שששש.... בודהה שוכב

למודי ניסיון מהרפתקאות אתמול, החלטנו להצליח היום להגיע לארמון המלך, ויהי מה.
עשינו מה שאדם סביר היה עושה במקומנו - לקחנו מונית וביקשנו ממנו להסיע אותנו לארמון. לא מטרו, לא טוקטוק, לא סירה, לא הליכה בחום המתיש. מונית ממוזגת ותודה רבה.
וככה הגענו ישירות לארמון, לבושים בבגדים צנועים (כמה חם להיות צנוע!) וחמושים במצלמה.
אל הארמון נכנסים אחרי שעוברים סקירה קפדנית של הלבוש - למרבה המזל עברנו - בזכות שרון שלבש לכבוד המאורע שארוואל פילים חינני (השאר לבשו ג'ינס).

נכנסנו. כבר סוג של הצלחה!

הארמון אכן מפואר מאד, חצר ענקית מלאה מקדשים מפוארים ומלאי פרטים קטנטנים, ואפשר היה להתרשם מהם שעות אם לא היה כל כך חם ואם לא היו שם כל כך הרבה אנשים. עיקר המאמץ שלי הושקע בלנסות לצלם זוויות שייצרו את הרושם שאנחנו שם לבד. לא קל, אבל מקבץ מהצילומים - מצ"ב.

ארמון המלך, הגרסה שנראית כאילו אנחנו לבד

בארמון יש גם מקדש מרכזי ובו שוכן בודהה האיזמרגד. מומלץ ומתואר בכל ספרי הטיולים. צריך לחלוץ נעליים ולהיכנס בתור לתוך ההיכל שבו הוא שוכן, רק כדי לגלות שקצת כמו הילד המשתין בבריסל, כשאתה ניצב מול הדבר האמיתי הוא, איך לומר, קטן.
אבל הנה, ראינו גם אותו (אסור לצלם אותו אז תצטרכו להאמין).

אחרי שהחלטנו סופית שסיימנו לתור את הארמון, עברנו משם אל הבודהה השוכב.

טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
פסל מטורף באורך 46 מטרים וגובה 15 מטר של בודהה שוכב, שאתה הולך לאורכו - כאן אין סיכוי לתפוס צילום שיבהיר את גודל המאורע, זה פשוט ענק.

לא ישן, רק נח

אה, ויש לו גם כללי התנהגות קשוחים. שימו לב:
1. אין לגעת בפסל (סבבה, נתאפק)
2. לנשים אסור לגעת בנזירים (כאילו שרציתי)
3. לנשים אסור להושיט חפצים ישירות לנזירים (ההפסד כולו שלכם)
4. אסור לעשן (קל)
5. NO PDA - אסור להפגין חיבה בציבור (כאילו שבחום הזה כשכולנו מזיעים היינו מתחבקים ומתנשקים, בואו...)

בסוף הביקור אצל בודהה (השתדלנו לא להפריע בשנ"צ) היה לנו ברור שמכאן - זה רק למלון. ראינו את פנינות התיירות של העיר, ואפשר ללכת לבריכה.
חזרנו אל המלון המפנק במונית, וממש ליד המלון ישבנו לאכול במסעדה - שזכתה אצלינו בתואר "המסעדה עם השירות הכי גרוע בתאילנד רבתי". חיכינו לאכול משהו קרוב לשעה, למרות שהיינו היחידים במסעדה (אולי בגלל זה היינו היחידים) וגם כשהאוכל כבר הגיע הוא היה די דוחה. בכל און, מפה לשם הגיעה השעה המתאימה לחזור למלון, לעלות אל הלאונג' הפתוח עם משקאות ונישנושים, ולהרגע קצת בבריכה.
את הערב האחרון שלנו בעיר העברנו, איך לא, בקניון.

אם תשאלו אותנו מה הקניון החביב עלינו (לא שגרמנו את כולם, אבל ממה שראינו) דווקא טרמינל 21 שווה את ליבנו. מערבי במידה, עם גימיק עיצובי, חנויות שאפשר להבין ממבט בחלון הראווה שלהן מה מוכרים בהן (זה לא דבר של מה בכך, תאמינו לי) והכי חשוב - שירותים מהסרטים.

כשאסלה מגיעה עם הוראות הפעלה - זה סימן טוב

וזהו. היום האחרון שלנו בבנגקוק הגיע, ואיתו סיומה של חופשה שקשה מאד לסכם.
אלו היו למעשה שלוש חופשות שהודבקו יחד. כל אחת באווירה אחרת, עם סגנון אחר ועם קצב אחר.

אנחנו, שזו הפעם הראשונה שלנו במזרח, הכנו את עצמינו להזיה, וקיבלנו אותה, לדעת כולנו.

זה היה מופלא לפרקים, וקשה לפעמים.
רוב הזמן רצינו שזה לא ייגמר, אבל מדי פעם ממש רצינו הביתה.
היה לנו הווי מצחיק, חוויות שילכו איתנו לתמיד, תמונות מטריפות (חייבת להתיישב להכין אלבום) ושעות של זמן איכות עם שניים מתוך ארבעת הילדים המופלאים שלנו (ולשתיים שלא היו איתנו, אני מכינה רשימת המלצות של אמא לטיול התרמילים שלהן)

עכשיו, כשאני כותבת את הסיכום הזה מהמחשב שלי, בבית, אני יכולה להגיד גם שזכינו לחלוק את הטיול הזה עם השותפים הטובים ביותר שיכולנו לבקש. תודה לכם - גל, יערה, שירה וליבי. קאפונקאאאאההההה :)

השמינייה הסודית :)

1 באפריל ויומולדת לנסיכה

טוב, אז כאמור, אנחנו על המעבורת לקוסמוי, ושם לשדה התעופה.
כמו שתמיד קורה בטיולים בחו"ל, רוב הזמן אתה כמעט לא שומע עברית, ואז כשאתה מגיע לשדה התעופה פתאום כולם סביבך ישראלים. אז ככה על הטיסה מקוסמוי לבנגקוק. כמה משפחות מורחבות היו איתנו על המטוס, והצליחו, בטיסה של שעה, לגרום לנו להתכווץ בכסא ולקוות שלא שמים לב שאחנו ישראלים.

בכל אופן, אחרי שעה של טיסה טורבולנטית למדי נחתנו בבנגקוק, ולקחנו מוניו למלון.
גם את המלון הזה הזמנו מבוקינג לפי תמונות וציון באתר, וקיווינו שמחכה לנו שם מלון מפנק עם בריכת אינפיניטי (ולא אינפנטיליטי, כמו שאומרים אצלינו)

או קיי, נכנסנו ללובי, נראה לא רע. ניגשנו לעשות צ'ק אין, והפקידה בקבלה אומרת: "בגלל הזמנתם את הסוויטה (חיפשנו חדר שיכיל שני מבוגרים + שני ילדים) אתם זכאים לאירוח VIP. זה אומר שיש לכם personal check in , אנא בואו אחרי ללאונג'.''  היא מובילה אותנו לעבר המעלית, ועולה איתנו הישר לקומה 25, שם היא מכניסה אותנו ללאונג' של המלון ופקיד מהודר מסדר עבורנו את הצ'ק אין בזמן שאנחנו ממתינים מול הנוף המטורף, ונהנים מכיבוד קל.

בנוסף, היא אומרת, הלאונג' פתוח עבורכם לאורך כל השהיה. שתיה חמה וקרה ונישנושים לאורך כל היום, ואחרי 17:00 אם תעלו יש אוכל ושתיה חריפה.
אז אמנם היתה להם תקלה קטנה, והם לא שמו לב שצריך להכין שתי מיטות נוספות לילדים, אבל לא היה לנו אכפת להמתין כמה שצריך שם, בלאונג' של קומה 25.

מחכים. קחו את הזמן...

לפנות ערב יצאנו לתור את הקניונים המומלצים בסביבה. כבר המון זמן אנחנו בכפרים והאיים, ואי אפשר להכחיש את העובדה שחשנו צורך בציוויליזציה. אז הלכנו ל MBK הידוע, ואני חייבת לציין שהוא ממש לא לטעמי. שוק הזוי במסווה של קניון. הצלחתי לקנות שם גומיות לשיער לחיזוק הצמות של הבנו (שסגורות כרגע עם נייר כסף וחרוזים) ולשלם עליהם מחיר מופקע של 50 שקלים. רגע של ליקוי מאורות.

מהר מאד הבנתי שזה לא בשבילי אז יצאנו וחצינו את הכביש לקניון השכן, קצת יותר מערבי אבל גם כאן הקארמה לא היתה משהו. לפחות אכלנו מקדונלדס אחרי תקופה ארוכה של מאכלים שונים ומשונים - מעין סוף סוף שבעה.

חזרנו למלון, אכן מפנק עד מאד, וישנו לילה מעולה, מתוך כוונה לקום בבוקר וללכת לראות את ארמון המלך ושאר לוקיישנים בעיר.
בבוקר ירדנו לאכול ארוחת בוקר, למה שהוא אולי מזנון ארוחת הבוקר המטורף ביותר שראיתי (ואכלתי) אי פעם. זה היה לא קל להחליט שסיימנו ולקום מהשולחן.
כשחזרנו לחדר היה תלוי לנו על הדלת עיתון בוקר, וסתם בשביל הקטע הסתכלנו מה בכותרות. כך גילינו שבדיוק היום יש לנסיכת תיאלנד יום הולדת. נכון משמח צחקנו ואמרנו שנלך לארמון לשיר לה יום הולדת שמח.

מזל טוב, נסיכה :)

אל הארמון נוסעים במטרו, ומשם יש די הרבה הליכה, לפי מה שהבנו.

במטרו, אגב, נוסעים עם ז'יטונים

יצאנו מהמטרו ובזמן שאנחנו מנסים להבין איה אנחנו ולאן אנחנו צריכים ללכת, ניגש אלינו זקן חביב ושאל אם אנחנו צריכים עזרה, ולאן אנחנו רוצים ללכת. עוד אנחנו מסתכלים סביב והיא הסביר לנו שיש היום אירוע בארמון (יום הולדת, כבר אמרנו) ולכן מתחם הארמון סגור ויפתח רק בצהרים. כדאי לנו לבחור אחת משתי דרכים - או ללכת ברגל - עניין של 40 דקות או לקחת תוקתוק שיוביל אותנו לסירה ואיתה ניסע לארמון. במחשבה מהירה החלטנו שאולי ללכת ברגל בחום הזה זה לא רעיון כל כך טוב, ובסדר, ניקח תוקתוק. מיד הופיעו שני תוקתוקים והסכימו לקחת אותנו בתמורה ל 20 באט (שזה שני שקל בערך).
בשלב הזה עוד לא חשדנו, ועלינו על התוקתוקים שמחים וצוהלים על מזלינו הטוב, שמנע מאיתנו ללכת בחום הקופח לארמון הסגור.

כשהתוקתוקים הגיעו לחצר אחורית הזויה של מתחם דייגים זה התחיל להיראות קצת חשוד, והנהגים הובילו אותנו מאחורה לאיש נחמד מאד, שהציע לנו שיט של שעה וחצי בסירה שיסתיים בארמון המלך, כמו שרצינו, תמורת 4000 באט.
בשלב הזה כבר הבנו שנעקצנו, ואנחנו באיזו חצר אחורית של מקום לא ידוע והרבה ברירות אין לנו. מה שנשאר זה להתמקח על המחיר, ולהנות מהשאר.

וזה מה שעשינו.

הסירה הורידה אותנו ברציף שליד הארמון שהיו בו כמות יפנים שלא היתה מביישת את יפן מיליוני אנשים הולכים בנחילים הומי אדם, כולם עם מסכות על הפנים, הולכים אחרי מדריך עם אנטנה. כמו שאפשר לנחש, לא סגור ולא נעליים. כשניסינו להיכנס לארמון, הסתבר שלא התלבשנו מתאים. מכנסי שלושת-רבעי זה לא מספיק. אסור שיראו רגליים בגלל. זה אומר שחצי מאיתנו, שבאו עם מכנסיים עד הברכיים ואין להם משהו להתכסות בו, נשארים בחוץ.

אז חצי נכנסנו, בינות לכל היפנים, הלכנו קצת לאורך המדשאה ואז הבנו שהגענו לקופה וצריך לקבל החלטה - כן או לא. החלטנו לוותר וחזרנו החוצה.

בשורה התחתונה, גם היום הזה הסתיים בקניון, הפעם מערבי יותר וכייפי ממש. כשחזרנו למלון עוד הלכנו לבריכה, לסיכומו של יום ארוך ומאתגר.

צילומים של קניון - נוף עם םזגן

זאב ושרון אפילו הלכו לחדר כושר, ורצו חמישה קילומטר. בקיצור, את היומית שלנו עשינו. נמשיך מחר.