומאושר לך, ושתהיה לך שנה נפלאה!

החיים היפים

לפעמים עוברת בי מחשבה כזו,
הרבה פעמים זה כשאני יושבת מיואשת מול הר הכביסה, או בערב ארוך במיוחד, כשאני עייפה ועצבנית וצריכה עוד להשכיב ילדים לישון.
ברגעים האלו, פתאום זה מכה בי.
כמה מזל יש לי. לנו.
שנולדנו איפה שנולדנו ומתי שנולדנו.
על הדור של ההורים שלי עברו פה שנות ילדות לא פשוטות.
על הדור של סבתי עברה התבגרות ושנות-עשרים של מלחמה נוראית, ובריחה אינסופית כמעט.
על הדורות שלפניה עברו מלחמות עולם,
ולפני כן שנים חשוכות - שבהן חשמל ומים לא היו מובנים מאליהם (או לא היו בכלל), הרפואה לא הייתה מה שהיא היום, המשפחה לא הייתה מה שהיא היום...
לו הייתי באה לעולם באפריקה, או בחלק אחר של העולם, עלולה הייתי להיקלע למלחמת אזרחים, לבצורת ורעב, לחיים של דלות במדבר הקופח.
לאנשים כמוני זה קרה, בדיוק בחיים מקבילים לשלי. איך התמזל מזלי שאני יושבת לי בסלון מול ערימה של כביסה לקיפול?!

הגילגול הנוכחי שלי תופס אותי בזמן טוב על פני הכדור הזה.
בקצת פחות ממאה השנים שיש לי לבלות כאן -
אני רוצה שרק ימשיך ככה.
קורת גג מעל הראש,
שמיכות חמות בחורף, ומזגן בקיץ.
אוכל במקרר.
חיוכים (רוב הזמן).
הקיטורים הם רק תבלין מתחכם לתבשיל המדהים הזה, שהוא החיים שלנו.

מי ייתן והאתגר היחידי שלי יהיה לתווך לילדי את מוראות הזיכרון, ולא ללמד אותם הישרדות מהי.

אגב, בימים כמו היום, קורה שהם שואלים אותי, ומבקשים נחמה בהבטחה שלנו זה לא יקרה.
ואני מבטיחה.
אני חושבת שאם יבוא חלילה יום שבו לא אוכל לעמוד בהבטחה שלי - הכעס על כך שהבטחתי לשווא יהיה הדאגה הקטנה ביותר של כולנו.

הסתכלו סביבכם, חברים.
המשפחה שלכם.
החברים שלכם.
הבית שלכם.
הכביסה שלכם, הכלים בכיור, האוברדרפט בבנק...

חבקו באהבה את עולמכם, כפי שאתם מכירים אותו.
היו מאושרים - ולו רק מעצם העובדה שכל אלו יהיו כאן גם מחר...

פסח, פרחים ואנשים

כל הפסח לא כתבתי, זה התחיל מזה שהייתי חולה, עבר לאירועי חג ואירוח, ואחר כך לשבוע הישרדות בבית עם ארבעה ילדים.
איכשהו, המוזות נחו.
זה כמובן לא מפחית מחובת הדיווח על התורים הכי מדוברים בחג הזה - בתערוכת הפרח בחיפה.
כבר לפני חודש שמעתי את הפירסום ברדיו - ונזכרתי איך לפני 25 שנה או משהו כזה היתה תערוכה כזו בקרית אליעזר, והלכנו. נדמה לי שהייתי עוד חיילת, ודווקא זכרתי את זה כחוויה מרשימה. חשבתי שיהיה נחמד לקחת את הילדים למשהו כזה, ומיד פניתי לגיס שלי, שמצוי בעסקי הפרחים כדי לשאול אם יש מצב לכרטיסים. באותו הזמן לא ידעתי שלא רק שהוא מצוי בעסקי הפרחים אלא שהוא (ואחיו, כמובן) הם ספקי הפרחים של התערוכה.
בלהט החגים ובעומס העבודה (שלי, אבל בעיקר שלו) רק בחג התברר שיש לו כרטיסים עבורינו, שאותם, יש לציין, הוא השיג בעמל רב ואף שילם תמורתם. כשיש קשרים, מסתבר שבכל זאת פרוטקציה לא תזיק.
עם כל יום שעבר לתוך החג התברר שמה שהולך בתערוכה השנה זה טירוף, וכל הסטטוסים שראיתי בפייסבוק כולל כתבות במקומות אחרים זעקו כי שומר נפשו ירחק.

אחרי שחפרתי, והצקתי, וביקשתי, ושאלתי (רק שלוש פעמים) ואחרי שהיו בידי הכרטיסים המיוחלים, החלטנו פה אחד (שלי) שנלך, בכל מקרה, ובהמלצתו הלכנו בשעות הערב.
נפגשנו עם ההורים שלי במגרש החניה של מרכז הקונגרסים, מול השאטל המובטח.
תאמינו או לא - השאטלים עבדו בצורה מושלמת. אוטובוס אחרי אוטובוס, תוך דקות היינו בפתח התערוכה, כרטיסים, בלי שום תור, ואנחנו בפנים.
אנשים, מוזיקה נעימה, דשא עם פינות צילום, ועוד אנשים.
כמו שאפשר לראות, דווקא נהנינו:

מכיוון שבאנו מצוידים באורך רוח ונמוכי ציפיות, קל מאוד היה לגרום לנו אושר, והחלטנו לא לתת גם לתורים בפתחי האולמות לייאש אותנו.
חשבנו שאולי באולם האחרון, המרוחק ביותר, יהיה תור קצר יותר, והחלטנו לעמוד שם. בפועל, יותר מזל משכל, משום שדווקא האולם האחרון הוא רצף של שלושה אולמות, שעבורם רק תור אחד. שיחוק!

טוב, אם יש תור ארוך בחוץ אפשר בקלות להניח שגם בפנים יהיה צפוף, ובאמת, לא היה קל לראות, ובטח שלא פשוט לצלם.

למרות הכל, ובזכות כל הסיפורים ששמעתי, נהניתי מאוד ממה שהצלחתי לראות, ואין לי ספק שהתערוכה היתה מדהימה, באמת.

אני מניחה שבעשר בלילה, אחרי שהאנשים מפסיקים להפריע, הפרחים נראים הרבה יותר טוב.

בכל מקרה – זה מה שהצלחתי לתפוס (תנאי תאורה גרועים, צפיפות רבה ונחיל אדם שמושך אותך הלאה. עם הקוראים הסליחה)

אחרי שיצאנו מהאולמות הללו, החלטנו לא לעמוד בתורים האחרים, ובכלל היה מאוחר ואפילו קריר, ולכן לקחנו את השאטל בחזרה לחניון (דקה בתחנה! לא יותר! נשבעת!!) והלכנו לסגור את הערב במסעדה.

סיכום ארוע:

לא הצלחתי להחליט מה היה יותר – אנשים או פרחים, אבל אני אשת בשורות! עם ישראל למד לעמוד בתור.

(חוץ מאלה שמותר להם לעקוף את התור כי הם פונקציונרים, או אנשי כוחות הביטחון, או נכים – שעברו לפנינו בקלי קלות בלי להניד עפעף וזה בסדר – רק חבל שעל כל אחד כזה היו שמונה אנשים שלא קשורים שתפסו עליו טרמפ ואמרו שבאו להחזיק לו את כסא הגלגלים).

אה. וגם שאול מופז והמאבטחים שלו והפמליה עברו בלי תור. דיינו.

זכרונותי כמיילדת...

השנה - 2006.
החודש - יולי.
מזג האויר - סוער. מלחמה. טילים על חיפה ואזעקות בצפון. אני עם ארבעה ילדים (מעין בת 5 חודשים), לוקחת את עצמי, את הילדים והכלבה (וגם את הבעל, כמובן) ועוזבת את הארנבים אצל השכנים. נוסעת לאחותי באזור המרכז.
בימים ההם הצפון היה נטוש - והמרכז - חגג. מעולם לא היה לילדים שלי חופש גדול כל כך עמוס בפעילויות, משופע בזמן איכות עם ההורים ועם המשפחה המורחבת.
והבית של אחותי? כל העמדות תפוסות. אנחנו והילדים למטה - במרתף. ההורים שלי - בחדר ליד. ואם הרגיש לנו קצת מאוורר או ריק - תוך יום נחתו גם חברים מהקריות.
ילדה בת 3, ואמא בחודש תשיעי. הם גרים במוצקין ברב קומות - ממש לא לעניין להישאר בבית.
טיילנו, צחקנו, עשינו כיף חיים.
בשלב מסויים לבעלים שלנו לא היתה ברירה והם היו חייבים לחזור לצפון (מישהו צריך להתפרנס, לא?), ואנחנו נשארנו בקומונה.

27.7.2006

הבעלים נסעו לעבודה, בצפון הלוחם, ואנחנו נשארנו.
החום והלחות השאירו אותנו בבית, עושים את הכלום שעשינו כל השבועות האחרונים...

צהריים וכולם הולכים לנוח (חופש, או לא חופש?).
אחר הצהריים, אנחנו על כוס קפה בגינה, מגיעה ההריונית ממנוחת הצהריים בפרצוף חיוור.
אני שואלת מה קרה, והיא עונה לי "לא, זה כלום, קצת לוחץ לי ויש לי קצת סחרחורת..." ומתיישבת על הכסא, לא מצליחה לזוז.
אני מביאה לה כוס מים, ושואלת אם היא רוצה ללכת לבית חולים.
"מה פתאום!" היא עונה בביטחון. "יש עוד  מלא זמן, ובכלל אני לא הולכת לשום מקום בלי בעלי"
אני מעיפה אליה עוד מבט וקולטת אותה מציצה על השעון.
"כמה זמן?" אני שואלת
"5 דקות" היא עונה, ושתינו מבינות שאין ברירה.
אמא שלי מיד מתנדבת לשמור על הילדה שלה, ועל הילדים שלי, ועל הבן של אחותי, והיא עולה להביא את התיק.
אני לוקחת את המפתחות של האוטו, ומברכת את אחותי ובעלה על שהחליטו לבנות את ביתם במרחק שני רמזורים מתל השומר.
בדרך לדלת היא עוד ממלמלת "אני לא יכולה בלי בעלי... חייבים לחכות לו"
ואני אומרת "לאוטו! עכשיו! תתקשרי מהדרך!!"

הדרך, להזכירכם, לוקחת בדיוק חמש דקות, במהלכן אני קולטת אותה מחזיקה את ידיות הדלת שלי, במה שאני מזהה מיד כצירי לחץ (הי, אני חמישה חודשים אחרי לידה. been there, done that )
היא מתקשרת לבעלה ומתארת את המצב: "תצא עכשיו, אני מחכה לך"

אני מצליבה מבט הצידה, וכל מה שיש לי להגיד זה:
"אם את יולדת לי באוטו - בעלי הורג אותנו"

הגענו לבית החולים, מגרש החניה מלא, אני מורידה אותה מול הדלת של יולדות ושולחת אותה להירשם. אני כבר באה.
פיית החניה מארגנת לי מקום חניה סביר, ואני רצה לקבלה של יולדות - שם כבר אין אף אחת. האחות מוסרת לי שזו שנכנסה זה עתה כבר בפנים, מחוברת למוניטור.

אני נכנסת לחדר המוניטור, היולדת הג'ינג'ית שוכבת, חיוורת עד מאוד, והמוניטור לא משמיע שום צליל.
"אני מרגישה שאני תכף יולדת" היא אומרת לי.
אני רצה החוצה, לחפש אחות.
כולן עסוקות, וכרגע היו אצלה. עוד מעט יבואו.
צדיקה אחת הצלחתי למצוא, שהיתה מוכנה להתלוות אלי, היא מורידה את השמיכה, ממששת מעט - ו..."מה זה? הראש כמעט בחוץ!!"
מיד מגלגלים אותה לחדר לידה על כסא גלגלים, הופ למיטה, וקדימה, ללחוץ.
בלהט ההורמונים קיבלתי עלי את תפקיד הבעל, ואני מחזיקה את הרגליים שלה - מוצאת את עצמי פתאום בצד הלא נכון של הלידה. כאילו מביטה על עצמי מהצד. חוויה חוץ גופית.
ארבע לחיצות והזערורית בחוץ.

...

בזמן ששוקלים ובודקים ואורזים את הגוזלית, אנחנו מתקשרות לאבא הטרי.
"חכו לי! אני בנתניה!" הוא צועק. ואני אומרת "מזל טוב אבא, אל תיסע מהר. אף אחד לא יולד לך באוטו..."

בלי ששמתי לב הלבישו לי צמיד זיהוי על היד, ושמו בזרועותי את החבילה הארוזה.
"קחי אותה לחדר תינוקות"
ואני, צייתנית ומלאת גאווה אבהית, הולכת במסדרון עם התינוקת בידי. מסובבת ראשים אני, בחיי. בכל זאת, אבא כמוני לא רואים כל יום (טוב, אולי כל יומיים)...
חיכיתי עד שהאבא האמיתי הגיע, מאוכזב ומאושר גם יחד, והענקתי לו את הצמיד.

התקשרתי להודיע לאמא שלי ולאחותי שהיא ילדה - והן לא האמינו לי. בחיי, אולי חצי שעה מהרגע שיצאנו מהבית - וזהו. סוף של הריון והתחלה של חיים.


אני חייבת תודה רבה לאחת, אילנה, אמא של ענבר, על שהעניקה לי את ההזדמנות החד פעמית לחוות לידה מהצד השני.
ותודה לאחותי, על הקמת הקומונה הזמנית לפליטי הצפון. מקווים לא לבוא שוב בנסיבות דומות בקיץ הבא (אם כי יש לי תחושה שאולי נצטרך כולנו להרחיק קצת יותר...)

לילה ראשון בלי אמא...

אני לא זוכרת אם הייתי בכתה ד' או ה' כשיצאתי טיול הראשון שלי עם תנועת הנוער.
לא הייתי חניכה מורעלת, כי נדמה לי שזה היה בנוער העובד, אבל לא בטוח. אולי במחנות העולים.
הטיול היה לקיסריה, ואני לא זוכרת ממנו כמעט כלום, למעט הלילה.
אני זוכרת שישנו במגרש שמחוץ לחוף, היו שם עצים ומשטח של חצץ, וכל קבוצה קיבלה אזור מוגדר שבו היא אמורה להתמקם.
אני ושק השינה שלי קיבלנו מקום למרגלותיו של פסל, שבאור יום נראה ממש נחמד.
עם רדת הלילה והירח המלא, התחיל החול לגרד בגופי, העייפות לתת את אותותיה, והמרחק מהבית והלינה בחוץ בפעם הראשונה - התחילו להטריד.

החושך הגמור והשקט שהשתרר אחרי שכולם שכבו לישון הותיר אותי שוכבת מתחת לפסל. קטוע יד וקטוע ראש. לאור הירח - הייתי מבוהלת, קפואה מקור ופחד, ובאופן כללי רציתי הביתה.
אני זוכרת את עצמי שוכבת בחושך, מנסה להתעלם מהקטוע שניצב מעלי, ומקשיבה לרחש הגלים שנשמע בלילה מהים.
בסוף, כמובן, נרדמתי, ולמחרת טיילנו עוד קצת וחזרנו הביתה.

אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה הוא...

לא אשכח אף פעם את החוויה הזו, ואת החזרה הביתה. כמה אתה לומד להעריך את הבית כשאתה רחוק ממנו.
כשחזרתי הביתה עוד חיכתה לי הפתעה - ההורים שלי קנו טלויזיה צבעונית (!), שעמדה, רבת הוד והדר, בסלון.
אחרי שהתקלחתי שידרו (במיוחד לכבודי) פרק צבעוני של "היה היה".

כן. בדיוק זה...

מה השתנה בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז?

הבן שלי נסע בסוף השבוע האחרון לטיול הראשון שלו - ששי שבת עם הצופים באזור ירושלים.
הוא היה נלהב ובטוח בעצמו, והרגיש כל כך גאה על שהגיע לגיל שאפשר להתחיל.
בתור אחד שלא ישן אף פעם מחוץ לבית - הסתכלתי עליו מהצד מתכונן ומתרגש, ושתקתי - רק כי ידעתי שהבת הגדולה שלי יוצאת גם היא לאותו טיול ותהיה לו תמיכה כשהוא יזדקק לה.
וכמובן שהוא הזדקק לה.
החושך, המרחק, האוהל, הקור בלילה.
יש כאלה שעבורם זו הרפתקה, יש כאלו שעבורם זה איום. אני ניסיתי להעביר אליו את התובנה שעבורו זה אתגר.
אתגר שכשהוא יעמוד בו - לא יהיה גאה ממנו.

ההבדל היחידי ביני לבינו הוא שכשאני יצאתי לטיול - לא היו טלפונים ניידים.
לא יכולתי להתקשר לאמא ולבקש "תבואי!"
לא יכולתי לסמס "אבא, קר לי ואני רוצה הביתה"
התמודדתי.

בסופו של דבר - גם הוא התמודד. אחותו הבכורה עשתה את הקסם שלה, ובעיקר נתנה לו להבין שהיא שם בשבילו.
הוא הלך לחכות לה באוהל שלו עד שתסיים את שיחת הטלפון עם החבר שלה.
כשהיא חזרה, הוא ישן.

בבוקר הכל נראה יותר טוב. העצים ירוקים ולא שחורים, הפרצופים מחייכים, והפסלים בחניון של קיסריה כבר לא מאיימים כמו זומבים בלי ידיים וראש.

הוא עשה את זה.
אני מקווה שחווית ההצלחה תהיה צרובה אצלו בראש, כדי שיוכל להיות שם בשביל הבן שלו כשהוא יצא לטיול הראשון שלו. בעוד שלושים שנה...