יום 0 – קישטא מרפי!

בחודשים האחרונים, היה בעלי עסוק מאוד בלדמיין את כל תרחישי האימה שיתרגשו ויבואו עלינו במהלך הטיול. בהתחלה הוא דמיין כאוס. מוחלט. בכל החזיתות.

איך נתכנן?

איך ניסע?

איך נארוז?

איך נצא לחופש של חודש מהעבודה?

ככל שהזמן התקצר והמועד התקרב – הפכו הדאגות למוחשיות יותר, מפורטות יותר, והאמת – קלות יותר להתמודדות –

מה יקרה אם לא תהיה חניה מתחת לדירה בניו יורק בדיוק כשנצטרך להעמיס מזוודות?

מאיפה יהיו לנו מטבעות של כסף קטן קנדי כשניסע משדה התעופה בטורונטו לבית של הדודה שלי מיד אחרי הנחיתה?

כיצד נטעין את כל מכשירי החשמל בו זמנית בחדר במלון שבו יש רק שקע אחד (וגם הוא עלול להיות בחדר האמבטיה)?

כל אלה, ועוד, ליוו אותנו כבר חודשים ושבועות.

בסתר ליבו, וגם בסתר ליבי, הסתובבו כל הזמן המחשבות אודות מה עוד ישתבש רגע לפני הנסיעה, כי כשמתכננים טיול במשך קרוב לשנה, אין ספק בכלל שברגע האמת משהו ישתבש.

אני הייתי בטוחה שמישהו ישבור יד או רגל, או יחטוף איזה וירוס קטלני.

בעלי חשב יותר בקטן, ודימיין איזו תאונת דרכים קלה, או אובדן מפתחות, או שריפת דרכונים. ככה, בקטנה.

אחרי סאגת האריזות, והפירוק, והאריזה מחדש (לזה אקדיש פוסט נפרד אחרי שנחזור, כדי שיהיו לי גם מסקנות ותובנות), ממש היינו מוכנים. כלום לא נשרף, אף אחד לא דפק פגוש, וכל הילדים היו בריאים.

היינו אמורים לצאת מהבית ביום שלישי בשעה 18:00 בערך. המזוודות בדום מתוח ליד הדלת, הילדים מקולחים, והכלבה מריחה שמשהו עומד לקרות ויושבת ורועדת ליד היציאה לגינה.

ברגע של היסח הדעת, הלך בעלי להעמיס את המזוודות על האוטו, ובשבריר שניה של חוסר מחשבה, הרים כבודו את אחת המזוודות אל הגג, ו....

הלך לו הגב.

פשוט הלך.

כאב נורא, חודר, מושך את האגן ואת הרגל.

בעלי, כמו בעלי,  יש רק דבר אחד שהיה באותו רגע גרוע יותר מהכאב שסבל – העקשנות שלו.

בכוחות על המשיך להעמיס ולקשור את המזוודות על הגג של האוטו, שותק, מזיע וחיוור כמו קיר נהג עד קרית אונו, שם קניתי לו בדקה התשעים חגורת גב ועוד קופסא של כדורים נגד כאבים (אמרתי לכם שזה לא יספיק, נכון?!)

הגענו לשדה תעופה עם ארבעה ילדים ברמות אנדרנלין שמספיקות לשמונה,   בעל אחד מפורק וגמור, בקושי עומד על הרגליים, ואשה אחת שהפכה להיות המבוגר האחראי על הציוד, הילדים, התקשורת ובכלל.

אין לי מושג איך הוא ישב 12 שעות בטיסה.

אין לי מושג איך עמד את כל תורי הדרכונים והביקורות ביציאה מהארץ ובכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

משדה התעופה לדירה הגענו עם ניר, שהוא בחור ישראלי שחי בניו יורק ועושה כל מיני דברים, בין השאר שאטלים בוואן גדול מהשדה לעיר (חמד של בחור, עם אחריות פנומנלית, מומלץ בחום -  nirstoys@hotmail.com).

המזוודות עלו לדירה בכוחות עצמן, כנראה (היה פה איזה בחור שפתח לנו את הדירה, מיגל נדמה לי. אולי בעצם הוא סחב?!)

את הדירה, שנמצאת ברחוב 50 מערב, מצאנו דרך גלי אבני, והיא נראית נחמדה מאוד (הדירה, את גלי לא יצא לי להכיר), אבל חייבת לציין – לא למפונקים. אין לי ניסיון בדירות שכורות במנהטן, ואולי זה הסטנדרט, אבל למרות הניסיון לשוות לה מראה חינני – היא לא משהו... מיטות לששה אנשים יש. זה מה שחשוב כרגע)

סיכום יום 0 – יצאנו מהבית, מבוגר וחצי וארבעה ילדים.

הגענו לניו יורק – מבוגר ורבע וארבעה ילדים סחוטים.

מונית, דירה, מינימום קניות בדלי השכונתי.  הולכת לישון (עייפות מטורפת, כל השאר כבר שפוכים (שבע בערב).

נמשיך מחר J