בשביל מה קמתי היום בכלל?

כבר היתה שעת צהרים כשהיכתה בי המחשבה שלא ברור למה בדיוק קמתי היום.
זה מסוג הימים האלו שבהם הפרעת הקשב שאין לי משתלטת עלי ואני לא עושה כלום.
אולי כלום זה לא מדויק.
בבוקר החלפתי את הסיסמה ב- ebay, כי כתבו בחדשות שזה ממש דחוף.
לפני הצהרים מרחתי לק חדש על הציפורניים ברגליים, כי על הקודם כבר חלה התיישנות ופדיחה לנעול סנדלים.
אחר כך הסעתי את ליאור לבחינת הבגרות במתמטיקה  והרגשתי שאני ממש תורמת למאמץ הלאומי להשבחת המוחות ולבניית החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

בין לבין הייתי בפייסבוק (איך אומרים קוטג' בסינית וכמה תמונות של חתולים) .

בינתיים הגיעה שעת הצהרים, וחשבתי לעשות משהו מועיל אז הכנסתי סלמון לתנור.

כל היום אני מתייסרת באיך היום הזה עובר ואני לא עושה בו כלום.
אז פיניתי קצת זמן לנסות ולחשוב למה, בעצם, אני לא עושה כלום, והגעתי למסקנה שאני מותשת.

התקופה האחרונה (אני לא יכולה לזכור מתי זה התחיל) היא תקופה של התשה. כיבוי שריפות. דרמות בכל החזיתות. קיטורים, הצטדקויות, תיסכול.
אני לא אוהבת לכתוב על זה בעיקר כי אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל נדמה לי שהשיא הגיע השבוע, ואני מקווה שאחריו תבוא רגיעה.

והנה, רק דוגמה אחת...

בסוף השבוע שעבר התקשרה אלי אמא של אחד הילדים מהכתה של ליאור. יש קיצוצים במועצה, קיצוצים ברשת אורט, קיצוצים בבית הספר - אין לי מושג על מה ולמה - אבל השורה התחתונה - עומדים לפטר את המחנך שלהם. זה שמלווה אותם כבר שנתיים, וממש היינו רוצים לראות אותו איתם גם בשנה השלישית.
היא ביקשה שאכתוב מכתב בשם ההורים, שאולי יעזור לו וייתן קצת רוח גבית בשימוע.
אז כתבתי את זה (וסליחה על הסתרת השם, מסיבות מובנות):

שלום רב,

במהלך השנתיים האחרונות היה ע. מחנך כתה י' 6, ולאחר מכן י"א 6.

במהלך שנים אלו, היווה ע. דוגמה ומופת לתפקיד המחנך בכתה, הן במסגרת כיתתית וקבוצתית והן ברמה האישית לכל אחד מילדינו.

בימים אלו, בהן עוברת מערכת החינוך בארץ והמערכת בטבעון בפרט טלטלות עזות, אנו רוצים לפרט בפניך, בשמנו ובשם ילדינו – את הערכתנו הרבה לע. – לרמה המקצועית, האישית ולדוגמה אשר הוא משמש לילדינו.

אין זה סוד כי בני נוער בגיל 17 הם קהל מאתגר במיוחד.

הנוער של היום, ונדמה לנו כי הנוער בטבעון בפרט - הוא חכם, מתוחכם, דעתן ולעיתים עקשן.

מול אתגר זה ניצב ע. במהלך השנתיים האחרונות, ובצעדים מדודים רכש לו מקום של כבוד בלבבם של ילדינו. למרות האתגר, הצליח ע. בדרכו הצנועה והמיוחדת לייצר מערכת של יחסי אמון והערכה בינו לבין התלמידים בכיתה, מה שאפשר בכתה שיח פתוח, הקשבה, שיתוף פעולה ואחריות הדדית, יחד עם רמת לימודים גבוהה ונכונות לקבל ולקחת אחריות על משימות – חברתיות ולימודיות כאחד.

לצערנו, לא קל כיום למצוא מורים ברמתו של ע.

אנו, וגם ילדינו, מצפים לפתוח יחד עם ע. גם את שנת הלימודים הבאה, האחרונה והמשמעותית ביותר עבור ילדינו – על מנת לחזק את האמון במערכת ולהביא למיצוי את הדרך שבה צעד ע. יחד איתם באופן עקבי בשנתיים האחרונות.

נשמח לעמוד לצידו של ע. ולחלוק מחוויותינו באופן אישי, ככל שיידרש.

בכבוד רב,

הורי ותלמידי כתה י"א 6

על המכתב חתמו 31 הורי הכיתה. 

ביום ראשון שלחנו אותו למורה, שהתרגש מאד מהמכתב וכתב לנו כי הוא מקווה שלא יזדקק לו. 

ביום שלישי הודיעו לנו שברביעי הוא עומד לשימוע, ואז שלחתי את המכתב למנהל בית הספר, לרשת אורט ולמחוז במשרד החינוך.

היום ליאור דיווחה לי שבינתיים פיטרו שלושה מורים מבית הספר. השלושה האהובים עליה. הצעירים, המסורים, אלו שבחרו בחינוך מתוך רצון ושליחות.

היא לא העזה לשאול לגבי המורה שלה. לא רוצה לדעת מה התשובה.

עכשיו אני עצובה - 

שלושה מורים איבדו את מקום עבודתם - פשוט כי היו האחרונים שהגיעו. 

זה מעציב אותי בכל כך הרבה רמות.

משפחה שמאבדת מקור פרנסה, בית ספר שפושט רגל ומתפרק מנכסיו הטובים ביותר, תלמידים שיאלצו להסתפק בפחות... אבל בעיקר - אני עומדת מול הבת שלי, בת ה- 17, שבא לה לבכות כי המורים הטובים ביותר שלה לא יהיו שם בשנה הבאה, ולא יודעת מה להגיד.

כל הססמאות של "אם תשקיע זה ישתלם לך", "אם תהיה טוב יעריכו את זה", וכמובן "סוף טוב הכל טוב" השימושית ביותר - מתפוררות מול המציאות הזו, שאין לה שום הסבר הגיוני. בעצם יש, *LIFO. יופי.

ובעודי יושבת וכותבת את הפוסט הזה - 

ניצן התקשרה שהיא נתקעה עם האוטו בדרך הביתה מהבסיס

שרון נרדם בסלון ופיספס שיעור טניס וחזרה בתזמורת

עוד יום עבר, ויש לי שלוש נקודות של אור:

1. מחר סופשבוע, מתכוונת להתחיל מחדש בשבוע הבא

2. יש לי לק יפה בציפורניים של הרגליים

3. ליאור התקשרה - הבגרות היתה קלה! יאללה, עוד שניים להעביר את ה#$%#  הזה, וסיימנו. את הנכדים מישהו אחר ילמד...

  

* רק ליתר ביטחון - LIFO - Last In First Out - בניגוד ל FIFO - First In First Out.