פוסט בשידור חוזר

שידור חוזר של מלחמה
הזיכרון הראשון שלי הוא ממלחמת יום כיפור.
אני ישנה בלילה, במיטה, ופתאום אמא מעירה אותי ולוקחת אותי עם פיג'מה ושמיכת פיקה למקלט. שלוש קומות במדרגות, יציאה לרחוב, סיבוב מסביב לבית, מקלט שכונתי.
כל השכנים בפיג'מות יושבים על הרצפה וריח של בטון וטחב באוויר.
המלחמה הבאה שלי היתה כשהייתי סטודנטית. סמרטוט רצפה עם סודה לשתייה ומסכת אב"כ מצחינה היו המגן שלנו, כשישבנו בחדר האטום עם כל המשפחה וחיכינו לבום. הגל השקט ברדיו, שנקטע כל לילה עם צרצור ובעקבותיו "נחש צפע", ליוו אותי עוד זמן רב אחרי שהקישוטים על הקופסאות של ערכות האב"כ התקלפו...
במלחמות הבאות כבר הייתי אמא, והתרכזתי בעיקר בלברוח ולשדר לילדים שלי "עסקים כרגיל".
ב"כמעט מלחמה" אחת נסעתי איתם לחמישה שבועות לקנדה,
במלחמה השנייה ביליתי איתם חופש גדול שלם בקרית אונו,
עכשיו כשאני חושבת על זה, יש לי מזל שבכל פעם שעלתה רמת הכוננות - הייתי "בין עבודות" ויכולתי פשוט לארוז תיק וללכת. אני לא חושבת שאני כל כך טובה בהתמודדות לאורך זמן.
במלחמת לבנון השנייה, כשהתחילו לפתע לירות עלינו טילים, ישבתי איתם באוטו ופתאום היתה אזעקה. ליאור שאלה מה זה הרעש הזה ואני אמרתי "זה שום דבר, זה אמבולנס" ונסעתי מהר מהר הביתה לממ"ד, לחכות לזאב ולברוח.
לאורך השנים האחרונות, העדכונים על המצב בדרום והחיים תחת אש באופן קבוע כסוג של שיגרה תויקו אצלי תחת "הדחקה". לא הייתי עומדת בזה אפילו יום אחד, ולפיכך העדפתי לא להקדיש לזה אפילו רגע קטן של מחשבה. ציקצוק של רחמים מדי פעם, מול החדשות. זה הכל.
בימים האחרונים אני יושבת מול המסך, או באוטו, מקשיבה לרדיו, ושומעת את תופי המלחמה רועמים.
לא עוד שידור חוזר של כאב ופחד חסרי תועלת. אני רוצה שזה יגמר. לגמרי.
אין לי משנה פוליטית סדורה, ואני בסך הכל קצינת שלישות בדימוס. לא יודעת איך עושים את זה, לא יודעת כמה זמן זה לוקח, ויכולה רק לדמיין כמה זה עולה.
אבל רק שלשום עוד שכנעו אותנו על מסך הטלוויזיה לשלוח מייל לחברים בחו"ל שיבואו לבקר. היום אנחנו עונים למיילים וטלפונים שהכל בסדר. בינתיים.

שידור חוזר של לילה מחוץ לבית
הוא יצא לטיול של הצופים, עם לילה אחד של שינה מחוץ לבית. כל כך חיכה לזה, כל כך פחד מזה. הוא נפרד ממני כבר שבוע. כל יום קצת. צובר שעות אמא כדי שיהיה לו כוח לשמור מרחק.
נזכרתי בלילה ההוא, שבו ישנתי בחניון של קיסריה מתחת לפסל בלי הראש. כבר כתבתי על זה, כאן, כשהוא יצא לטיול בפעם הקודמת, אבל אז אחותו הבכורה היתה איתו, לעזור לו לעבור את הרגעים הקשים. עכשיו הוא שם, לגמרי לבד. כלומר לא לבד, עם עוד 200 ילדים, כמובן. אבל בעיניים שלו - הוא לבד.
כל התמודדות כזו מחזירה אותי בשלבים, לטיול הקודם שלו, לטיול הראשון של האחיות שלו, לטיול הראשון שלי. כל אחד בתורו מתמודד, כל אחד מתמודד אחרת.
רוצה לתת לו את כל הכלים לנצח את הפחד.
רוצה להראות לא שאני כאן בשבילו, אבל רוצה לשחרר.
נדמה לי שזה החלק הכי קשה באימהות. לשחרר.
זה שידור חוזר בשבילו, ושידור חוזר בשבילי.
איכשהו זה לא נהייה יותר קל.

שידור חוזר של לב שבור
גיל 18, הכל כזה
מן קצפת ודובדבנים
גיל 18, רומן ראשון
מוביל לרומן שני

טוב, הוספתי שנתיים אבל מי סופר, הנה היא כאן, לידי, ואני לא יכולה לעזור...
לו יכולתי להעביר אליה את כל ניסיון החיים שרכשתי, את כל האכזבות שניקרו בדרכי ואת כל האושר הרב שהגיע אחריהן, ולחסוך ממנה את תחושת העצב.
גם כאן, כל התמודדות כזו מחזירה אותי אחורה, הנה אני בת 18, לפני גיוס, מרגישה אבודה וגם קצת לבד.
הייתי רוצה להגיד לה שהדמעות שבעיניה היום הן אלו שיגרמו לעיניה להיות נוצצות ויפות בהמשך,
אבל יש דברים שצריך לכאוב לבד. יש דברים שצריך ללמוד לבד. 
רוצה להראות לה שאני כאן בשבילה, אבל אין לי ברירה, חייבת לשחרר.
אז הכנתי לה דייסה חמה. אין כמו פחמימות מתוקות ללב שבור.

מאחלת לסיום סופשבוע שקט ואופטימי לכולם...