התעוררנו בשש בבוקר, מרעש מחריש אוזניים.
בוויכוח האם זו מערכת השקיה רעשנית, לחות בכבלי החשמל או משהו שעומד להתפוצץ, אף אחד לא ניצח.
ציקדות. צרצרים בעברית. מחזרים אחר הנקבות בקולי קולות בשעה שש בבוקר.
אי אפשר לתאר את ההמולה שהם מייצרים.
בכל אופן, כבר קמנו אז ירדנו לארוחת בוקר, וכשאני אומרת "ירדנו" אני מתכוונת לזה.
אחרי האוכל תפסנו את פקאן שיסיע אותנו לחוף. כל הספקות שלנו עד עכשיו נעלמו, כשהגענו לחוף והתיישבנו על החול.
ככה דמיינו את זה.
מים בצבע טורקיז, גלים קטנטנים, שייק מנגו ביד אחת ואגוז קוקוס בשניה.
החוף היה כמעט ריק, חבוי בין סלעים בשני צידיו, וזה היה ממש כיף. העברנו שם בנחת כמה שעות, ואז תפסנו מונית למה שאמור להיות המרכז שוקק החיים של קוסמוי- חוף צ'אוונג.
איכשהו, נהגי מוניות תמיד מורידים אותנו בנקודה מסויימת, ואומרים ש"מכאן אתם הולכים ישר לכיוון הזה ומגיעים מיד". ככה בדיוק הולכים לאיבוד.
במקום בחוף, מצאנו את עצמינו בקניון. ממילא היתה כבר שעת ארוחת צהרים, אז התיישבנו במסעדה.
הרעיון היה להמשיך לחוף, אבל איכשהו המזגן והחנויות קרצו לנו יותר. זה נגמר במכנסיים קצרים ומעיל יוניקלו 😂
חזרנו למלון, מונית עד הכביש, פקאן עם הפופמוביל, ואז המדרגות.
זה לא פשוט כשאתה עייף אחרי יום שלם של ים וקניון.
בערב הבנות עוד רצו צמות בכל הראש, מה שחייב גיחה נוספת ללמאי, שלא צלחה כי הסתבר שלעשות לבנות עם שיער שופע צמות זה גם סיפור יקר וגם לוקח המון זמן (מה שממש לא התאים בסוף יום כזה).
בקיצור, סתם יום של חול (תרתי משמע) שההישג המרכזי בו היה שסגרנו את הטיול של מחר. שיט בסירה מהירה ל- 42 האיים, כולל שנורקלים וביקור בשמורת הטבע.
הגענו בבוקר למזח, שם חיכו לנו ארבעה אנשי צוות - סקיפר נחמד, מדריך (קצת שיכור), מדריך משנה (האדם הכי שקט שפגשתי, עם חיוך מבוייש וראסטות שהוא כנראה מגדל מגיל 0), ועובד סיפון (למה אתה כאן?).
לא לגמרי הבנו למה צריכים כל כך הרבה אנשי צוות לסירה עם שמונה נוסעים, אבל מילא. יצאנו לדרך.
המדריך הראשי היה ליצן לא קטן, כנראה כתוצאה של מה שהסתבר אחר כך כמאגר פחיות בירה לא מבוטל בתיק הצד שלו.
תדרוך קצר של מה אסור ומה מותר על הסירה, כולל הדגמות וריקודים, והסירה עם שלושה מנועים אימתניים, טסה לעבר שמורת 42 האיים. ההתחלה היא סתם נסיעה מהירה, אבל כשמגיעים לאזור האיים, הנוף מהמם והשיט בין האיים הוא באמת חוויה מיוחדת.
בשלב מסויים עצרנו לשנורקלים, באזור מלא אלמוגים ודגים. חוויה נהדרת שהזכירה לי שוב שמתישהו אני רוצה לעשות קורס צלילה.
אפילו מעין וליבי, שממש מפחדות מדגים ואיימו שלא ייכנסו למים - ירדו מהסירה לשנורקל. כמות הדגים שהגיעה אלי כשירדתי למים עם משולש אבטיח ביד - מטורפת. מאות דגים! תוך דקה לא נשאר אבטיח 😊
אחרי השנורקל המשכנו לשוט, עד לעצירה הבאה בשמורת הטבע ang thong.
זה אי, שבמרכזו נוצר אגם מדהים, מוקף הרים. מטפסים למעלה על אינסוף מדרגות, והנוף מלמעלה מדהים ממש. אנחנו כבר מתורגלים במדרגות מהמלון, אז סבבה.
העצירה הבאה - ארוחת צהרים. על אי הדייגים חיות כמה משפחות שמתפרנסות מדיג וממסעדה, שמגיעים אליה תיירים מדי יום. המסעדה מגישה מאכלי ים אבל למרבה המזל גם שניצלוני עוף, ירקות מוקפצים ואפילו מרק שהבנות הסכימו לאכול.
זו היתה ארוחה טובה ומפתיעה, שאחריה המדריך שלנו לקח אותנו לסיבוב בחצר האחורית - בכפר הדייגים עצמו.
כמו בכל שאר המקומות גם כאן מלווים אותי כל הזמן רגשות מעורבים. ברור לי שבעיניים שלנו - אורח החיים פה מעורר רחמים. מצד שני למי שנולד וגדל פה, יכול בהחלט להיות שהחיים נפלאים.
הכפר עצמו מלא זבל וזוהמה. זה מרגיש כאילו זו ממש החצר האחורית של תפאורה מהודרת. לא כיף לראות את המציאות שמאחורי המצג התיירותי.
אחרי הסיבוב הקצר, ממשיכים עם הסירה, לחוף ניסתר - קצת רחצה והשתרעות על החול.
שוב, מרחוק נראה כמו גן עדן.
כשמתקרבים - כל הסלעים מכוסים פסולת שנסחפת בזמן הגאות מהים אל האי. במשך השעה בערך שהיינו שם, אנשי הצוות של הסירה שלנו היו עסוקים בלחפש מציאות בהררי הזבל. "זוגות" של נעלים, מצופים שנסחפו מסירות ומשמשים להם ככדורים, דברים מוזרים שלא ברור מאין הגיעו... חצר אחורית, כבר אמרתי?
הדרך בחזרה היתה קצת יותר גלית מהדרך הלוך, ונסיעה מהירה של חצי שעה היתה בפועל חתיכת טלטלה מטורפת, שרק קיווינו שתסתיים בשלום.
בשלב הזה גם גילינו מה התפקיד של נער הסיפון - לחלק אבטיח ברגע הכי לא סביר של הנסיעה.
חזרנו בסוף היום מרוצים ומאושרים, אבל עם קצת סחרחורת ובחילה קלה.
נקווה שיעבור עד מחר, אנחנו צריכים לעבור על המעבורת לקופנגן.
בוויכוח האם זו מערכת השקיה רעשנית, לחות בכבלי החשמל או משהו שעומד להתפוצץ, אף אחד לא ניצח.
ציקדות. צרצרים בעברית. מחזרים אחר הנקבות בקולי קולות בשעה שש בבוקר.
אי אפשר לתאר את ההמולה שהם מייצרים.
בכל אופן, כבר קמנו אז ירדנו לארוחת בוקר, וכשאני אומרת "ירדנו" אני מתכוונת לזה.
 |
| הדרך לחדר רצופה כוונות טובות |
אחרי האוכל תפסנו את פקאן שיסיע אותנו לחוף. כל הספקות שלנו עד עכשיו נעלמו, כשהגענו לחוף והתיישבנו על החול.
ככה דמיינו את זה.
מים בצבע טורקיז, גלים קטנטנים, שייק מנגו ביד אחת ואגוז קוקוס בשניה.
החוף היה כמעט ריק, חבוי בין סלעים בשני צידיו, וזה היה ממש כיף. העברנו שם בנחת כמה שעות, ואז תפסנו מונית למה שאמור להיות המרכז שוקק החיים של קוסמוי- חוף צ'אוונג.
איכשהו, נהגי מוניות תמיד מורידים אותנו בנקודה מסויימת, ואומרים ש"מכאן אתם הולכים ישר לכיוון הזה ומגיעים מיד". ככה בדיוק הולכים לאיבוד.
במקום בחוף, מצאנו את עצמינו בקניון. ממילא היתה כבר שעת ארוחת צהרים, אז התיישבנו במסעדה.
הרעיון היה להמשיך לחוף, אבל איכשהו המזגן והחנויות קרצו לנו יותר. זה נגמר במכנסיים קצרים ומעיל יוניקלו 😂
חזרנו למלון, מונית עד הכביש, פקאן עם הפופמוביל, ואז המדרגות.
זה לא פשוט כשאתה עייף אחרי יום שלם של ים וקניון.
בערב הבנות עוד רצו צמות בכל הראש, מה שחייב גיחה נוספת ללמאי, שלא צלחה כי הסתבר שלעשות לבנות עם שיער שופע צמות זה גם סיפור יקר וגם לוקח המון זמן (מה שממש לא התאים בסוף יום כזה).
בקיצור, סתם יום של חול (תרתי משמע) שההישג המרכזי בו היה שסגרנו את הטיול של מחר. שיט בסירה מהירה ל- 42 האיים, כולל שנורקלים וביקור בשמורת הטבע.
הגענו בבוקר למזח, שם חיכו לנו ארבעה אנשי צוות - סקיפר נחמד, מדריך (קצת שיכור), מדריך משנה (האדם הכי שקט שפגשתי, עם חיוך מבוייש וראסטות שהוא כנראה מגדל מגיל 0), ועובד סיפון (למה אתה כאן?).
לא לגמרי הבנו למה צריכים כל כך הרבה אנשי צוות לסירה עם שמונה נוסעים, אבל מילא. יצאנו לדרך.
המדריך הראשי היה ליצן לא קטן, כנראה כתוצאה של מה שהסתבר אחר כך כמאגר פחיות בירה לא מבוטל בתיק הצד שלו.
תדרוך קצר של מה אסור ומה מותר על הסירה, כולל הדגמות וריקודים, והסירה עם שלושה מנועים אימתניים, טסה לעבר שמורת 42 האיים. ההתחלה היא סתם נסיעה מהירה, אבל כשמגיעים לאזור האיים, הנוף מהמם והשיט בין האיים הוא באמת חוויה מיוחדת.
בשלב מסויים עצרנו לשנורקלים, באזור מלא אלמוגים ודגים. חוויה נהדרת שהזכירה לי שוב שמתישהו אני רוצה לעשות קורס צלילה.
אפילו מעין וליבי, שממש מפחדות מדגים ואיימו שלא ייכנסו למים - ירדו מהסירה לשנורקל. כמות הדגים שהגיעה אלי כשירדתי למים עם משולש אבטיח ביד - מטורפת. מאות דגים! תוך דקה לא נשאר אבטיח 😊
אחרי השנורקל המשכנו לשוט, עד לעצירה הבאה בשמורת הטבע ang thong.
זה אי, שבמרכזו נוצר אגם מדהים, מוקף הרים. מטפסים למעלה על אינסוף מדרגות, והנוף מלמעלה מדהים ממש. אנחנו כבר מתורגלים במדרגות מהמלון, אז סבבה.
העצירה הבאה - ארוחת צהרים. על אי הדייגים חיות כמה משפחות שמתפרנסות מדיג וממסעדה, שמגיעים אליה תיירים מדי יום. המסעדה מגישה מאכלי ים אבל למרבה המזל גם שניצלוני עוף, ירקות מוקפצים ואפילו מרק שהבנות הסכימו לאכול.
זו היתה ארוחה טובה ומפתיעה, שאחריה המדריך שלנו לקח אותנו לסיבוב בחצר האחורית - בכפר הדייגים עצמו.
כמו בכל שאר המקומות גם כאן מלווים אותי כל הזמן רגשות מעורבים. ברור לי שבעיניים שלנו - אורח החיים פה מעורר רחמים. מצד שני למי שנולד וגדל פה, יכול בהחלט להיות שהחיים נפלאים.
הכפר עצמו מלא זבל וזוהמה. זה מרגיש כאילו זו ממש החצר האחורית של תפאורה מהודרת. לא כיף לראות את המציאות שמאחורי המצג התיירותי.
אחרי הסיבוב הקצר, ממשיכים עם הסירה, לחוף ניסתר - קצת רחצה והשתרעות על החול.
שוב, מרחוק נראה כמו גן עדן.
כשמתקרבים - כל הסלעים מכוסים פסולת שנסחפת בזמן הגאות מהים אל האי. במשך השעה בערך שהיינו שם, אנשי הצוות של הסירה שלנו היו עסוקים בלחפש מציאות בהררי הזבל. "זוגות" של נעלים, מצופים שנסחפו מסירות ומשמשים להם ככדורים, דברים מוזרים שלא ברור מאין הגיעו... חצר אחורית, כבר אמרתי?
הדרך בחזרה היתה קצת יותר גלית מהדרך הלוך, ונסיעה מהירה של חצי שעה היתה בפועל חתיכת טלטלה מטורפת, שרק קיווינו שתסתיים בשלום.
בשלב הזה גם גילינו מה התפקיד של נער הסיפון - לחלק אבטיח ברגע הכי לא סביר של הנסיעה.
חזרנו בסוף היום מרוצים ומאושרים, אבל עם קצת סחרחורת ובחילה קלה.
נקווה שיעבור עד מחר, אנחנו צריכים לעבור על המעבורת לקופנגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה