עמודים 1+2 - רגע לפני

ברור שלא יכולתי להתאפק.
וגם היו לי את כל הסיבות שבעולם -
היה לי חשוב לתעד את הנסיבות שהביאו אותי לקבל את ההחלטה להיכנס לפרויקט הזה.
אני יודעת, זה לא עד כדי כך חשוב (לאחרים), אבל לי זה חשוב מאד, ובמיוחד אני מאמינה שאם נכנסים לפרויקט (כלשהו, לא דווקא זה) מתוך מודעות ועם חזון, יש יותר סיכוי להתמיד בו.

אז את הסיפור סיפרתי בפוסט הקודם, איך בעצם החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט הזה, ואיך כתבתי לו חזון, ומניעים, ותכנית עבודה.
זה הגיע אחרי שבשבוע שעבר סיימתי למעשה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי, והגשתי אותה לבדיקה ותיקונים, מה שפינה לי זמן (גם ביממה וגם בראש) להשקיע במשהו אחר.
זו הפעם הראשונה שלי ב project life ואני מניחה שעם הזמן והניסיון אגבש לי סגנון ושיטות יותר אישיות, ובינתיים, שני עמודים כבר כאן.

מכיוון שיש לי אוסף גדול של ניירות, מדבקות ועוד כל מיני שאני אוגרת כבר שנים - אתן קרדיט בכל תמונה לחומרים שנרכשו לאחרונה, לטובת מי שמתעניין.

עמוד 1 - החלטות לשנה החדשה.
דפים מעוצבים מלוח השנה של דנה ישראלי - מהשנה שעברה
מדבקות אותיות - תוצרת הארץ
מדבקת תאריכון - איקאה
כל השאר - מהמגירות העמוקות שלי...

אז הסיפור שמאחורי העמוד הזה וגם כמה קלוזאפים כבר נסקרו, ונעבור מיד לעמוד השני...

רק לפני העמוד השני - 

קיבלתי (כמה ימים לפני הזמן) מתנת יומולדת - מדפסת לתמונות.

מדובר במדפסת canon selphy CP910.

זה פינוק לכל עניין ודבר - כי זה יותר יקר מאשר להדפיס תמונות בחנות, אבל - זה מתאים בדיוק לבעלי בעיות בדחיית סיפוקים - מי שרוצה להדפיס כאן ועכשיו - מותק של דבר, מדפיסה ישירות מהטלפון או מכרטיס זיכרון, על נייר מיוחד באיכות של מכונה בחנות. 

כיף לי :)

 או קיי, ועכשיו אחרי שקיבלתי את המדפסת, יכולתי לעבור לעמוד השני - שמתעד את החזון שמאחורי הפרויקט הזה, וכמובן את הגשת הדוקטורט לבדיקה - מה שפינה לי את הזמן לתענוג

עמוד 2 - חזון
מדבקות וגלוית שנה טובה - יעל יניב
כל השאר - שנים של אגרנות...

 והנה תקריבים על החלקים השונים - מקווה שאפשר לקרוא את הטקסט:

מדבקת הנוצה מגליון מדבקות הטבע של יעל יניב.
מזל שאת הדוקטורט כתבתי במעבד תמלילים...

מדבקה נהדרת של יעל יניב, מתוך גליון החופשה

אני לא מגזימה, כדי להגיע לערימה הזו הייתי יום וחצי (!) בדפוס

מי היה מאמין. אשכרה - ספר

זה אחד המשפטים המשמעותיים עבורי.
סולחת לעצמי על כל הפרויקטים המותחלים שלא הגיעו לכדי סיום...

כאן השתמשתי בתגיות נדבקות ששימשו אותי המון לסמן מאמרים לאורך הדוקטורט

כאן לא רואים כל כך טוב, ואני גם לא מרוצה מהיישור - אבל מתאמנת בלייצר כרטיסיה אחת שמתפרשת על שני כיסים.
בפעם הבאה אדייק יותר

תודה, יעל, על הגלויה המהממת. כמה מהר נמצא לה ייעוד :)

 אני משתדלת לכתוב כמה שיותר בכתב יד, אני ממש מנסה בכל הכוח להתנתק מהמחשב.
לפעמים אני מרוצה מהתוצאה, ולפעמים לא.

בסידור באלבום - העמוד השני הוא בעצם הגב של העמוד הראשון, ובשני מקומות התשתמשתי באותה הכרטיסיה בשני הצדדים - בשאר המקומות יש שתי כרטיסיות - גב אל גב. אני צריכה עוד לעבוד על הגודל - בגלל שאני גוסרת אותן בעצמי זה לא ממש מדויק, ולפעמים רואים מאחורי כרטיסיה את הגב של השניה.
טוב, יש לי עוד לאן להתפתח. מזל :)

זהו, אני מוכנה לפתוח את השנה החדשה - מחכה לצלם את התמונות הבאות, שיהיו העמוד הבא באלבום שלי.

על הדרך - מאחלת לכולם שנה טובה ונהדרת, מלאה ביצירתיות ותמונות עם חיוכים.

תיכוניסטית אחת פחות

... והבלוג, כמו חברה טובה מימי בית הספר, מקבל אותי באהבה גם אחרי שלא ביקרתי בו כמעט תשעה חודשים.
כמו חברת נפש הוא יודע, שכשיהיה לי משהו חשוב לספר, אני אחזור.

לפני יובלות, כתבתי את הפוסט הזה כי ניצן סיימה י"ב וזה הציף אצלי זכרונות ממסיבת הסיום שלי.
אז עברו שלוש שנים, כאילו כלום, והנה גם ליאור הגיעה לרגע המרגש הזה, שבו עמל של 12 שנים, לחץ של המון בגרויות, חזרות אינטנסיביות של חודש לפחות ושעות על גבי שעות של עריכת ספר מחזור - מתנקזות לכדי רגע אחד, מדהים, שלא זוכרים ממנו כלום. (כמעט כמו חתונה :) )

שמיניסטית בדימוס מעלפת ושני הורים שמשתבחים עם הגיל :)

התחושות האלו, שממלאות אותך בקטן יום יום, אבל גואות כשאתה יושב שם, בקהל ההורים, הן  הדלק שמניע את מנוע ההורות. כל מה שנותן לך כוח לקום בלילות, ללוות בבקרים, לחרוש יחד איתה למבחנים, להסיע לחוגים, לנגב דמעות כשמבאס, לא להפריע כשהיא בהיי...

פתאום היא לא הילדה שלנו, היא פשוט היא. לא להאמין כמה יפה - מבפנים ומבחוץ.

כל העולם מטושטש כשאת זוהרת באמצע...

ואז מגיע הרגע הזה, שקוראים לה לבמה... כי איך שלא תהיה מצטיינת...
ילדת קסם שכזו.

אוי, כמה שהם יתגעגעו אליך...

לא מנסה אפילו לספר איזו משובחת היתה המסיבה, כמה מרגשת היתה ההופעה, וכמה מעולים היו הילדים האלו. ממילא כל ההורים שלהם יודעים ומוחים דמעה של נחת.
חבל על המילים שלי, כי יש לי תמונה אחת שאומרת הכל...
היא באופוריה של אחרי, והחבר שלה ש(כרגיל) הגיע בהפתעה מירושלים.
והמבט בעיניים שלה, והמבט בעיניים שלו - אומרים את הכל.

אויש, אני אוהבת את הילדים האלו!

עוד אחת סיימה י"ב. חזרה בבוקר שאחרי האפטר פארטי, המומה ועוד לא מעכלת.
עוד חופש גדול אחד שאחריו היא יוצאת למכינה, ללמוד ולהתנדב עוד שנה לפני הצבא.

זר לבוגרת המושלמת, גרסת 2015

נפלאה שלי -
אלו היו 12 שנים של עבודה קשה, של מציאת האיזון בין החובות והתחביבים, של צופים, של חברים, של טיולים ושל בילויים. של נסיעות לחו"ל, קורסים וסמינרים. יחד איתם אלו היו שנים של ציונים משובחים ומוח חריף, של אתגר לעצמך ואתגר למורים, והנקודה הזו, ילדתי, שבה את מסיימת, היא רק עוד נקודה על הציר המפואר הזה של חייך.
עוד רגע את בחופש, קחי אוויר לעוד שתי בחינות - ואת שם.

יאללה, שתיים סיימו, עוד שניים to go...

איזה טעם יש לאכזבה?

בשבועות האחרונים אני יודעת את התשובה לשאלה הזו. חמוץ, עם קצת מתכת על הלשון...


באנו לגור בטבעון לפני 11 שנים.
הסיבה המרכזית, ואולי היחידה, שבגללה עברנו לכאן היתה מערכת החינוך.
הגענו לכאן עם שתי ילדות בבית ספר יסודי, תינוק קטן ואחת שעליה אפילו עוד לא העזנו לחלום
מאז עברנו את כל מסגרות החינוך בקריה -  גנים, יסודי, חטיבה ותיכון.
יש כאן רק בית ספר מקיף אחד (חטיבה ותיכון, בשני מבנים שונים), ויש לי בבית (תכל'ס היא כרגע בבסיס, אבל לא נהיה קטנוניים) בוגרת אחת שלו ועוד אחת שתכף תסיים (גם היא לא בבית. אבל עוד תשוב...).
אני באמת מאמינה שאין דבר כזה מושלם, וגם אין לי ציפיות למערכת מושלמת. הדבר היחידי שאני מצפה לו היא מערכת שרואה את הילדים שלי. רואה אותי.
אנחנו חיים ביישוב הזה, שהוא לא גדול אבל גם לא קטן, עושים כמיטב יכולתנו לתרום לקהילה ולתחושת ה"ביחד" ולמען האמת לא מצפים ליותר מדי בחזרה. אולי רק להדדיות.

והנה הגיע הרגע המרגש, ושרון סיים את בית הספר היסודי. כאמור יש כאן רק מקיף אחד, והחטיבה נמצאת ממש מול הבית, מה שאומר שלרשום אותו לחטיבה כאן היה הצעד המתבקש. אז אמנם מתבקש, אבל למרות זאת, כמה שיחות עם הורים אחרים והרבה שעות של מחשבה והתלבטות הובילו אותנו לתובנה שלשרון יהיה יותר טוב בבית ספר אחר.

יותר טוב כי הוא הילד שהוא. יש לו ים של יתרונות, וגם איזה קושי או שניים. הוא לא ניצן, ולא ליאור, והוא צריך לראות את מודל ההצלחה מול העיניים.
בשביל שרון, מודל ההצלחה זו מגמת המוזיקה בבית החינוך כרמל זבולון. המגמה עצמה אמנם מתחילה רק בתיכון אבל בשביל ילד (נער?) כמו שרון - לראות את הגדולים בעיניים ולדעת לאן אתה שואף - יכול לעשות את כל ההבדל. שרון זומן לבית הספר לראיון קבלה אישי - והתקבל. למי שמכיר את בית הספר הזה - זה לא דבר של מה בכך.

בתמימותי, חשבתי שבמועצה המקומית קרית טבעון יראו אותי. את טל. יקראו את המכתב האישי שכתבתי על הבן האישי שלי, ויסתכלו לי בעיניים.
לא תושבת מתלהמת, לא אחת שבאה רק לריב, לא אחת שחושבת שהכל מגיע לה - אלא אמא של שרון - שדואגת לבן שלה ולחינוך שלו, ורוצה רק את מה שטוב בשבילו.
אז זהו.
שפה טעיתי.

רצה הגורל ושנת המעבר של שרון היא בדיוק שנת הכאוס במערכת החינוך של טבעון. קרו פה המון דברים במהלך השנה, שייצרו הרבה רעש ואי נוחות במערכת, והגיעו לשיא עגום בסופה, ועל זה כבר כתבתי.

מתוך לחץ, שרירות לב ומה שנקרא בפי מנהל מחלקת החינוך "אילוצי מערכת", קיבלנו תשובה שלילית לבקשתנו לשחרר את שרון ממערכת החינוך של טבעון, ולאשר לו ללמוד בבית ספר מחוץ לישוב.
במכתב תשובה משוכפל שאינו מתייחס כלל למהות הבקשה אלא רק מספק תשובה לקונית, הודיעו לנו מהמועצה, שעד היום הרגשנו שהיא שלנו, כי על פי חוזר מנכ"ל מותר להם לסרב, ולכן הנה, הם מסרבים. אנחנו מוזמנים לערער למשרד החינוך, מחוז חיפה.

בוודאי לא יפתיע את קוראי למודי הקרבות הבירוקרטיים שעמדת הרשות הייתה מתואמת מראש עם עמדת מנהלת המחוז, ולכן לא בדיוק קרסתי אל מול תיבת הדואר כשהגיע המכתב ובו סגן מנהלת המחוז מודיע כי החליט שלא להתערב בהחלטת הרשות.

שמעתי סיפורים על מלחמות בתחנות רוח, אפילו שמעתי על כאלו שהגישו בג"צ במקרים דומים - וניצחו.
תרימו את הראש ותסתכלו מסביב - יש פה מספיק מלחמות. זו לא אני, זו לא דרכי, וזה לא המסר שאני רוצה להעביר לילדי.

ובכל זאת, אני רוצה להגיד כמה מילים לאנשים שהם המועצה שלי (ראש המועצה, אנחנו מכירים אישית ואני מסתכלת לך בעיניים כשאני כותבת את זה, וגם אמרתי לך אישית):

גם אם חוזר מנכ"ל מאפשר את זה - לא מחזיקים ילדים כבני ערובה ברשות המקומית.
יש לכם בית ספר להציל? תשקיעו בבית הספר, אל תחזיקו בכוח 30 ילדים שביקשו לעבור, כל אחד לבית ספר אחר, ומסיבותיו הוא.

הנה לכם אתגר -

תגרמו לבית הספר הזה להיות כל כך טוב, ששלושים ילדים אחרים מיישובים אחרים בסביבה יגיעו אליו לראיון אישי ויתקבלו פשוט כי הם כל כך נפלאים, בדיוק כמו הילד שלי.

אם כך, נפל הפור. שרון ילד ללמוד בחטיבת הביניים של קרית טבעון בשנה הבאה.
זה בית ספר לא רע, ואני בטוחה שהוא יעשה בו חיל.
יש בהחלטה הזו גם כמה יתרונות - להישאר עם כל החברים, להיכנס למערכת שאנחנו כבר מכירים, ומעל לכל כמובן - לקום ב 7:55 בבוקר ולהגיע לכיתה עם הצילצול.

לשרון אני אומרת שהכל יהיה טוב.

לעצמי אני אומרת "עזבי, קחי כדור ולכי לישון. הם לא שווים את הדמעות"

בשביל מה קמתי היום בכלל?

כבר היתה שעת צהרים כשהיכתה בי המחשבה שלא ברור למה בדיוק קמתי היום.
זה מסוג הימים האלו שבהם הפרעת הקשב שאין לי משתלטת עלי ואני לא עושה כלום.
אולי כלום זה לא מדויק.
בבוקר החלפתי את הסיסמה ב- ebay, כי כתבו בחדשות שזה ממש דחוף.
לפני הצהרים מרחתי לק חדש על הציפורניים ברגליים, כי על הקודם כבר חלה התיישנות ופדיחה לנעול סנדלים.
אחר כך הסעתי את ליאור לבחינת הבגרות במתמטיקה  והרגשתי שאני ממש תורמת למאמץ הלאומי להשבחת המוחות ולבניית החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

בין לבין הייתי בפייסבוק (איך אומרים קוטג' בסינית וכמה תמונות של חתולים) .

בינתיים הגיעה שעת הצהרים, וחשבתי לעשות משהו מועיל אז הכנסתי סלמון לתנור.

כל היום אני מתייסרת באיך היום הזה עובר ואני לא עושה בו כלום.
אז פיניתי קצת זמן לנסות ולחשוב למה, בעצם, אני לא עושה כלום, והגעתי למסקנה שאני מותשת.

התקופה האחרונה (אני לא יכולה לזכור מתי זה התחיל) היא תקופה של התשה. כיבוי שריפות. דרמות בכל החזיתות. קיטורים, הצטדקויות, תיסכול.
אני לא אוהבת לכתוב על זה בעיקר כי אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל נדמה לי שהשיא הגיע השבוע, ואני מקווה שאחריו תבוא רגיעה.

והנה, רק דוגמה אחת...

בסוף השבוע שעבר התקשרה אלי אמא של אחד הילדים מהכתה של ליאור. יש קיצוצים במועצה, קיצוצים ברשת אורט, קיצוצים בבית הספר - אין לי מושג על מה ולמה - אבל השורה התחתונה - עומדים לפטר את המחנך שלהם. זה שמלווה אותם כבר שנתיים, וממש היינו רוצים לראות אותו איתם גם בשנה השלישית.
היא ביקשה שאכתוב מכתב בשם ההורים, שאולי יעזור לו וייתן קצת רוח גבית בשימוע.
אז כתבתי את זה (וסליחה על הסתרת השם, מסיבות מובנות):

שלום רב,

במהלך השנתיים האחרונות היה ע. מחנך כתה י' 6, ולאחר מכן י"א 6.

במהלך שנים אלו, היווה ע. דוגמה ומופת לתפקיד המחנך בכתה, הן במסגרת כיתתית וקבוצתית והן ברמה האישית לכל אחד מילדינו.

בימים אלו, בהן עוברת מערכת החינוך בארץ והמערכת בטבעון בפרט טלטלות עזות, אנו רוצים לפרט בפניך, בשמנו ובשם ילדינו – את הערכתנו הרבה לע. – לרמה המקצועית, האישית ולדוגמה אשר הוא משמש לילדינו.

אין זה סוד כי בני נוער בגיל 17 הם קהל מאתגר במיוחד.

הנוער של היום, ונדמה לנו כי הנוער בטבעון בפרט - הוא חכם, מתוחכם, דעתן ולעיתים עקשן.

מול אתגר זה ניצב ע. במהלך השנתיים האחרונות, ובצעדים מדודים רכש לו מקום של כבוד בלבבם של ילדינו. למרות האתגר, הצליח ע. בדרכו הצנועה והמיוחדת לייצר מערכת של יחסי אמון והערכה בינו לבין התלמידים בכיתה, מה שאפשר בכתה שיח פתוח, הקשבה, שיתוף פעולה ואחריות הדדית, יחד עם רמת לימודים גבוהה ונכונות לקבל ולקחת אחריות על משימות – חברתיות ולימודיות כאחד.

לצערנו, לא קל כיום למצוא מורים ברמתו של ע.

אנו, וגם ילדינו, מצפים לפתוח יחד עם ע. גם את שנת הלימודים הבאה, האחרונה והמשמעותית ביותר עבור ילדינו – על מנת לחזק את האמון במערכת ולהביא למיצוי את הדרך שבה צעד ע. יחד איתם באופן עקבי בשנתיים האחרונות.

נשמח לעמוד לצידו של ע. ולחלוק מחוויותינו באופן אישי, ככל שיידרש.

בכבוד רב,

הורי ותלמידי כתה י"א 6

על המכתב חתמו 31 הורי הכיתה. 

ביום ראשון שלחנו אותו למורה, שהתרגש מאד מהמכתב וכתב לנו כי הוא מקווה שלא יזדקק לו. 

ביום שלישי הודיעו לנו שברביעי הוא עומד לשימוע, ואז שלחתי את המכתב למנהל בית הספר, לרשת אורט ולמחוז במשרד החינוך.

היום ליאור דיווחה לי שבינתיים פיטרו שלושה מורים מבית הספר. השלושה האהובים עליה. הצעירים, המסורים, אלו שבחרו בחינוך מתוך רצון ושליחות.

היא לא העזה לשאול לגבי המורה שלה. לא רוצה לדעת מה התשובה.

עכשיו אני עצובה - 

שלושה מורים איבדו את מקום עבודתם - פשוט כי היו האחרונים שהגיעו. 

זה מעציב אותי בכל כך הרבה רמות.

משפחה שמאבדת מקור פרנסה, בית ספר שפושט רגל ומתפרק מנכסיו הטובים ביותר, תלמידים שיאלצו להסתפק בפחות... אבל בעיקר - אני עומדת מול הבת שלי, בת ה- 17, שבא לה לבכות כי המורים הטובים ביותר שלה לא יהיו שם בשנה הבאה, ולא יודעת מה להגיד.

כל הססמאות של "אם תשקיע זה ישתלם לך", "אם תהיה טוב יעריכו את זה", וכמובן "סוף טוב הכל טוב" השימושית ביותר - מתפוררות מול המציאות הזו, שאין לה שום הסבר הגיוני. בעצם יש, *LIFO. יופי.

ובעודי יושבת וכותבת את הפוסט הזה - 

ניצן התקשרה שהיא נתקעה עם האוטו בדרך הביתה מהבסיס

שרון נרדם בסלון ופיספס שיעור טניס וחזרה בתזמורת

עוד יום עבר, ויש לי שלוש נקודות של אור:

1. מחר סופשבוע, מתכוונת להתחיל מחדש בשבוע הבא

2. יש לי לק יפה בציפורניים של הרגליים

3. ליאור התקשרה - הבגרות היתה קלה! יאללה, עוד שניים להעביר את ה#$%#  הזה, וסיימנו. את הנכדים מישהו אחר ילמד...

  

* רק ליתר ביטחון - LIFO - Last In First Out - בניגוד ל FIFO - First In First Out.

פרחים לשבת

כל כך הרבה זמן בלי לכתוב, באמת לא יפה מצידי.
רק מוכיח שאני באמת עובדת.
אין לי זמן לכלום מרוב שיש לי זמן :)

בקיצור, בעודי "עובדת" ומדפדפת בין דפי הפינטרסט האינסופיים, נתקלתי בתמונה הזו:

המקור שלה הוא מהאתר הזה, שהוא מהמם בלי קשר ובכל קנה מידה.
בכל אופן, זה הזכיר לי את הבגרות בביולוגיה, והסיפור הזה לגמרי נכנס לקטגורית הקאלט, אז הנה לכם.
מכיוון שלמדתי חמש יחידות ביולוגיה בתיכון, הבגרות שלי התחלקה לכמה חלקים. היה ביוטופ שעליו נבחנו בעל פה וגם קיבלנו ציון על העבודה עצמה, הייתה בחינה בכתב, והייתה מעבדה - שלמזלי לא כללה ניתוח צפרדעים אלא הגדרת צמחים. היה לנו ספר, מגדיר צמחים, שבאמצעותו היית אמור להיות מסוגל להגדיר כל צמח מצמחי ארצנו.
לימדו אותנו איך לעשות את זה, ונתנו לנו המון דוגמאות ואימונים - ולצערי אני חייבת להודות שאפילו פעם אחת לא הצלחתי להגיע לבדי לתשובה הנכונה.
כמה שבועות לפני הבחינה יצאנו לטיול בכרמל עם המורה לביולוגיה. היא בירברה ובירברה ליד כל עשב ושיח, וחבקה כל עץ רענן. כמבן שלא טרחתי להקשיב, אבל באחת העצירות נעמדנו ליד הפרח הזה, והמורה אמרה שקוראים לו "חטמית זיפנית" כי הוא נראה כמו חוטם עם שערות. זה הצחיק אותי מאוד, וכנראה שלא רק אותי כי בשבועות הבאים זה הפך לבדיחה כיתתית.

טוב, מפה לשם יום הבחינה הגיע. כולנו עומדים מחוץ למעבדה בחיל ורעדה והמורה מכניסה אחד אחד, ומושיבה ליד שולחנות, כשעל כל שולחן מונח צמח לזיהוי.
אני - שאת מרבית הבחינות עברתי בעיניים עצומות, הייתי די בטוחה שאת זו אני לא עוברת.
המורה מכניסה אותי לכיתה, ומובילה אותי לשולחן.
אני פוחדת להסתכל.
זה נדמה כמו נצח, אבל פתאום אני קולטת שעל השולחן, בתוך בקבוק ארלנמייר (בתפקיד האגרטל) ממתינה לי לא אחרת מאשר החוטמית הזיפנית.
מעולם לא שמחתי כל כך ולא הייתי גאה כל כך על הכישרון שלי להיתפס לשטויות.

כמה קל להגדיר צמח כשאתה יודע איך קוראים לו :)

בכל אופן, אם אתם עוד תקועים בתחילת הפוסט ושואלים את עצמכם מה זה לעזאזל פינטרסט - אז הנה, זה כאן. תרשמו. ותיפרדו לשלום ממעט הזמן הפנוי שעוד נותר לכם.
אתם מוזמנים לעקוב (גם) אחרי, פשוט חפשו Tal Goldrath :)

מישהו לרוץ איתו

מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי או הבלוג שלי בטח כבר נתקל בעבר בהרפתקאות הריצה שלי.
אני רצה בבוקר, משתדלת יום כן - יום לא, והטלפון החכם שלי עוקב אחר המסלול שלי ומחשב את מהירותי.

לאחרונה הגעתי לתובנה, שאני חייבת להודות שלא היתה ברורה לי כשרק התחלתי בריצה.

אני רצה כדי להתאמן, ולא מתאמנת כדי לרוץ.

זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו משחק מילים, אבל יש לזה משמעות רבה - לריצה שלי, ובאופן כללי לחיים.

רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם די הרבה אנשים סביבי סובלים מאותה בעיה כמו שלי. אולי זו תופעה של דור ה- X או דור ה- Y, או אות כלשהי אחרת.
לא משנה איפה אני, תמיד אפזול למעלה. תמיד אשאל את עצמי מה השלב הבא.
בזמן התיכון - פינטזתי על הצבא
בזמן הצבא - דימיינתי איך אני הולכת לטכניון
בזמן הטכניון - ראיתי את עצמי מרחיבה משפחה
תוך כדי הנקה של ביתי השניה, כבר כתבתי בראש את התיזה של התואר השני

עבודה, ילדים, בית, הישגים, עוד ילדה, עוד עבודה, בית חדש, אוטו, נסיעה, עבודה חדשה...

אני בטוחה שבאופן מסויים אני מתארת עכשיו גם את החיים שלכם.
רצים.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרוץ שאנחנו לא מרימים עיניים ונהנים מהדרך.
ככה התחלתי לרוץ.
בהתחלה בחלקים, כל הזמן עסוקה בלשפר את ההישגים שלי, להאריך את משך זמן הריצה, להצליח לעשות יותר בפעם הבאה.
כל כך עסוקה בהשוואות בין הריצה הקודמת לריצה הבאה, עד שלא הספקתי ליהנות מהריצה עצמה.
בוקר אחד, כשרצתי, והיה לי נורא קשה - עשיתי משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה - ויתרתי לעצמי. עברתי להליכה, קיצרתי קצת את המסלול, וחזרתי הביתה אחרי שניים וחצי קילומטר במקום ארבעה.
אגלה לכם בסוד שהשמיים לא נפלו.
זה היה לא רע, למרבה ההפתעה.
ואז זה היכה בי.

אני לא מתאמנת כדי לרוץ יותר רחוק או יותר מהר.
לשם שינוי הפעם אני רצה פשוט כדי לרוץ.
להרגיש יותר טוב, לשמור על המשקל (ואם אני אסתום את הפה אולי גם להוריד משקל...), לנצל חצי שעה של בוקר למשהו טוב לעצמי. אין לי שאיפות להשתפר בזה, אלא פשוט להמשיך לעשות את זה.
זה טוב בדיוק ככה, כמו שזה.

הלוואי והייתי יכולה להעביר את התחושה הזו לעוד כמה דברים בחיים.
לא לכולם, כמובן, כי אם אין לנו שאיפות אנחנו לא מגיעים לשום מקום,
אבל בהחלט יש דברים שבהם הכמיהה לשלמות שלעולם אינה מושגת מקשה על החיים עד מאוד.

נכון להיום - אני מתבוננת סביבי וחייבת לציין בסיפוק שבמרבית התחומים אני נמצאת היום במקום טוב.
כל מה שנותר הוא להאט רגע, ולזכור להנות מהדרך.

תרימו עיניים, תאמינו לי, יש מה לראות :)

איך הזמן טס כשנהנים...

יום טיפוסי בחיי החדשים:

6:15 - השכמה, לרוב עם ילדה בת עוד-רגע-7 וקפה שאבא שלה הניח לי ליד המיטה
6:30 - אירגונים והתארגנויות, כריכים וכרטיסיות
7:10 - שני ילדים יוצאים להסעה בליווי בלבד, לראות שהאוטובוס לא ברח
7:11 - הכל בסדר, אני יוצאת מתחנת האוטובוס לריצת בוקר
7:45 - חוזרת הביתה, אדומה כמו עגבניה ומזיעה נורא, אבל מאושרת
8:00 - אני אחרי מקלחת, מתיישבת לעבוד
10:00 - הפסקה ראשונה לקפה מהמכונה המופלאה שלי ומיד חזרה לעבודה
13:00 - יורדת להכין ארוחת צהרים ותוך כדי בישול שמה מדיח, מכונת כביסה ותולה את הכביסה של אתמול
14:00 - בממוצע - שני ילדי סנדביץ' ומפתח חוזרים הביתה, ועדיין מתפלאים כל יום מחדש לגלות שאמא בבית ויש אוכל טרי. אושר.
14:30 - עוד שעתיים של עבודה, מקוטעות על ידי הסעות לתזמורת / צופים
16:30 - אוספת את מעין מהצהרון. וזהו. לא מתקרבת למחשב.

ועכשיו - להבהרות:

• הרבה יותר קל להתארגן ולארגן בבוקר כשאת לא צריכה להתאפר ולהתארגן. רק בגדי ספורט ויאללה.
• בשבחי הריצה כבר דיברתי. אני מתקדמת יפה. בעוד שבוע וחצי יש מרוץ עממי בטבעון, אני מתכוונת לרוץ עם הבן שלי. בפעם הבאה אולי ארוץ תחרותי :)
• כל בוקר ב 8:00, כשאני מתיישבת אני מבינה כמה כבר הספקתי הבוקר, וכמה זמן בזבזתי בעבר על נסיעות
• אסור להתקרב למטבח או לאזור הכביסה בלי אישור מיוחד ולא בשעות המיועדות. פשוט אסור.
• מכיוון שאני עובדת על כמה נושאים במקביל, אני מכינה לי כל יום רשימת מטלות יומית. ממש. על פתק (לא קטן מדי!) כל מה שמבוצע - נמחק. כל פעם שאני מרגישה אבודה - אני חוזרת לפתק לראות מה המשימות שיש לי. בסוף היום הפתק הולך לפח (הניירות) ומה שלא מחוק מועתק לפתק של מחר.
• משהו שידעתי אבל הדחקתי - השיחות של ארוחת צהריים לא דומות לאף שיחה אחרת. הכל טרי. ממקור ראשון. כמו האוכל :)
• אין לי מושג איך התמודדתי עם הלוגיסטיקה הזו כשהייתי במשרד. בעצם יש לי מושג. כל יום בשעה 13:30 נפתח חמ"ל של טלפונים. מי הולך לאן, מי מחזיר מאיפה, ואיזו אמא תעשה לי טובה ותאסוף את הילד שלי הפעם. הפעם זו אני.
• שבוע וחצי ועוד לא נשברתי אף יום לשנ"צ. גאה בעצמי!
• קודם אספתי את מעין מהצהרון ב 16:50. עכשיו ב 16:30. היא מרגישה שאני משקיעה בה :)

עוד לא שבועיים מאז שאני בבית. 

כמה קל להתרגל...

אחרי החגים

טוב, הנה זה בא.
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה בראשי כבר שבועות, מחכה שיגיע היום שלו, כותבת אותו בחלקים בראש ועל המחשב.

פעם לפני שנים רבות (18 כמעט, ליתר דיוק), הייתי מהנדסת צעירה עם אפס ניסיון, ועם תינוקת קטנה.
חיפשתי עבודה, לא ידעתי בדיוק איזו, רק ידעתי שמהנדסת כימיה אני לא רוצה להיות.
כמעט בטעות הגעתי לראיון עבודה במעבדה אחת, בטכניון, וככה קיבלתי גם עבודה וגם משפחה.
פרופסור אחד - אדם מופלא ששיכנע אותי שאצלו במעבדה אני רוצה לעבוד למרות שזה לא בדיוק קסם לי ברגע הראשון;
מנהלת מעבדה אחת - שהתייחסה אלי כמו הבת שלה ורק אחרי חודשיים בערך גילינו במיקרה שהיא הייתה עם אמא שלי באותו החדר בגרעין של בני עקיבא, ובעצם הכירה אותי כשנולדתי;
ודוקטורנטית אחת, אופירה - שהיו לה שלושה ילדים קטנים ושני תארים ועבודה ולימודים ואני כל הזמן חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך היא עושה את זה, ושכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה...

הימים עברו, ותקציבים הלכו ובאו, ואחר כך עשיתי תואר שני במעבדה ליד ועזבתי את הטכניון והמשכתי הלאה ונולדו לי עוד ילדים או כמו שמאיר שלו אומר "והקיץ קץ, והאביב אבב", אבל משפחה לא בוחרים וכל השנים האלו נשארנו בקשר, אנחנו ועוד כמה סטודנטים שעברו במשפחה הזו על הדרך, ונשארו.

אחרי כמה שנים של הרפתקאות וזיג זג, הלכתי לחפש את עצמי שוב, וביקשתי מאופירה לפגוש אותי לפגישת יעוץ. חשבתי על דוקטורט, או על עבודה במחקר, אבל לא באמת ידעתי מה אני מחפשת, וחשבתי שעם הניסיון שלה אולי אקבל עצה טובה.
כשהתקשרתי לקבוע פגישה, היא אמרה לי "אין לי זמן, אני נורא עסוקה, בואי נקבע ליום ראשון בעוד שלושה שבועות בשעה 16:00". קצת נעלבתי, אבל זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות ביום ראשון בעוד שלושה שבועות אז חיכיתי בסבלנות.

 התייצבתי אחרי שלושה שבועות, אחרי שהפכתי בראשי שעות מה בעצם אני רוצה להגיד, ואיך להצליח להגיד את זה בלי לבכות מרוב יאוש, אבל איך שהתיישבתי והתחלתי לגמגם היא פשוט אמרה בחיוך: "תקשיבי, הסיפורים שלך לא ממש מעניינים אותי. אני צריכה עוזרת מחקר, רוצה לבוא? מתי את מתחילה?"

וככה חזרתי.
זה היה לפני חמש שנים.
חמש שנים מופלאות שבהן למדתי המון, צמחתי, הגעתי לכמה ההחלטות חשובות והבנתי עוד דבר או שניים על עצמי. אופירה הדוקטורנטית היא מאז כבר פרופסור, והיא הבוסית שלי בעבודה, והמנחה שלי בתזה, אבל דבר אחד לא השתנה. גם היום אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה.

בשנה הבאה, שזה ממש אחרי החגים, אני עוזבת את העבודה שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
התלבטתי המון, התביישתי, שיקשקתי, קיוויתי, החלטתי.
העבודה החדשה שלי תאפשר לי להשקיע עוד זמן בלימודים, ולהתקדם עם המאמרים שאני צריכה לכתוב, ומחקר שאני צריכה לערוך.
בעבודה החדשה שלי אני אהיה אדון לזמן של עצמי, ואצטרך לנצל אותו ביעילות ובקפידה.
כשאני חושבת על הניסיון שצברתי, אני חושבת שאני עושה את המעשה הנכון ומוסיפה לעצמי עוד ניסיון, במשהו קצת שונה, שיעזור לי לבנות את עצמי עוד קצת בעתיד.

אצלי תמיד ראש השנה בא יחד עם יום ההולדת שלי, אז חשבון הנפש וההחלטות לקראת השנה החדשה הם כל שנה חזקים במיוחד.
השנה יש לי שנה של התחלה חדשה, ופרידה מהמוכר והאהוב,
ברגשות מעורבים מאוד.
קצת כמו ילד שצריך לדעת לשחרר את אמא ולצאת לדרך, עם כל המטען והכלים שניתנו לו בבית.

אני אסירת תודה על כל מה שהיה,
ועל זה שהאמא המסויימת הזו גם יודעת לשחרר ולפרגן.

מאחלת לעצמי בהצלחה, ושכל מה שאני מקווה אכן יתגשם,
ושאולי, מתי שהוא, אני אהיה גדולה סופסוף, ואהיה טל (שזה כמו אופירה, רק אחר :))

בלדה למורה

הרימי עיניך, מורה יקרה

והביטי אל תוך עיניה

היא עומדת מולך בחולצה לבנה

הילקוט הוורוד על כתפיה

מבטה מתרגש, מהסס, קצת חושש

חיוכה ביישני ועצור

שתי שיניים נפלו בחופש הגדול

ואחת עוד תלויה ברישול

לפניה שנים של שמחה ושל גיל

אך גם קושי, אתגר ותסכול

זהו צעד ראשון במורד השביל

שחלקו פראי, חלקו כבר סלול

כן, היא נראית כמו כולם - אבל היא אחרת

מיוחדת, שונה, אמיתית

אנא אל תנסי, למרות התלבושת,

להכניס את כולם לתבנית

בכיתה שלך, 23 קטנטנים

בחולצות לבנות, מחברות, קלמרים

מרכיבים יחד תמונה נהדרת,

אבל כמו בפאזל - כל פיסה היא אחרת

תני לה לצמוח, לשמור על שלה

להשאיל מאחרים את שמתאים בשבילה

ותראי, איך תוך שנה, או שנתיים (או עשור...)

היא תגדל מאושרת, מסוגלת לבחור

איך להיות מושלמת,

בדיוק כפי שהיא,

כבר היום

 

 

עוד דמעה...

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון 

ולא הכנתי שיעורים. 

פיקסמן מזיע, רמז לי לבוא, 

הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים. 

"הפעמון כבר מצלצל" אמרתי לו 

"שיצלצל" הוא אמר 

"אין בכלל ממה לפחד 

הכל כבר עבר, 

אנחנו כאן אורחים לרגע 

הבט סביב, 

זה לא הפעמון שלנו, 

אתה מקשיב?" 

"אני מקשיב" אמרתי לו 

"וזה חלום כל כך מוזר" 

"תתעורר" אמר לי פיקסמן - 

"זמנך עבר"...

ואז הבנתי שאני לא חולמת, זו באמת מסיבת סיום תיכון, אבל היא לא שלי.
הבת הבכורה שלי, 
הראשונה,
זו שרק אתמול נולדה,
זו שלימדה אותי כמה מוזר ומדהים וקשה ומתגמל זה להיות אמא,
זו שהיתה הכי שקטה אבל הכי יפה בכיתה א',
ואז הכי חמודה והכי יפה בכתה ו',
ואז הכי מבולבלת והכי יפה בחטיבה,
ואז הכי מושלמת והכי יפה בתיכון -


עומדת עכשיו כאן לפני, בשמלה, ונעלי עקב, וחיוך שובה לב
עם החברות הכי טובות, והגדוד מהצופים, והחבר הכי נפלא,


ומסיימת תיכון.


זה החזיר אותי מיד 25 שנה אחורה, למסיבת הסיום של ביה"ס שלי, עם המחזמר המצחיק לפי המוזיקה של גריז,
וקטעי הריקודים ודיקלומי המעבר,


ותעודות הסיום,

בשמלה, כבר מוכנה להופעה - ואז קראו לי לבמה (1987)

ותעודות ההצטינות,

מחזור מ', אורט קרית מוצקין (1987)

וההתרגשות של ההורים שלי,
וזר הפרחים הענק שקיבלתי אחרי שזה נגמר...

זר בלונים - גרסת 2012

ואני, בניגוד אליה, זוכרת גם את כל מה שבא אחר כך -
ההמתנה הארוכה לגיוס (גם היא צעירה, זה מחכה לה גם), והתחושה המוזרה של להיות פתאום מבוגר,  והריקנות שנשארת כשכולם הולכים לבית הספר בסוף החופש הגדול ורק את בבית, בלי שום דבר מוגדר...
אני זוכרת שבכיתי, אבל הייתי מאושרת.
כי בשביל להיוולד מחדש כמבוגר אתה צריך לעבור איזו מיני-דרך-ייסורים, לשחרר ולהשתחרר, להתמרד טיפה ולצמוח, ואז לחזור - שלם עם עצמך ומפוייס.


ברוכה הבאה לעולם המבוגרים, ילדה שלי. 
אני אסכם לך את זה בראשי פרקים, כמו את החיים:
בגדול - מותר כאן אלכוהול, אבל צריך להתפרנס.

דיווח מהשטח - יש הסכם!

מגיעה לחדר רק קרוב ל 1:00 בלילה, יום ארוך ועמוס כל כך.
המשימה המרכזית שלי היא לערוך וידאו לקראת מחר, אותו נציג מול כל המשתתפים בקורס וגם מול כל חברי הועידה. משהו כמו 200 איש.
כל היום התרוצצתי וצילמתי אנשים, וכמובן שלא סיימתי לערוך, וזה צריך להיות מוכן למחר בצהריים...
אני אלך לישון ואמשיך מחר.
בכל אופן, חייבת דיווח אודות הפוסטר - הצגתי את המחקר שלי היום, הרבה פעמים, באנגלית, עם כוס יין ביד.
ניסיתי לא לשתות יותר מדי כדי שאוכל להבין מה שמדברים אלי. לא פשוט.
בסך הכל נדמה לי שהייתי בסדר...
הנה, מצורף.  לא חייבים לקרוא הכל ;-)

אחרי הפוסטרים היתה לנו ארוחת ערב משותפת. על מנת לייצר קשרים, הושיבו אותנו לסירוגין - סטודנט, פרופסור, סטודנט, פרופסור.
ישבתי ותהיתי מי יתיישב לידי, המקום נשאר ריק די הרבה זמן.
בסוף הגיע מישהו, נראה בערך בגילי או קצת יותר, עם תג שם הולנדי על הדש.
התחיל לשוחח עם ההוא מימין, עם ההוא ממול, ובסוף הסתובב אלי ושאל מי אני.
עניתי שאני טל, מישראל, והוא אמר "באמת?? אני מדבר עברית!" בעברית!!
זה היה הזוי.
לא דיברתי עברית כבר ימים, כל כך מוזר פתאום לדבר בחופשיות.
בקיצור - קטע הורס-
הבחור נולד בארץ, בבית השיטה. אבא שלו קיבוצניק, ואמא שלו היתה מתנדבת מהולנד.
כשהוא היה בן 7 או משהו כזה היא התייאשה, וחזרה לאירופה, ומאז הוא כאן.
יש לו חצאי אחים, כולם גרים בישראל, ואמנם יש לו עברית קצת רצוצה, בכל זאת עברו איזה שנה או שנתיים, אבל תשמעו, במדבר כל קוץ פרח. זה היה הזוי.

הגישו לנו ארוחת ערב מפוארת (ולא שכל יום אנחנו לא אוכלים פה אוכל משובח, פשוט היום היה יותר), ואז היה חידון.
חמישה דפים של שאלות טריוויה בכל מיני תחומים. אנרגיה, סביבה, ההיסטוריה של UKERC ועוד כל מיני דברים. מאז עברו עוד כוס יין וכוס גדולה של בירה במערכת, אז סליחה...

אחר כך ישבנו בחוץ, ודיברנו.
אולי החלק המרתק ביותר בארוע הזה - ישבתי עם שני איראנים והודית אחת.
שיחות מדהימות על נושאים שאפשר רק לחלום לדבר עליהם - תרבות, דת, מעמד האישה, פוליטיקה.
זה מה שיפה במדע. אין לו גבולות.

תוך כדי כל זה אני שמחה להודיע ששלושת האיים של העולם הדמיוני שלנו הגיעו להסכם, וחתמו בראשי תיבות. בדיוק בזמן, לקראת המצגות מחר. קשה להבין את זה, אבל זה מה שאנשים עושים פה, מסביב לשעון. משא ומתן, חישובים, הסכמים...
מחר יום חשוב עם מצגת חשובה.
אני הולכת לישון, ונדמה לי שאפילו הצלחתי לנטרל את השעון המעורר פה שמעיר אותי מדי בוקר ב 6:15...

אחרי שראיתי את התמונות של מעין ממסיבת הסיום, והתגעגעתי כהוגן, חלומות מתוקים!
אה, ומחר בערב, אחרי הטירוף - ערב קיילי!! (ריקודים סקוטיים, הבנים בחצאיות! שוב!)

אופנה אקדמית

כבר הרבה זמן אני מבשלת את הפוסט הזה, והפעם החלטתי שהגיע זמנו.
אני מתחילה בדיסקליימר אודות ההכללות שתקראו מייד, ומתנצלת קולקטיבית בפני כל מי שלא מסכים עם המיון הרדוד המתואר להלן.
 
מי שמכיר אותי ואת קורות חיי יודע, שבמהלך שנים ביליתי משהו כמו 15 שנה בין שבילי הטכניון, ואני עדיין שם.
לאורך השנים יצא לי להיחשף גם לאוניברסיטאות אחרות, ובכל פעם שאני מבקרת בקמפוס אחר אני שמה לב לעובדה המדהימה שהאווירה והסטודנטים בקמפוס שונים ממקום למקום.
הראו לי צילום של סטודנט, ואומר לכם מאיזו אוניברסיטה הוא מגיע.
אז הנה המיון שלי לסטודנטים באוניברסיטאות ישראל. לא סקרתי מכללות, עימכם הסליחה :)

הטכניון - טוב , זו לא בעיה, תזפזפו לפרק האחרון של "היפה והחנון", בחלק של החנון. כן. יש דברים כאלה, והם מסתובבים בחופשיות ברחבי הקמפוס. סתורי שיער, עקומי משקפיים, מבולבלים ושקועים בפתרון של שיעורי הבית האחרונים בפיזיקת הקוונטים. לעולם אין לדעת מתי תגיע לפתע ההארה לפתרון. יש גם מעט בנות בטכניון, רובן לובשות "תמנון" (יש חנות בבית הסטודנט. תלבושת אחידה).

אוניברסיטת חיפה - לאוניברסיטת חיפה יש שער, ובשער שומר. לפעמים נדמה לי שהשומר בודק את אישורי הכניסה של כלי הרכב וגם את גובה העקבים וכמויות הג'ל בשיער. בנות שאינן טופפות על עקבים במכנסי סקיני אינן בנמצא, ולכל הבנים יש ג'ל בשיער. רובם לא מדברים עברית. אני מניחה שזה חשוב, כי לעולם אין לדעת אם לא בדיוק כרגע עובר מולך חתן פוטנצניאלי.

אוניברסיטת תל אביב - טוב, כאן זה תל אביב, כן? כולם מתוקתקים, בבגדי מותגים וחולצות מכופתרות. צועדים בשבילי הקמפוס במראה מוקפד, כי לעולם אין לדעת מתי תגיע ההזדמנות העיסקית הבאה.

אוניברסיטת בר אילן - טוב, כאן אתם לא צריכים אותי - חצאית ג'ינס ארוכה וכיסוי ראש אופנתי, כיפה סרוגה וציציות מציצות. ספר תהילים קטן תמיד בשלוף, כי לעולם אין לדעת מתי הקב"ה עשוי להתפנות להקשיב לתפילותיך.

אוניברסיטת באר שבע - כאן אני הכי אוהבת לבקר. זה תמיד עושה לי את זה. קודם כל, יורדים מהרכבת ומקבלים את החום ויובש של המדבר לפנים. זה בכלל איזור אקלימי אחר ממה שיש לנו כאן, בצפון ובמרכז. אחר כך הולכים על גשר ארוך עם קקטוסים ממוספרים לצידו, והדבר הראשון שרואים מהקמפוס זו הבריכה. הסטודנטים בבאר שבע לובשים גופיות ושרוואלים, או שמלות חוף מטריקו עם כפכפי הוואיינס, וכמעט לכולן מציץ בגד ים מתחת לשמלה. לעולם אין לדעת מתי יתבטל שיעור וכולם יקפצו לבריכה.

תובנות לגבי מוסדות אקדמיים שלא סקרתי יתקבלו בברכה:)

רגעים משני-חיים

בסוף השבוע האחרון ניסיתי לחשוב, אם הייתי צריכה לסמן רגע אחד בחיי שהוא עבורי רגע משנה-חיים, במה הייתי בוחרת.
למרות הקלישאה, אני חושבת שהרגע הזה עבורי היה רגע הלידה של הבן השלישי שלי, שרון.
זה לא זמן מתאים לסיפורי לידה, אבל כשאני מספרת על הרגע הזה אני תמיד מדמיינת איך יחד עם ההורמונים מייצרי החלב שהגוף שלי הפריש מיד עם הלידה, נחתו עלי תובנות של שלווה ורוגע, ומחקו את כל הלחץ שהייתי נתונה בו לפני הלידה, עם עבודה מלחיצה, חוסר הגשמה עצמית ובלי דקה לנשום. שרון נולד 10 ימים לפני הזמן ותפס אותי לא מוכנה, וזה מה שעשה את הרגע הזה עוד יותר משמעותי, והכי הכי לא צפוי.

בשבוע שעבר ליוויתי את הבת הבכורה שלי בשבוע שהיה אולי הקשה בחייה עד כה.
שבוע ההכנה לתערוכת הסיום של המגמה לגרפיקה בבית הספר.
חודשים של הכנות עברו בעצלתיים, המוזה התחבאה לה במשך תקופה ארוכה, ורוב השנה היא לא הצליחה למצוא את הכוחות להושיב את עצמה, ולקדם את שני הפרויקטים הגדולים שעליהם עבדה.
בסופו של דבר, אין להימלט מבחינת הבגרות וממועד פתיחת התערוכה, שהמשיכו להתקרב - למרות הכל, ולא היה מנוס אלא לסיים את הפרויקטים. בזמן. ובצורה מכובדת.

דמעות, לילות בלי שינה, הרבה נישנושים וויתורים על בילויים (כולל מדורת ל"ג בעומר :( ), שעות של ציור וצביעה, והמון כתמים של צבע על השולחן בפינת האוכל - אני לא חושבת שעד היום ראיתי אותה מוציאה מעצמה כל כך הרבה, בזמן כה מועט.

הלחץ נמשך עד הרגע האחרון, וסיום המשימות כל הזמן התרחק והתרחק, ככל שהיא עבדה יותר.
עזרתי איפה שיכולתי, תמכתי, פינקתי, פירגנתי, וכולנו השתדלנו לתת לה את הגב שהיא צריכה, והאויר שהיא צריכה.
ביום ששי בבוקר, התייצבנו בבית הספר, כדי לתלות את כל החלקים, ולהשלים את הפרזנטציה, רגע לפני שהבוחנת מגיעה.
שלוש כרזות ענקיות, לוגו, תפריט ושקיות למסעדת ארוחות בוקר דימיונית.
על הדרך מיתגנו גם צלחת וסכו"ם, ומפיות תואמות.

כשהכל היה במקום, נסעתי הביתה. השארתי אותה שם, בעולם שהוא כולו שלה, עם ההתמודדות שהיא כולה שלה, ולמרות שהבטחתי לעצמי לא להילחץ, לא באמת הצלחתי לנתק את עצמי.

אחרי שעה היא התקשרה.
על גלי התקשורת הסלולרית אפשר היה לשמוע את החיוך שלה.
את ההקלה, את האושר.

אחרי שבוע של קללות ויללות, שבו היא נשבעה לא להתקרב יותר לאקריליק ולמכחולים, הגיעה הבוחנת, ואמרה לה שהעבודה שלה מדהימה.

הקומפוזיציה, בחירת הצבעים, הרעיון שמאחורי העבודה והביצוע - כולם נפלאים.
"שלא תחשבי אפילו לעזוב את המקצוע הזה", היא אמרה לה, "את נולדת להיות מעצבת גרפית!"

טוב, בתור זו שילדה אותה, אני יכולה להגיד שלא ילדתי אותה להיות מעצבת גרפית, אלא להיות כל מה שהיא תרצה להיות.

יש לי הרגשה, שבכמה משפטים ובעיניים מאירות, בוחנת אחת לבגרות בעיצוב גרפי העניקה לבת שלי רגע משנה חיים.

הפעם הראשונה

בחמישי בבוקר היא אמרה לי "יש לי היום שעתיים לשון בסוף היום, ואין לי כוח להישאר. אני רוצה להבריז"
"תעשי מה שאת רוצה" אמרתי, אני נוטה לא לנקוט עמדה במצבים כאלו.
והיא עשתה מה שהיא רוצה.
אחרי השעה הרביעית היא ועוד שלוש חברות שלה, כולן מהעשירון העליון של הכיתה פשוט קמו והלכו להן הביתה.
לא עברו חמש דקות והיא קיבלה SMS ממי שכן טרח להישאר.
מרכזת השכבה נכנסה לכיתה ובדקה מי חסר בשיעור.
כשראתה שארבעתן אינן, הלכה לחפש אותן בשיעור תיגבור במתמטיקה (או משהו כזה). עשירון עליון, כבר אמרתי?
מכיוון שהן לא נמצאו בשטח בית הספר הבינה המרכזת שמדובר פה בהברזה מהסוג הנלוז.
משעת הצהריים של יום חמישי ועד ששי בבוקר נרשם בבית לחץ. אטומי.
אמרתי לה, משועשעת, שאם היא רוצה אני מוכנה לכתוב לה פתק שלא הרגישה טוב.
היא לא רצתה (ילדה טובה, אמא כנראה קצת פחות...)
היא קמה בבוקר, ועם מועקה נוראית הלכה לבית הספר, להתייצב מול גורלה.
מכיוון שלא פגשו את מרכזת השכבה בבוקר, הן הלכו ליועצת, להתוודות.
היועצת אמרה שצוות בית הספר התקשה להאמין שהן (דווקא הן) הבריזו, ולכן דאגו להן מאוד, וזה לא בסדר, ובכלל, למה הלכתן?
היא ענתה לה בכנות: "זה קשה להיות מושלם כל הזמן". הו, כמה נכון.
נכלמות הן התייצבו מול המרכזת הזועמת, כדי לקבל את גזר הדין, שבעיני רוחה של הבת שלי נע בין צעקות ונזיפות לבין השעיה מבית הספר, כולל כל הסקלה הגלומה בין שני מקרי קיצון אלו.
היועצת פרקה את הכעס, שכבר היה, איך לומר, קצת לא רלוונטי, ואמרה את הדבר הכי נורא שיכלה לומר לה: "אני לא כועסת, אני מאוכזבת".
לסיום, ובגלל שהיא הבת שלי, ולכן היא חייבת לומר תמיד את המילה האחרונה, היא אמרה לה "כל אחד מבריז פעם אחת. אני בטוחה שגם את הברזת פעם".
זה שבר את המרכזת, וחיוך השתרבב לפניה. אני חושבת שהוא לא היה רצוני, אבל זה מה שקרה.
ריתוק של שעתיים לבית הספר ביום שני לכל הארבע.
וזו היתה ההברזה הראשונה שלה מבית הספר.
יש לי תחושה שאולי היא גם האחרונה.

***

אה, ושרון הלך לישון ביום ששי אצל חבר.
בפעם הראשונה.

בחינת בגרות

אני זוכרת את תקופת התיכון שלי. זה היה די מזמן, אבל אני זוכרת בכל זאת. בעיקר כי היה לי כיף.
הייתי מתבגרת נוחה (יחסית), מעמדי החברתי היה תקין (פלוס), הדימוי העצמי שלי היה גבוה (שלא לומר עצום) ובלימודים הכל הלך לי בקלות.
איכשהו ידעתי שכשאגדל אהיה כל מה שארצה (כמובן שלא לקחתי בחשבון את המציאות, שבה אין לי מושג מה אני רוצה...)
אולי בגלל זה היה לי לא קל להכיל את הקושי שלה.
היא מושלמת, מבפנים ומבחוץ, מכל הבחינות. רק לא בבחינות.

קודם כל, באופן אובייקטיבי - קשה לה ללמוד. להתרכז לאורך זמן, לשבת, לזכור ולהפנים.
פעם קראו לזה "ילדים עצלנים" והיום קוראים לזה "כדור אחד ביום".
העיקר שיש לזה שם, והעיקר שיש מרשם.

אבל מה שיותר מזה - קשה לי לראות את הרגעים בהם היא נשברת. בהם היא לא מאמינה שהיא באמת יכולה. כשנדמה לה שכולם יכולים יותר ממנה, ושאין לה סיכוי.
כי אני כל כך מאמינה שגם עבורה - השמיים הם הגבול. ובמיוחד אני מאמינה שבשביל להמריא אתה חייב להאמין בעצמך ולשכנע את עצמך שאתה יודע לעוף. גם אם אף פעם לא עפת. כי אם לא תשכנע את עצמך - איך תעז להמריא?

הבגרות במתמטיקה הזו מרחפת כמו צל שחור מעליה כמעט מתחילת התיכון.
למרות שבחרנו בדרך הקלה ובחרנו להיבחן רק על 3 יחידות, כל שנה מחדש אנחנו עוברות את הריטואל הזה של:
"אני לא יכולה, אני לא יודעת מתמטיקה ולעולם לא אדע" (היא),
"עוד לא המציאו תרגיל שלא נדע לפתור - קדימה, עוד מאמץ קטן וזה יתחיל לזרום" (אני),

הבחינה מחולקת לשלוש בחינות, כל שנה בחינה.
בריטואל קבוע, אנחנו יושבות למרתון תרגילים שמתחיל ביאוש ונגמר רגע לפני הבחינה.
בשתי הבחינות הקודמות היא קיבלה 100. ככה. עגול.

זה כמובן לא שינה את הריטואל השנה, במיוחד כשבבית הספר החליטו להגיש את התלמידים לבחינה במועד חורף. כלומר היום.
לא הספיקו את כל החומר? לא נורא.
לא מוכנים לבחינה? לא נורא.
בחורף כולם חולים? לא נורא.

היא לומדת ולומדת כבר שלושה שבועות. שתי בחינות מתכונת היו לה. באחת היא נכשלה, ואת השניה עברה בקושי.
לך תבנה מוטיבציה ואמונה עצמית עם נתוני פתיחה כאלו.
אז ישבנו ולמדנו לבחינה, כרגיל, היא מיואשת ואני דוחפת בעליה.
כבר השלמנו עם העובדה שאם יקרה אסון ניגש לבחינה חוזרת בקיץ. והראיתי לה בחישובי-חישובים שגם אם תקבל 60 בבחינה הזו - כבר יש לה שתי מאיות ועדיין תקבל ציון סבבה.
ופתרנו, ועשינו הפסקות, וראינו קצת טלויזיה, ואז פתרנו עוד.
ואז - אתמול - היא קמה חולה. מה זה חולה? חום, וכאבים בכל הגוף, ושיעולים ונזלות. כל הסטרס שהצטבר בשבועות האחרונים מתנקז דרך מערכת הנשימה שלה.
חזרתי הביתה באמצע יום עבודה, התינוקת חולה (פעם כבר דפקה לנו מופע התעלפות באמצע המטבח תחת השפעת השפעת. אני לא לוקחת צ'אנסים).
דיברנו עם בית הספר. צריך בבוקר הבחינה להביא אישור מהרופא שהיא חולה ומידבקת, ואז יקבלו אישור מיוחד ממשרד החינוך לבחון אותה בחדר לבד. הארכת זמן יש לה ממילא.
אז הלכתי, והבאתי, וצלצלתי, ופיקססתי, וצלצלתי, ופיקססתי שוב (ועוד כמה פעמים, אבל זה כבר משעמם).
ואפילו הצלחתי להקים אותה משברונה, ולפתור יחד איתה עוד בחינה וחצי בספר.
ואז לקחתי אותה ואת התרמוס עם התה לבית הספר.
נשיקות וחיבוקים ומילות עידוד ובהצלחה. והיא הלכה ואני נשארתי בחוץ. אבל רגע - זו גם הבחינה שלי! אני לחוצה כאילו שאני נבחנת.
המורה התקשרה לפני רגע. פירפרתי. אתם מכירים את זה שמתקשרים מהגן, ואתם רואים את מספר הטלפון על הצג, והלב נופל כי ברור לכם שהנה בשורת איוב מגיעה? שום דבר טוב לא יכול לצמוח משיחת טלפון מהגן באמצע היום. אז זהו, שהמורה התקשרה להגיד שנכנסה לראות מה שלומה והיא בסדר - ומרוכזת, ואמרה שהולך לה טוב.
מקווה בשבילה, ומחזיקה לה אצבעות.

*אני קוראת לאחור את הפוסט הזה, ורואה שכתבתי את כולו ברבים - בחרנו, ישבנו, למדנו, פתרנו, ואפילו עשינו הפסקה. אולי אני צריכה להרפות. טוב, בבחינה הבאה.

אפקט הריבאונד

משהו למחשבה...
יום חמישי היום, וזה יום הלימודים שלי.
לקראת כל יום כזה אני מכינה לעצמי חבילה (לא גדולה מדי) של מאמרים, משתדלת שיהיו באותו הנושא, ומקווה שתנחת עלי המוזה ואצליח להפיק מהם משהו שיקדם אותי קצת...

היום, לשמחתי, זה קרה...
המאמרים שקראתי היום היו בנושא אפקט הריבאונד בהתייעלות אנרגטית. כן, נשמע מפוצץ, אני יודעת, ואף מילה לא מתחברת למילה באה אחריה במשפט, אבל הנה הרעיון:

כדי לצמצם את הזיהום ואת פליטת גזי החממה פועלים בכל העולם כדי לעודד התייעלות אנרגטית.
באופן ישיר, יהיה נחמד אם תשתמשו בפחות חשמל, תשרפו פחות דלק, תקררו פחות בקיץ ותייבשו כביסה בשמש  (ממש כמו נחמיה).
באופן עקיף, כדאי לייצר את החשמל בצורה יעילה ככל האפשר, לייצר מכוניות ומכשירים חשמליים יעילים, ובאופן כללי, לעבור למשק חסכוני.

ואז, בדיוק כשהכל נראה פשוט, כמו משוואה בנעלם אחד, בא הריבאונד וטורף את הקלפים.

נגיד שעד היום שילמתם חשבון חשמל של 1000 שקלים. התייעלתם וחסכתם, ועכשיו שילמתם רק 800 שקלים. כיף, נכון?
אז עכשיו יש לנו 200 שקלים פנויים. מה נעשה בהם? עכשיו, כשחשבון החשמל קטן והכסף פנוי, אפשר להתפנק בעוד מכשיר טלוויזיה, או מחשב, או צ'ופר אחר. מכיוון שרוב הצ'ופרים שלנו צורכים אנרגיה, או צרכו אנרגיה במהלך ייצורם, יוצא שבראיה כוללת כתוצאה מהחיסכון באנרגיה אנו למעשה משתמשים ביותר אנרגיה.
אם חסכנו דלק, לאורך זמן, ושמנו קצת כסף בצד, יש מצב שנחליט לצאת, למשל, לחופשה באירופה - והופ - אנחנו על מטוס ששורף דלק (קצת יותר ממה שאנחנו שרפנו קודם באוטו הפרטי שלנו).

בעקבות הפרדוקס הזה, יש הטוענים שכל המאמצים של מקבלי ההחלטות בעולם לעודד התייעלות אנרגטית עושים בעצם פעולה הפוכה - ורק מחמירים את מצבנו.

תובנות? מהמאמרים שקראתי בעיקר ממליצים להמשיך את המחקר, לנסות להוכיח את התיאוריה, או להפריך אותה.

בכל מקרה, יש פה נקודה מעניינת למחשבה, בהיבט האישי.
איך עובד הראש שלנו? איך מנוהל הארנק שלנו? אם יש לנו כסף (או זמן) פנוי, מה אנחנו עושים איתו?
אם השתכנעתם והלכתם לקנות מקרר חדש, חסכוני יותר, מה עשיתם עם הישן (בהנחה שהוא לא התפגר...)? האם הוא ממשיך לצרוך חשמל במחסן או במרפסת, כדי שיהיה איפה לשים את הסירים בחגים?

אני ממשיכה לקרוא.
אם יהיו לי תובנות חדשות, מבטיחה לדווח :)

עמק השמש

נסענו ונסענו (ובדרך צפינו ב"מבצע סבתא". הורס!), ורגע לפני שנגמרה המדינה והתפוצצה השלפוחית, הגענו לקטורה.
חושך. קרוב ל 22:00, אנחנו מתגלגלים מהאוטו ומקבל את פנינו הבחור שאחראי על בית ההארחה.

"חבל שהגעתם בחושך," הוא אומר. "ככה בטח נדמה לכם שאנחנו באמצע שום מקום...".
יש לי חדשות בשבילך. גם באור יום אתם באמצע שום מקום.

בית ההארחה נחמד מאוד, חדרים נוחים ומאובזרים במטבחון קטן, ואפילו פונקנו בחלב במקרר, פירות ועוגיות.
אז אחרי שעברנו את הלילה בשלום, קמנו בבוקר, ואכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ.

מחוץ לבית ההארחה, ממש מעבר לרחבה נמצא המרכז לאימות טכנולוגיות סולאריות, ובו כמה מתקנים המשמשים יזמים ורעיונאים לאימות הטכנולוגיה, עוד לפני שלב הקמת מתקני הפיילוט.
את הסיור שלנו ליווה ויליאם ויסנר, מנהל האתר, עם ידע מעמיק ותובנות על כל הפרויקטים הרצים בו, ועם טיפים וחוויות מאחורי הקלעים של ניהול מרכז שכזה, ייחודי מסוגו בארץ.

כמי שעוסקת רב הזמן במחקר וכתיבה, וכבר מזמן שכחה איך מרגיש ה"שטח", היה משעשע ואולי אפילו קצת מעורר קנאה לראות את עוזרי המחקר של המרכז מגיעים לעבודה בבוקר (ברגל, מהקיבוץ), מסיימים את הקפה (בספל מהבית), לוקחים טוריה ומתחילים לחפור בור להקמה של מתקן חדש.
חלוציות - זה כאן!

הסיור עם ויליאם, השיחה המעניינת עם ד"ר טארק אבו חמדאן, מנהל המרכז לאנרגיה מתחדשת ושימור אנרגיה השייך למכון ערבה ואוניברסיטת בן גוריון, השמש המדברית המפנקת והאויר הצח עשו את שלהם. היה לנו נעים, ורצינו עוד.

ויליאם, בתמורה, לקח אותנו לראות את המתקן של חברת AORA בקיבוץ סמר.

ביקשו מאיתנו לא לצלם, אבל יש להם יופי של הסברים ותמונות באתר.
אולי לא ידעתם, אבל לחבל אילות יש מינהלת לקידום אנרגיות מתחדשות, והוא, למעשה, עמק השמש של ישראל.
שטחים גדולים, שמש שזורחת כל בוקר, אנשים שדוחפים רעיונות ופרויקטים קדימה. כל אלו עושים את הערבה למקום שהעתיד שלו הוא לא רק רפתות ותמרים.

מדענים, מהנדסים, יזמים - כל אלו באים פעם בשנתיים לכנס בינלאומי לאנרגיות מתחדשות שנערך באילת, ולדעתי כל מי שבאמת מתעניין בנושא, חייב לעצמו ביקור, סיור או כמה קשרים טובים בערבה...

ביטבתה, ממש מאחורי השוקו והמוקה, וליד הגגון הסולארי מעל החניה, ממוקמים משרדי המינהלת, ודורית בנט, המנכ"לית, שוב הוכיחה לנו שכשיש כוח מניע, ומישהו שמאמין בצדקת הדרך, הכל (כמעט) אפשרי.

על המינהלת אפשר לקרוא כאן, ומי שרוצה להתעדכן בקשר לכנס הבא (יש עוד זמן, אבל בכל זאת), מוזמן להיכנס לאתר הכנס, או להצטרף לפייסבוק של המינהלת: Eilat-Eilot Renewable Energy.


רגע לפני שנצפין בחזרה, אנחנו יוצאים לביקור בתמנע ובעמק ססגון - אבל זה - לפוסט נפרד...

אצות ושמש בפארק תעשיות רותם

זה לא קורה כל יום, שאני יוצאת מהמשרד אל השטח.
זה לא קורה כל יום שאני נוסעת מהבית לשלושה ימים, ומשאירה את הכל מאחור. בלי ילדים, בלי דאגות, רק אני והראש, שיוצא לדרך מלא בטרדות ודאגות, ומתמלא תוך כדי מסע ברעיונות חדשים, תובנות חדשות ו... שקט.

אין ספק שהפעם היה לי מוצלח במיוחד, גם המועד בא בדיוק בתיזמון הנכון, גם תכנית הסיור היתה מרתקת, גם החברה היתה מהנה במיוחד, וגם מזג האויר פעל לטובתינו.

יצאנו ביום ד' בבוקר, במסגרת "קמפוס אנרגיה" של החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, 24 סטודנטים - לסיור של שלושה ימים (יומיים וחצי, אם רוצים דווקא לדייק) באזור הדרום.

ראינו המון דברים, מרחיבי אופקים ומרחיבי דעת, ולעיתים אפילו ממלאים את הלב בתחושת גאווה לאומית (ממש כך, ולא בהגזמה).

הביקור שלנו בפארק התעשיות רותם היה בדיוק זה. מרחיב אופקים ולב.
הנה לכם מקום, בין דימונה לערד, שחרט על דיגלו קדמה, יזמות וטכנולוגיה ברמות הגבוהות ביותר, ומהווה בית לכמה מהחולמים הגדולים ביותר, שיהיו הבסיס הכלכלי של מדינת ישראל בעתיד. באמת.

הסיור שלנו כלל מצגת על ידי מנכ"ל הפארק, סיור בין המתקנים השונים הפועלים במקום, והסברים מפורטים על הטכנולוגיה המרתקת של יוניברב, שמפיקה שמן מאצות. כמה פשוט כך גאוני. (זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את רענן, אבל זו הפעם הראשונה שאני נמצאת ממש בשטח, וזה מזכיר לי את התואר הראשון והשני שלי, כשעוד הייתי מהנדסת :)).

אחרי שראינו איך עובדים הדברים באמת (בכמה מעט כסף מקימים מתקן פיילוט, וכמה חברים טובים צריך בשביל זה), המשכנו מעבר לגדר, אל מגדל השמש של ברייטסורס, שנראה מדהים בתמונות על רקע השקיעה, ואני יכולה להבטיח לכם שעושה רושם לא פחות טוב גם בשטח.

יש מקומות שבהם אתה מרגיש את קטנות האדם אל מול גודל הבריאה.
פה בדיוק ההפך. האינטיליגנציה והיזמות האנושית מדהימה.

יצאתי אופטימית.

אמנם לארוחת צהרים לא מצאתי בדימונה מה לאכול (מתנצלת, מסתבר שדביר זה לא בדיוק הטעם שלי), אבל תחת השפעת גלי האופטימיות האמנתי שבארוחת ערב יהיה יותר טוב, וראו זה פלא. מחשבה בוראת מציאות.

המשך הסיור (התייעלות אנרגטית ופסגות קולינריות) - בפוסט הבא.

מאוכזבת...

עוד לא שעה לתוך היום הראשון של כתה י"ב וכבר קיבלתי ממנה SMS – המורה מאוכזבת ממני L

אני חושבת לעצמי – איך יכול להיות שמורה מאוכזבת מתלמידה שלה, גדולה ככל שתהיה, כבר לאחר 45 דקות? למה נשאר לנו לצפות בשאר השנה?

ניסיתי להבין על מה ולמה, שומעת את האכזבה בקולה של בתי – גם ילדות בנות 17 צריכות חיזוקים חיוביים מדי פעם.

אנחנו גרים בישוב קטן יחסית, ויש בו רק בית ספר תיכון אחד. במהלך הקיץ הזה, רווי המחאות החברתיות אשר רק אחוזי הלחות בו עברו את תדירות ההפגנות בכיכרות וברחובות – כתבו בוגרי בית הספר תושבי היישוב עצומת מחאה, הקוראת לבית הספר לשוב ולהיות כשהיה. אני לא גדלתי כאן, אז אני לא יודעת, אבל יש האומרים שבית הספר התיכון כאן הצטיין ביחס אישי לתלמיד ובערכים חברתיים, ממש כמו שאר ההתנהלות היישובית.

בשנים האחרונות הוא הפך- מין הסתם כחלק מתרבות הרייטינג והתחרותיות הגואה, לעוד בית חרושת לציונים, שלפעמים שוכח מי אלו הילדים שעומדים מאחורי הציונים הללו.

ותראו מה זה – לבוגרי בית הספר – חיילים וסטודנטים – זה אכפת. קמה לה קבוצה בפייסבוק, הקוראת לשיפור והידברות מול בית הספר – והבת שלי – שמיניסטית ונערה בעלת דעה ועמדה חברתית, לחצה לייק.

ועל כך, אמרה לה המורה, היא מאוכזבת ממנה באופן אישי.

עכשיו זו הבת שלי, ואני יודעת, אני כנראה לא ממש אובייקטיבית, אבל בשיא הכנות אני מוכנה להגיד – אולי אין לה את הציונים הכי גבוהים בכיתה, ולפעמים זה נכון שהיא טיפה ילדותית, אבל היא טובת לב, ואחראית, ותעשה הכל בשביל החברים שלה, מדריכה, ראשג"דית וראש צוות בצופים ובאופן כללי – היא אדם מצויין.

מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא מההורים המתערבים. אני דוגלת בשיטת ההתמודדות העצמית של ילדי, ועושה כל מאמץ לחזק אותם בבית ולאפשר להם להתמודד לבד בחוץ.

למרות כל זה, אני לא מצליחה להבין איך מורה ומחנכת בבית ספר, שהחזון שלו מתואר באתר הבית שלו כך:

 

(סליחה שאני לא משתפת בלינק המלא, מנסה לשמור על מעט האנונימיות שעוד נותרה לי ולה)

יכולה לומר לילדה, נערה ואזרחית שנקיטת העמדה שלה – שהיא אגב העברת מסר לבית הספר לגבי אי העמידה שלו בחזון שלו עצמו – שהיא גורמת לה לאכזבה. ברמה האישית.

גברתי המחנכת – אני מאוכזבת ממך. ברמה האישית.

אמא של מלש"בית

הבכורה שלי, זו שרק אתמול נולדה, שצרחה את נשמתה מגזים וכאבי בטן, שבכתה כמעט כל בוקר בגן עד גן חובה בערך, שהיתה פרח קיר ביישן וסגור בבית הספר היסודי, שפרחה וליבלבה בחטיבה ושהיתה מדריכה ורשג"דית בתיכון...
מחר מתייצבת לראשונה בלשכת הגיוס.
יש לה עוד זמן, היא רק בשבוע הבא בת 17 (אני מרגיעה את עצמי)
היא תמצא את מקומה ותעשה בשנתיים האלו משהו משמעותי (אני משכנעת את עצמי)
היא תגדל, ותתבגר, ותכיר, ותריב, ותאהב, ותשנא (אני משחזרת את השירות הצבאי שלי)

אבל קודם -
שתמצא את התחנה, שתדע על איזה אוטובוס לעלות, שתגיע בזמן ולא תשב כל היום בתורים מעצבנים, שתיקח איתה משהו לאכול, שתעשה רושם טוב בראיון, שתצליח להתרכז בבחינה הפסיכוטכנית ושתחזור הביתה במצברוח טוב.

ובזמן הזה - שבו היא עושה צעד קדימה - אני נוסעת לאוניברסיטה להציג את הצעת המחקר שלי.
שלא יהיו פקקים, שאמצא בקלות חניה, שאגיע בזמן ולא אאחר להרצאה של עצמי, שלא אשכח לקחת איתי משהו לאכול, שאעשה רושם טוב ואצליח להתרכז ושאחזור הביתה במצברוח טוב.