תיכוניסטית אחת פחות

... והבלוג, כמו חברה טובה מימי בית הספר, מקבל אותי באהבה גם אחרי שלא ביקרתי בו כמעט תשעה חודשים.
כמו חברת נפש הוא יודע, שכשיהיה לי משהו חשוב לספר, אני אחזור.

לפני יובלות, כתבתי את הפוסט הזה כי ניצן סיימה י"ב וזה הציף אצלי זכרונות ממסיבת הסיום שלי.
אז עברו שלוש שנים, כאילו כלום, והנה גם ליאור הגיעה לרגע המרגש הזה, שבו עמל של 12 שנים, לחץ של המון בגרויות, חזרות אינטנסיביות של חודש לפחות ושעות על גבי שעות של עריכת ספר מחזור - מתנקזות לכדי רגע אחד, מדהים, שלא זוכרים ממנו כלום. (כמעט כמו חתונה :) )

שמיניסטית בדימוס מעלפת ושני הורים שמשתבחים עם הגיל :)

התחושות האלו, שממלאות אותך בקטן יום יום, אבל גואות כשאתה יושב שם, בקהל ההורים, הן  הדלק שמניע את מנוע ההורות. כל מה שנותן לך כוח לקום בלילות, ללוות בבקרים, לחרוש יחד איתה למבחנים, להסיע לחוגים, לנגב דמעות כשמבאס, לא להפריע כשהיא בהיי...

פתאום היא לא הילדה שלנו, היא פשוט היא. לא להאמין כמה יפה - מבפנים ומבחוץ.

כל העולם מטושטש כשאת זוהרת באמצע...

ואז מגיע הרגע הזה, שקוראים לה לבמה... כי איך שלא תהיה מצטיינת...
ילדת קסם שכזו.

אוי, כמה שהם יתגעגעו אליך...

לא מנסה אפילו לספר איזו משובחת היתה המסיבה, כמה מרגשת היתה ההופעה, וכמה מעולים היו הילדים האלו. ממילא כל ההורים שלהם יודעים ומוחים דמעה של נחת.
חבל על המילים שלי, כי יש לי תמונה אחת שאומרת הכל...
היא באופוריה של אחרי, והחבר שלה ש(כרגיל) הגיע בהפתעה מירושלים.
והמבט בעיניים שלה, והמבט בעיניים שלו - אומרים את הכל.

אויש, אני אוהבת את הילדים האלו!

עוד אחת סיימה י"ב. חזרה בבוקר שאחרי האפטר פארטי, המומה ועוד לא מעכלת.
עוד חופש גדול אחד שאחריו היא יוצאת למכינה, ללמוד ולהתנדב עוד שנה לפני הצבא.

זר לבוגרת המושלמת, גרסת 2015

נפלאה שלי -
אלו היו 12 שנים של עבודה קשה, של מציאת האיזון בין החובות והתחביבים, של צופים, של חברים, של טיולים ושל בילויים. של נסיעות לחו"ל, קורסים וסמינרים. יחד איתם אלו היו שנים של ציונים משובחים ומוח חריף, של אתגר לעצמך ואתגר למורים, והנקודה הזו, ילדתי, שבה את מסיימת, היא רק עוד נקודה על הציר המפואר הזה של חייך.
עוד רגע את בחופש, קחי אוויר לעוד שתי בחינות - ואת שם.

יאללה, שתיים סיימו, עוד שניים to go...