כל מסורת צריכה להתחיל מתישהו, ואנחנו התחלנו השנה מסורת (אני מקווה).
לכבוד יום האם (אל תבלבלו לי את המוח עם יום המשפחה) לקחה אותנו המלכה (האם) לסופשבוע קצר בתל אביב.
אמא אחת, שתי אמהות בנות ואחות אחת ארזו טרולי קטן (או תיק גב) ויצאו לקצת יותר מ- 24 שעות בעיר הגדולה.
האמת היתה שרצינו לנסוע לים המלח, אבל איכשהו, לקבל חדר במלון ללילה אחד הפך להיות בלתי אפשרי במדינה שלנו.
כמו שאומרים, הכל לטובה, ופחות נסיעה - יותר חופש.
הגענו בצהריים ויצאנו לטייל ברחובות - ולחפש משהו לאכול - חשבנו שנצא לסיבוב קטן אבל כמו שתמיד קורה, הגענו חזרה למלון רק בשש בערב...
 |
| הנוף מהחלון, קומה 16 |
יש לנו חוויות ילדות מתל אביב, סבתא שלי גרה פעם בדיזנגוף, והיה נפלא לטייל ברחובות, למרות הרוח והאובך, ומזג אויר שלא ממש היה לטובתנו.
בערב הלכנו לאכול אצל
מל ומישל, והיה טעים ונעים, ואפילו העזנו לחזור למלון ברגל בקור המקפיא.
הגענו למלון, מעל בריכת גורדון - וקשה להאמין איך ברוח ובקור, ביום ששי בערב - אנשים ממש שוחים שם.
 |
| הקולוסיאום - אומרים שהיה פה שמח |
 |
| בבריכת גורדון שוחים בכל מזג אויר (וכל לילה מחליפים את המים!) |
אחחחח. כמה טוב ישנו בלילה.
אמנם כבר אין לי תינוקות, אבל בכל זאת אני יכולה להעריך לילה של שינה טובה עם יקיצה טבעית...
מלון הרודס היה מפנק, מעוצב, ומלא אנשים.
 |
| המקלחת - בחדר השני היתה תמונה אפילו יותר משעשעת! |
למען האמת ראינו אותם רק כשירדנו לארוחת הבוקר בשבת. כבר יצא לי לאכול כמה ארוחות בוקר בבתי מלון, ואני לא זוכרת ארוחה מפוארת כזו, במיוחד לא במלון כשר בשבת.
ישבנו לנו בשולחן לארבע, משקיף על החוף, ועשינו את מה שאנחנו עושות ממש טוב - אכלנו וריכלנו (כשאני חושבת על זה - זה מה שעשינו סופשבוע שלם).
היתה שם, במלון, משפחה מורחבת של קווקזים (ניחוש מושכל), שחגגה בר מצווה לבן שלהם, והגיעה לחדר האוכל ישר מבית הכנסת של המלון.
מדובר על משפחה שלמה של דודות וסבתות, כולן לבושות במיטב מחלצותיהן, פייטים ונצנצים היו רק קצה הקרחון. תוספות שיער (בצבעים לא תואמים את המקור), כיסויי ראש ממפיות תחרה ועוד.
כל כך נהננו מהתצפית האנתרופולוגית, והוחמאנו מאוד כשתמצית הארוע התרחשה ממש ליד השולחן שלנו.
אבא ואמא עומדים (חליפה ושמלת ערב שחורה בתשע בבוקר, כן?) ומשקיפים על המשפחה עומדת בתור לדג המלוח. כולם עם כיפות לבנות של רשת פתאל על הראש.
פתאום מגיע ילד (לא חתן הבר מצווה, ילד בן שמונה בערך) ובידו ערמה של כיפות.
"אבא, אבא, אבא, אבא" (עד שלא תענה הוא לא יפסיק!)
"אבא, הבאתי כיפות לבית" (ומראה לאבא את הערימה שיש לו ביד)
"חמודי, אנחנו לא צריכים כיפות לבית" (אבא מנסה לשמור על פאסון)
"לך תחזיר!" (אבא מנסה להפעיל סמכות הורית)
הילד הצייתן מבצע 180 מעלות, ומתחיל לנוע לעבר היציאה, ואז אבא תופס את עצמו:
"רגע, בוא הנה, תן לי חדשה" (אבא מוריד את הכיפה מהראש, לוקח אחת מהערימה ומניח במקומה)
טוב, לקח לנו די הרבה זמן להירגע.
מכיוון שמזג האוויר החליט לחייך אלינו, העברנו את כל היום בשוטטות במתחם התחנה ובנווה צדק.
גם שם למדנו משהו חדש - כשעברנו בין החנויות הלכו לצידנו כל הזמן צמד פקחים - מחלקים דו"חות לחנויות שפותחות את שעריהן בשבת. זה הולך ככה - העירייה מאפשרת להם לפתוח בשבת כדי לתת חיים למתחם, ואז שולחת את שמשון ויובב כדי שירשמו דו"חות ויגבו 750 שקל מכל חנות. מס שבת.
 |
| הצצה מהחלון של מיכל נגרין |
בכל אופן, שמש של אביב, חנויות מופלאות ואנשים בלי סוף. מה עוד ניתן לבקש?
חזרנו במוצאי שבת - אמא שלי פיזרה את כולנו חזרה למשפחות שלנו - עד הפעם הבאה. מסורת זו מסורת, לא?
