איך הזמן טס כשנהנים...

יום טיפוסי בחיי החדשים:

6:15 - השכמה, לרוב עם ילדה בת עוד-רגע-7 וקפה שאבא שלה הניח לי ליד המיטה
6:30 - אירגונים והתארגנויות, כריכים וכרטיסיות
7:10 - שני ילדים יוצאים להסעה בליווי בלבד, לראות שהאוטובוס לא ברח
7:11 - הכל בסדר, אני יוצאת מתחנת האוטובוס לריצת בוקר
7:45 - חוזרת הביתה, אדומה כמו עגבניה ומזיעה נורא, אבל מאושרת
8:00 - אני אחרי מקלחת, מתיישבת לעבוד
10:00 - הפסקה ראשונה לקפה מהמכונה המופלאה שלי ומיד חזרה לעבודה
13:00 - יורדת להכין ארוחת צהרים ותוך כדי בישול שמה מדיח, מכונת כביסה ותולה את הכביסה של אתמול
14:00 - בממוצע - שני ילדי סנדביץ' ומפתח חוזרים הביתה, ועדיין מתפלאים כל יום מחדש לגלות שאמא בבית ויש אוכל טרי. אושר.
14:30 - עוד שעתיים של עבודה, מקוטעות על ידי הסעות לתזמורת / צופים
16:30 - אוספת את מעין מהצהרון. וזהו. לא מתקרבת למחשב.

ועכשיו - להבהרות:

• הרבה יותר קל להתארגן ולארגן בבוקר כשאת לא צריכה להתאפר ולהתארגן. רק בגדי ספורט ויאללה.
• בשבחי הריצה כבר דיברתי. אני מתקדמת יפה. בעוד שבוע וחצי יש מרוץ עממי בטבעון, אני מתכוונת לרוץ עם הבן שלי. בפעם הבאה אולי ארוץ תחרותי :)
• כל בוקר ב 8:00, כשאני מתיישבת אני מבינה כמה כבר הספקתי הבוקר, וכמה זמן בזבזתי בעבר על נסיעות
• אסור להתקרב למטבח או לאזור הכביסה בלי אישור מיוחד ולא בשעות המיועדות. פשוט אסור.
• מכיוון שאני עובדת על כמה נושאים במקביל, אני מכינה לי כל יום רשימת מטלות יומית. ממש. על פתק (לא קטן מדי!) כל מה שמבוצע - נמחק. כל פעם שאני מרגישה אבודה - אני חוזרת לפתק לראות מה המשימות שיש לי. בסוף היום הפתק הולך לפח (הניירות) ומה שלא מחוק מועתק לפתק של מחר.
• משהו שידעתי אבל הדחקתי - השיחות של ארוחת צהריים לא דומות לאף שיחה אחרת. הכל טרי. ממקור ראשון. כמו האוכל :)
• אין לי מושג איך התמודדתי עם הלוגיסטיקה הזו כשהייתי במשרד. בעצם יש לי מושג. כל יום בשעה 13:30 נפתח חמ"ל של טלפונים. מי הולך לאן, מי מחזיר מאיפה, ואיזו אמא תעשה לי טובה ותאסוף את הילד שלי הפעם. הפעם זו אני.
• שבוע וחצי ועוד לא נשברתי אף יום לשנ"צ. גאה בעצמי!
• קודם אספתי את מעין מהצהרון ב 16:50. עכשיו ב 16:30. היא מרגישה שאני משקיעה בה :)

עוד לא שבועיים מאז שאני בבית. 

כמה קל להתרגל...