איך כבר בוקר? אני לא מבין. לפני רגע עצמתי עין, וכבר צועקים בחוץ.
אולי זה רק נדמה, ומעירים מישהו אחר לשמירה, אולי יקרה לי נס ותהיה לי
עוד חצי שעה של שקט?
מאז שאני בצבא השינה הפכה טרופה, הדקות חולפות כל כך מהר וכל אחת אני
מרגיש, איך היא חולפת ומשאירה אותי עייף
יותר, מיואש יותר, סופר לאחור את הזמן.
מתחת לשוליו המתנפנפים של האוהל עולה האבק המדברי של חודש יולי, כמו
בכל בוקר, וזה עוד טוב לעומת העננה של הצהריים, אחרי שייבש הטל ועשרות רגליים
כבדות יצעדו שוב ושוב בשבילים המאולתרים שבין האוהלים.
אני מייחל לעוד כמה דקות של שקט, אבל יודע שאם לא אקום עכשיו אבזבז
זמן יקר בתור לכיור, בתור לשירותים, בכניסה לאוהל המאולתר המשמש כחדר אוכל.
מוריד את הרגליים ומניח בזהירות על רצפת האוהל, והכאב חוזר. כמה שעות
של הפוגה גרמו לי לשכוח את העצמות, כל אחת מהן מכאיבה לי באופן אישי, כמעט עם
הקדשה.
פעם קראתי באיזשהו מקום שבכף הרגל יש 28 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100
שרירים, רצועות וגידים. אני זוכר שזה נשמע לי המון, ועכשיו, כשכל אחד ואחד מהם
כואב בנפרד – אני נזכר בפרט הזה ויודע שבסוף היום הזה הם יכאבו עוד יותר.
מכניס בכוח את כפות הרגליים לתוך הנעליים, וקם בכבדות מהמיטה.
מעמיס את הנשק על הגב ויוצא לעבר השירותים – כרגיל – הקדימו אותי ואני
מצטרף לתור של חיילים טרוטי עיניים ובאושי נשימה, שהיו מוכנים להרוג בשביל עוד רבע
שעת שינה. אולי זו אסטרטגיה ליצירת הזדהות ואחוות לוחמים. בעוד שנים ניזכר
במילואים איך היינו עייפים כל כך, כאובים כל כך ומסריחים כל כך, והכל יראה לנו
רחוק ומשעשע. אבל לא עכשיו. זה קרוב מדי, מייאש מדי, והספירה לאחור לא מובילה לשום
מקום. בקושי מסוגל לראות את סוף השבוע שבו אגיע הביתה, והחופשה הבאה לא נראית
באופק, אז בטח שלא השחרור והמילואים.
עוד יום מתחיל, 28 עצמות, 33 מפרקים, 24 שעות של תשישות.
 |
| צילום: טל גולדרט, עמק המעיינות, אוקטובר 2012 |
עוד 300 מילים ממוחי הקודח: הלולאה
