בימים אלו אני עוברת את מה שהוא בעיני השיעור הקשה ביותר בהורות, או אם לדייק - באימהות.
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה כבר שבועיים לפחות, ולא כותבת אותו כל פעם מחדש, כי קשה לי להתמודד. הבוקר חשבתי שאולי דווקא הכתיבה תשחרר אותי, והנה אני מנסה.
ביום שבו הבאתי לעולם תינוקת - הענקתי לה במתנה חיים.
מהיום הזה ואילך - כבר שנים - אני מעבירה את הזמן ב"לתת לה יד", ולעזור לה לנווט בין הגלים.
אני זוכרת איך בגיל חודש, כשהלכנו לעשות חיסון בפעם הראשונה, ראיתי בעיניה מבט מאשים. איך בגדתי.
חודש ימים אני מזינה, מטפחת, מפנקת ואוהבת, ואז, במחי מזרק, מפקירה לידיה הקרות של אחות טיפת חלב.
ביום הראשון של הגן - הלכתי שעתיים ברחובות שסביב הגן והרגשתי אבודה. כאילו שכחתי חלק ממני במקום אחר. איך יתכן שאני הולכת, מותירה אותה להתמודד עם העולם לבד? ויותר מזה - משאירה אותה לחוות חוויות שאני לא שותפה להן...
היום הראשון בכיתה א' לקח אותי עוד צעד קדימה. היא הולכת לבד, נכנסת לבד, מוצאת את מקומה הפיזי והחברתי ללא עזרתי. חוזרת מדי יום וחולקת את חוויותיה, או שלא. מה שבא.
הלילה הראשון בטיול של הצופים הוכיח לי שוב שאפשר גם בלעדי. זה משחרר אותי, אבל מותיר איזה כאב קטן. אני בוחרת להתעלם ממנו.
בלי שמרגישים היא כבר בחטיבה, ויש לה חיים, וחברים, ובילויים, וחדר עם דלת שאפשר לטרוק או סתם לסגור או לנעול או סתם לא להרשות להיכנס בלי לדפוק.
שיחות עם חברים אל תוך הלילה בצ'אטים של הפייסבוק ושל הטלפון והיא משכיבה אותי לישון במקום שאני אשכיב אותה.
והנה היא בתיכון.
היא יותר הולכת מאשר באה, אבל הקשר שבנינו במשך השנים האלו מוכיח את עצמו, ועכשיו יותר מתמיד אני כאן בשבילה. היא בוחרת את המינון, ולשמחתי הוא גבוה. אני שותפה לכל מה שעובר עליה, הטוב והפחות טוב, המתסכל והמשמח.
אני מתבוננת בה, ורואה את עצמי לפני לא מעט שנים, ועדיין זוכרת את התחושה של להיות בת 16. בת 17. בת 18.
בשנה האחרונה ראיתי אותה פורחת. גם מרוב אושר, גם קצת פורחת מהקן. היה לה חבר, והוא היה כל מה שאיחלתי לה, כל מה שאיחלתי לעצמי כשהייתי בגילה.
אמא שלו הייתה גם קצת אמא שלה, ואני בעיקר ניסיתי לא להבהיל אותו, שלא ידע עד כמה אני שותפה לרגשות שלה.
במהלך השנה הזו הגדרתי מחדש את תפקידי כאמא.
מעורבת, אבל לא מתערבת.
לא מתבלבלת, לא ממצמצת, לא שיפוטית. פשוט שם בשבילה.
או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, עד לפני שבועיים.
ככה זה.
רוב האנשים בעולם הזה לא מתחתנים עם החבר מהתיכון (אני יודעת שיש כמה שכן. הרוב לא).
הם נפרדו, בדמעות ובצער, ובלי כעס או ריב. פרידה יפה, כמו כל השנה שהייתה להם יחד.
וכעת, כך אני מגלה בשבועיים האחרונים, אני עוברת את השיעור הקשה ביותר בהורות. לשחרר.
ביום שילדתי אותה אותה הענקתי לה חיים, ולמרות שכבר 18 שנה אני עסוקה בללוות אותה בחיים האלו, אלו החיים שלה.
היא בכתה, ואני בכיתי.
היא התגעגעה, ואני התגעגעתי.
היא הייתה שלמה עם עצמה, ואני לא הבנתי למה.
וכבר שבועיים אני מסבירה לעצמי שזה לא העסק שלי.
אני צריכה להיות מעורבת, אבל לא מתערבת.
חייבת להצליח לא להתבלבל, לא למצמץ, לא לשפוט. פשוט להיות שם בשבילה.
אני חושבת שהיא כבר התגברה על הפרידה הזו. אני עוד לא.
אמרתי גם לה, ואפילו אמרתי לו - ששניהם מקסימים ושלא יתפשרו לעולם.
מגיע לשניהם הטוב ביותר - ובלב אמרתי - הטוב ביותר בשבילכם. לא בשבילי. אני רק האמא.
אולי כבר שחררתי? אולי לא. תמיד כשנדמה שזהו - מגלים עוד. ככה זה ילד בכור.
אולי עם הצעירים זה יהיה יותר קל?
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה כבר שבועיים לפחות, ולא כותבת אותו כל פעם מחדש, כי קשה לי להתמודד. הבוקר חשבתי שאולי דווקא הכתיבה תשחרר אותי, והנה אני מנסה.
ביום שבו הבאתי לעולם תינוקת - הענקתי לה במתנה חיים.
מהיום הזה ואילך - כבר שנים - אני מעבירה את הזמן ב"לתת לה יד", ולעזור לה לנווט בין הגלים.
אני זוכרת איך בגיל חודש, כשהלכנו לעשות חיסון בפעם הראשונה, ראיתי בעיניה מבט מאשים. איך בגדתי.
חודש ימים אני מזינה, מטפחת, מפנקת ואוהבת, ואז, במחי מזרק, מפקירה לידיה הקרות של אחות טיפת חלב.
ביום הראשון של הגן - הלכתי שעתיים ברחובות שסביב הגן והרגשתי אבודה. כאילו שכחתי חלק ממני במקום אחר. איך יתכן שאני הולכת, מותירה אותה להתמודד עם העולם לבד? ויותר מזה - משאירה אותה לחוות חוויות שאני לא שותפה להן...
היום הראשון בכיתה א' לקח אותי עוד צעד קדימה. היא הולכת לבד, נכנסת לבד, מוצאת את מקומה הפיזי והחברתי ללא עזרתי. חוזרת מדי יום וחולקת את חוויותיה, או שלא. מה שבא.
הלילה הראשון בטיול של הצופים הוכיח לי שוב שאפשר גם בלעדי. זה משחרר אותי, אבל מותיר איזה כאב קטן. אני בוחרת להתעלם ממנו.
בלי שמרגישים היא כבר בחטיבה, ויש לה חיים, וחברים, ובילויים, וחדר עם דלת שאפשר לטרוק או סתם לסגור או לנעול או סתם לא להרשות להיכנס בלי לדפוק.
שיחות עם חברים אל תוך הלילה בצ'אטים של הפייסבוק ושל הטלפון והיא משכיבה אותי לישון במקום שאני אשכיב אותה.
והנה היא בתיכון.
היא יותר הולכת מאשר באה, אבל הקשר שבנינו במשך השנים האלו מוכיח את עצמו, ועכשיו יותר מתמיד אני כאן בשבילה. היא בוחרת את המינון, ולשמחתי הוא גבוה. אני שותפה לכל מה שעובר עליה, הטוב והפחות טוב, המתסכל והמשמח.
אני מתבוננת בה, ורואה את עצמי לפני לא מעט שנים, ועדיין זוכרת את התחושה של להיות בת 16. בת 17. בת 18.
בשנה האחרונה ראיתי אותה פורחת. גם מרוב אושר, גם קצת פורחת מהקן. היה לה חבר, והוא היה כל מה שאיחלתי לה, כל מה שאיחלתי לעצמי כשהייתי בגילה.
אמא שלו הייתה גם קצת אמא שלה, ואני בעיקר ניסיתי לא להבהיל אותו, שלא ידע עד כמה אני שותפה לרגשות שלה.
במהלך השנה הזו הגדרתי מחדש את תפקידי כאמא.
מעורבת, אבל לא מתערבת.
לא מתבלבלת, לא ממצמצת, לא שיפוטית. פשוט שם בשבילה.
או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, עד לפני שבועיים.
ככה זה.
רוב האנשים בעולם הזה לא מתחתנים עם החבר מהתיכון (אני יודעת שיש כמה שכן. הרוב לא).
הם נפרדו, בדמעות ובצער, ובלי כעס או ריב. פרידה יפה, כמו כל השנה שהייתה להם יחד.
וכעת, כך אני מגלה בשבועיים האחרונים, אני עוברת את השיעור הקשה ביותר בהורות. לשחרר.
ביום שילדתי אותה אותה הענקתי לה חיים, ולמרות שכבר 18 שנה אני עסוקה בללוות אותה בחיים האלו, אלו החיים שלה.
היא בכתה, ואני בכיתי.
היא התגעגעה, ואני התגעגעתי.
היא הייתה שלמה עם עצמה, ואני לא הבנתי למה.
וכבר שבועיים אני מסבירה לעצמי שזה לא העסק שלי.
אני צריכה להיות מעורבת, אבל לא מתערבת.
חייבת להצליח לא להתבלבל, לא למצמץ, לא לשפוט. פשוט להיות שם בשבילה.
אני חושבת שהיא כבר התגברה על הפרידה הזו. אני עוד לא.
אמרתי גם לה, ואפילו אמרתי לו - ששניהם מקסימים ושלא יתפשרו לעולם.
מגיע לשניהם הטוב ביותר - ובלב אמרתי - הטוב ביותר בשבילכם. לא בשבילי. אני רק האמא.
אולי כבר שחררתי? אולי לא. תמיד כשנדמה שזהו - מגלים עוד. ככה זה ילד בכור.
אולי עם הצעירים זה יהיה יותר קל?
וואו, כתבת כלכך יפה ומרגש.
השבמחקאני חושבת פתאום על עצמי כאמא לשלושה, כשהבכור בדיוק מתחיל את גיל התבגרות, ורואה פתאום כמה אני מתערבת ולא מעורבת, ושהגיע הזמן להתחיל לשחרר, להתחיל לתת להם את העצמאות שלהם.
מבינה כלכך את הקושי שלך, כי אני רואה את עצמי בדיוק באותו המקום.
מה אומרים לילדה שלך כשהיא נפרדת מהחבר הראשון? נראה לי שזה כלכך מזכיר את הרגשות שלנו כשהיינו שם, בפרידה הראשונה.
איך באמת נשארים מעורבים ולא מתערבים, העלית פה שאלה מאד חשובה וכתבת כלכך יפה.
מאחלת לכם עוד המון שנים של אושר ביחד.
פשוט מקסים.
תודה על השיתוף.
יערה