צפון, וצפון ממש

הבוקר התחיל מוקדם, כי מסתבר שלפי תכנית הטיול שאישרנו, אנחנו נוסעים היום לצפון - צ'יאנג ריי.
ארוחת בוקר במלון, תיקים עמוסים על האוטו, וקדימה. צפויה לנו נסיעה ארוכה, ולכן המדריך תכנן עצירת התרעננות באמצע הדרך. סוג של תחנת דלק, שלצידה מעיינות חמים. סטארט אפ, אולי נייבא לארץ רק בגרסת הקיץ?
המיים בגייזר בסביבות 80-90 מעלות, אבל הם מוזרמים לתעלות ומתקררים קצת, רק 40-50-60, תלוי כמה אתה אמיץ.
לאט לאט אנחנו מגלים שמה שעל הנייר נראה הזוי ומוזר, דווקא מרגיש ממש טבעי פה, ואיכשהו זה הגיוני לשבת כולנו עם הרגליים במים חצי שעה, לפני שממשיכים לנסוע...

מייבשים רגליים וממשיכים לנסוע, עד היעד הבא, המקדש הלבן.
אני מניחה שזה מקום חובה לכל מי שמטייל בצפון תאילנד, אבל כותבת כאן כדי שלא תגידו שלא אמרתי. חובה!
המקדש מדהים, כל הסביבה מטורפת, והציורים בפנים, שאותם אסור לצלם, הם פשוט ואו אחד גדול.
זה שילוב של מסורת עתיקה, כשרונות מטורפים וראיית עולם מודרנית. קשה להסביר במילים את החוויה, אז בקיצור מומלץ, ורצוי עם מדריך שיודע להסביר, לספר, ולגשר את תרבות המזרח שכל כך זרה לנו.
אני מציידת אתכם בכמה תמונות, רק כדי לנסות להעביר את העושר של החוויה. והכי חשוב - משקפי שמש חובה! המקום מסנוור!

אחרי המקדש, כמובן שהגיעה השעה לארוחת צהרים. גם כאן, אנחנו בידי המדריך. הכל מתוכנן, מאורגן, מוזמן ומתוזמן.
אקי הבטיח - אני לוקח אתכם למקום שתאהבו. אני מזכירה לכם שבשלב הזה אנחנו מכירים בקושי יומיים, ובכל זאת, הצליח לו. אני חושבת שאם לא היינו צריכים להגיע ליעד הבא שלנו, היינו נשארים לשבת ב melt in nyour mouth עד הערב. מבנה יפהפה, על גדת הנהר, אוכל לעולה ואווירה מדהימה, ערסל ענקי תלוי בתור מרפסת, ותאילנדית מקומית על גדת הנהר קוטפת עלים ומדגימה לנו חיי כפר מה הם.

אגב, קל מאד להתרגל לעובדה שארוחה ענקית לשמונה אנשים, עולה בממוצע 200 שקלים.

בסוף הצליחו לגרד אותנו משם, אחרי ארוחה, וקינוחים, וקפה מעולה, והמשכנו לנסוע - היעד הבא, שבט ארוכות הצוואר. אז אמנם דמיינתי אותן בכפר שכוח אל בלב ההרים, וזה לא בדיוק המקרה, ועדיין - התופעה מרתקת והעובדה שהיא ממשיכה להתקיים גם בעולם המודרני - מפליאה אותי מאד.
ביקור קצר ובלתי אמצעי, שהסתיים באננס טרי הטעים ביותר שאכלתי מאודי.

אחרי הביקור הזה המשכנו הלאה.
מה היעד הבא? משולש הזהב. חיבור הגבולות בין תאילנד, מיאנמר ולאוס. מגיעים, מפקידים דרכונים, עולים על סירה - ולפני שאתה מספיק לעכל מה קורה איתך אתה בשוק של לאוס.
אם הייתם אומרים לי חצי שעה קודם שאחצה את הגבול, ואקנה נעלי נייק מבחור עם חצאית ולק אדום בלאוס, לצלילי טודו בום של סטטיק ובן אל - כנראה ש... ובכן, לאט לאט אני מתחילה להאמין להכל.

שקיעה על המקונג היתה סיום מושלם ליום כזה, או לפחות זה מה שחשבנו.

הגענו למלון בצ'יאנג ריי, וירדנו לארוחת ערב כדי לגלות שממש ליד המלון נמצא בית קפה מלא בחתולים.
מי שעוקב אחרי הסיפורים שלי מטיולים קודמים בוודאי זוכר שחתולים כבר כיכבו אצלי, והנה - שוב.
אתה קונה כוס קפה, נכנס, מתיישב על הרצפה וסביבך חתולים מכל המינים וכל הצבעים, מקלים במעט על הגעגועים הביתה :)

ובכן, עוד יום סופר עמוס בא לקיצו.
יצאנו בבוקר מצ'יאנג מיי, ונסענו מאות קילומטרים - כדי ללטף חתולים.
כבר קשה לחכות למחר.

סוואדיקה, יום 1

בכל רגע שעובר אני מבינה שאם לא אכתוב עכשיו, החוויות יערמו ויהפכו לבליל אחד גדול של אירועים, תמונות וזכרונות שיתערבבו זה בזה ולא ימצאו אחר כך את מקומם הראוי.

פעם ראשונה שלנו במזרח, פעם ראשונה שלנו בטיול שמתוכנן כולו עם חברים – צריך לבחור נכון גם את היעד וגם את השותפים. ממרום שלושה ימי טיול אני חושבת שניתן לומר שהצלחנו בשתי המשימות.

אז אחרי טיסת לילה תל אביב –בנגקוק, וטיסת המשך בנגקוק צ'יאנג מיי, נחתנו בשדה התעופה של צ'יאנג מיי הישר לזרועותיו של אקי, המדריך שלנו לחמשת הימים הבאים. אקי מגיע עם בול, הנהג. לפי מה שהבנו הם חברים מהצבא. לבול יש מיניוואן מרווח ונוח, ממוזג, עם צידנית מלאה בקבוקי מים קרים ועם שקעים לחשמל. אנחנו שמונה, ונכנסים לאוטו בכיף, עם מקום אחד פנוי, שמתחלף כל פעם במיקום. עד כה הצלחנו לא לריב על מקומות הישיבה J

אקי הביא אותנו הישר למלון, בשעת ערב מוקדמת, והסביר לנו איך ללכת לשוק הלילה, ואיפה כדאי לנו לאכול. זה לא היה מסובך, כי צריך ללכת משהו כמו 500 מטר על הרחוב, ואנחנו שם. במלון חיכו לנו שני חדרים משפחתיים ענקיים, עם אמבטיות בגודל של חמאם טורקי, קצת מיושן – אבל נוח ומרווח.

חמש שעות קדימה, מסתבר, לא עושות ג'ט לג, במיוחד לא אחרי טיסות לילה. פשוט הולכים לישון וקמים בבוקר, כרגיל (חוץ משרון שקם בשתיים לפנות בוקר, ניהל שיחת וידאו עם חבר מהארץ, ואז חזר לישון).

קמנו בבוקר לשעת האיסוף של אקי ובול, כדי לשים לב שבעצם בגלל שיש לנו מדריך, אנחנו לא באמת סגורים על התכנית ואין לנו מושג לאן נוסעים היום. זה קונספט חדש. סוג של אנסין. אתה נכנס לאוטו, ואקי אומר "או קיי, עכשיו יש לנו נסיעה של בערך שעה". לאן נוסעים? לאומגות.

אומגות באמת? אנחנו הסכמנו לזה??

תכל'ס, היה כתוב בתכנית שהוא שלח לנו מראש. יאללה. זורמים.

טוב, מגיעים לאומגות ודבר ראשון חותמים על מסמך שמצהיר שלא יהיו לנו שום טענות אליהם במקרה ש... 

רק חתמת, מלבישים אותך ברתמה וציוד בטיחות, ומעלים אותך על טנדר. וקדימה. במעלה ההר. אקי צילם אותנו כמה תמונות לפרידה (שעד שחזרנו כבר עלו לפייסבוק J ) ויצאנו לדרך. 

מתחילים בחימום קל, ריחוף באומגה למרחק קצר. אנחנו מלווים בשני מדריכים שעושה רושם שבעיקר עושים צחוקים ונהנים מהעבודה שלהם, מעבירים אותנו מרמפה לרמפה, הגובה הולך ועולה, והמרחקים בין העצים גם כן.

בתכל'ס אנחנו מרחפים בין צמרות העצים, ואחרי שמתגברים על הפחד ומבינים שהציוד קושר אותך היטב לחבל, אפשר אפילו להסתכל על הנוף.

עד שהתרגלת לאומגה, אתה מגיע פתאום לרמפה ש... איך לומר, אין לה המשך. מה קורה מכאן? לא בטוח שאתה רוצה לדעת, וכמובן מגלה שמכאן יורדים בנפילה חופשית 15 מטר למטה. קשורים בחבל, כן? אבל בנפילה. הרגשנו קצת כמו במרוץ למיליון, גיבורים גדולים - רק שלא מחכה לנו מיליון בקצה. חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים ואז המדריך שלנו ירד בריחוף, עם הראש כלפי מטה, משמיע קולות של קוף. היסטריה.

ריחופים, טיפוסים, ובכל שלב של המסלול הפתעה אחרת. היה כיף ממש (לכל הגילאים) ואז סיימנו, יצאנו בחיים.

כשחזרנו לבסיס האם חיכו לנו חולצות סוף מסלול, תעודות רשמיות לסיום, וכמובן תמונות שצולמו במקטע האחרון. מפאת צנעת הפרט תסלחו לי שלא אפרסם תמונות שלנו תלויים בין שמיים וארץ. טוב אולי רק את של מעין J

אחרי האומגות נסענו למקום של רכבי שטח קלים לנהיגה במה שהמדריך קרא לו 'ג'ונגל', אבל הרגיש קצת יותר כמו הוואדי ליד טבעון. עולים ויורדים בסלעים ובין השיחים. מאתגר למדי לנהג, בעיקר מטלטל לכל השאר J

משם המשכנו לארוחת צהרים במקום שבחצר שלו יש מקפצת באנג'י, ובזמן שאנשים קפצו מגובה רב קשורים ברגליים, אנחנו אכלנו ארוחת צהרים ענקית במשהו כמו 200 שקלים לשמונה אנשים.

כראוי ליום של טיול, המשכנו משם למקדש הגדול, מעל ההרים של צ'יאנג מיי. המקדש המוזהב, שמשקיף על העיר מגבוה, היה הומה באנשים ומהמם ביופיו. המדריך שלנו (אקי המופלא) ניצל את ההזדמנות לתת לנו הרצאה הראשונה ב"מבוא לבודהיזם". מרתק, ואפילו קצת מעורר השראה. הסיפור מספר שהמלך העמיס פגודה מוזהבת על פיל, ושיחרר את הפיל בעיר צ'יאנג מיי. הפיל טיפס במעלה ההר, עד שהגיע למקום המקדש ושם התיישב וסירב להמשיך ללכת. במקום הזה הקימו את המקדש המפואר.

לקראת ערב חזרנו למלון, להתאושש ולצאת שוב, לארוחת ערב וסיבוב שיגרתי בשוק הלילה.

זה היה יום עמוס, ומהנה מאד, וחתיכת סיפתח לימים שעוד מחכים לנו.

מיאו

יש סיפורים שבשבילם שווה להבליח לבלוג, אחרי המון זמן של אי-כתיבה.
אז מה שקרה זה שטסנו לפאפוס עם כל המשפחה המורחבת, לשבוע של זמן איכות, מנוחה וטיולים קצרים, באיזי. לפני הנסיעה עקבתי במשך תקופה אחרי כמה קבוצות פייסבוק ובלוגים עם המלצות על פאפוס וקפריסין, וחיפשתי מקומות שיתאימו לבילוי משפחתי בהרכב מגוון.
באחד הבלוגים קראתי המלצה על כנסית חתולים. כנסייה שבחצר שלה מסתובבים מאות חתולים. מכיוון שאנחנו אוהבי חתולים ידועים, זו נחשבת מבחינתנו אטרציה מטורפת, שמרתי את ההמלצה בפינטרסט שלי, מתוך מחשבה שבבוא העת אשלוף אותה ונכניס את זה ללו"ז של הטיול.
זה היה די מזמן, ולא ממש הסתכלתי איפה זה בדיוק, מה המרחק ממקום הלינה שלנו, ועוד כל מיני פרטים טכניים מהסוג הזה.

והנה הגיעה החופשה, והגיע יום פנוי, וחשבנו לנו שזו הזדמנות טובה ללטף איזה חתול.
חיפשתי ב- tripadvisor את כנסיית החתולים, העפתי מבט בהמלצות וראיתי ציון מרקיע שחקים. מרוצה מעצמי ומיכולות תכנון האטרקציות שלי, בדקתי איפה היא נמצאת.
זה קצת הפתיע אותי כי זכרתי משום מה שכדי להגיע אליה צריך לנסוע לכוון לימסול, והווייז הראה דווקא לכיוון פאפוס.
הייתי צריכה לחשוד בשלב הזה, אבל לא חשדתי.
מה אני, חשדניסטית?

איפסנו כתובות עם כל המשפחה (שלוש מכוניות בשיירה) ויצאנו לדרך.
עכשיו, כשנוסעים עם ווייז, יש נקודה מסויימת  שבה הוא מראה לך שעוד שתי דקות תגיע ליעד.
אתה מסתכל מסביב ואומר לעצמך - אין מצב. פשוט לא יכול להיות שזה כאן עוד שתי דקות כי כל האזור ממש לא נראה כמו שבתמונות בפינטרסט...
אבל זה מה שהיה, והווייז הודיע שעוד שתי דקות אנחנו שם, ואז הודיע בתרועה שהגענו ליעד. ירידה קטנה שמאלה מהכביש, ומצאנו את עצמנו במגרש כורכר קטן, שנראה קצת כמו החצר האחורית של מרכז מסחרי שכוח אל באור יהודה. צפרדעי זבל גולשים על גדותיהם, טינופת ורהיטים ישנים זרוקים מסביב, וכמה חתולים מסתכלים עלינו בהפתעה ואומרים ביוונית :מיאו".

שלט גדול קיבל את פנינו והודיע ששעות הפתיחה היו מ 10 בבוקר ועד 2 בצהרים, וכעת, מה לעשות, השעה קרובה ל 5 אחר הצהרים.

הנה הפרטים, אם בא לכם תתקשרו :)

כל שלוש המכוניות הגיעו בבטחה אל היעד, נכנסות בזו אחר זו למגרש החניה ההזוי, כולנו בהתקפת צחוק מטורפת, לא רואים מבעד לדמעות.

בשתי הדקות שבהן לא האמנו שזה קרה לנו ואיך נסענו 40 דקות כדי להגיע ליעד המופלא הזה, הילדים נשפכו מהמכוניות והתחילו ללטף חתולי אשפתות שעברו בסביבה.
עוד לא סיימנו לצחוק ופתאום ניגש אל האוטו סבא עם מבטא בריטי כבד ושאל אם באנו לבקר את החתולים.
הוא אמר שזה יום המזל שלנו, כי למרות שסגור באופן רשמי, היתה להם תקלה בחשמל ובדיוק החשמלאי הגיע לתקן אז פתוח ואנחנו מוזמנים להיכנס.

להיכנס לאן??

עברנו שער כפול לתוך חצר מגודרת, ולקח לנו כמה דקות של סיור בתוך המתחם כדי להבין שהגענו למקלט לחתולי רחוב. בשלב הזה אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן..

חתולונובלה גרסת קפריסין

ובכן, מדובר על מקלט לחתולים. אלו שראינו במגרש החניה עומדים מחוץ לגדר בושים ונכלמים כי לא התקבלו כנראה לחצר עצמה.
יש שם מאות ואולי אפילו אלפי חתולים - בכל הגדלים, בכל הצבעים, חלקם חמודים ממש, חלקם פיסחים או עוורים או מה שלא יהיה. כולם מטופלים ומקבלים המון אוכל, וכמו שאפשר לראות - תנאים של בית הבראה.
היה שם כלוב שבתוכו היו גורים, ונעם האחיין שלי שאל אם אפשר להיכנס ללטף.
האנגלי אמר לו שאין בעיה, בשמחה, רק שגם שם יש דלת כפולה. צריך להיכנס בדלת הראשונה למעבר ביניים, להקפיד לסגור אותה ורק אז להיכנס לכלוב של הגורים.
כל זה היה עובר בשלום אלמלא בשניה שהוא נכנס בדלת הראשונה כל הגורים עטו על הדלת השניה, וכשהוא פתח אותה, עשרות גורים נמלטו לאזור שבין שתי הדלתות.
עכשיו הוא היה כלוא בכלוב קטנטן עם עשרות גורי חתולים מיללים ומטפסים עליו, לא יכול להיכנס ולא יכול לצאת חזרה.
האנגלי אמר "now you must finish what you started" - או במילים אחרות - נא להחזיר את כל החתולים לכלוב.
ובכן, משימה שלקוחה ישר מהמרוץ למליון. נעם תופס חתול, מעביר אותו לתוך הכלוב, בינתיים שניים אחרים בורחים לו בין הרגליים. לקח לו זמן להבין שהכל עניין של קצב, ושהוא חייב להתחיל לזרוק אותם בקצב פנימה אחרת זה לא ייגמר. בזמן הזה כולנו עומדים מחוץ לכלוב, מתים מצחוק ונותנים עצות.

לסיום הביקור האנגלי ביקש תרומה, ואמר שאם אין באפשרותנו לתת תרומה, שניסע לסופר ונקנה שק אוכל, ונחזור להביא לו. מממממ... לחזור?!
בשלב הזה שלפנו שטר של 5 אירו והשארנו לו בתיבת התרומות.
זה היה ביקור קסום, אבל כנראה שלא נחזור...

כידוע יש לנו היסטוריה של סחיבת אנשים למקומות הזויים מתוך איזו הנחה בסיסית שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים.
הפעם הצלחנו להפתיע גם את עצמינו :)

יצאנו משם עליזים ומשועשעים עד מאד, ונסענו לראות את הספינה הטרופה.

ככה נראית משפחה שליטפה חתול(ים)

שבת של השלמת פערים

איזו מין חוצפה זו שהחיים כה עמוסים, עד שאין לך זמן לתעד אותם?

מה זה שווה אם הכל קרה, כשלא הספקת לדבר על זה, לכתוב על זה, לצלם את זה??

אז עיכוב קל בתכנית השבועית של האלבום המעוצב שלי - והכל בגלל עודף אירועים.
נסיעות, מסיבות, ארוחות חגיגיות, קורס חדש שאני מלמדת באוניברסיטה, עבודה שמתחילה להתעורר לחיים אחרי תרדמת הקיץ, משרד חדש בטכניון...

רק דברים טובים!

בסוף השבוע הזה קרה משהו, שלא נעים לומר אבל אנחנו מחכים לו כבר מעל 21 שנים.
היינו לבד בשבת.

לבד, כלומר בלי הילדים.
ולא בצימר, או בבית מלון, או בחו"ל.  בבית! שלנו!

ניצן נסעה לחבר, ליאור סוגרת שבת בחזית הירושלמית, שרון הלך לבר מצווה של חבר ומעין יצאה לטיול של הצופים.
מי היה מאמין??

פעם כשהילדים היו קטנים והייתי מקטרת על השעות ועל השינה ועל הכביסה, אז כל האמהות לילדים גדולים היו אומרות בציקצוק שפתיים - "את עוד תתגעגעי לימים האלו..."
גם אז, וגם היום אני מודיעה - לא!
לא אתגעגע לכביסה, לא לכלים האינסופיים, לא להלאמת הטלוויזיה על ידי לוביסטים של ערוץ הילדים.

מותר גם לנו לשבת כמה שעות בשקט, לקרוא ספר או לעצב אלבום...
וככה הכנתי את שני הדפים של ברצלונה.

בנוסף, כמובן, אלבום תמונות שלם של לופה מתבשל, אבל בחרתי כמה תמונות משפחתיות אהובות וכמובן התשמשתי הרבה בכל הברושורים שסחבתי משם (כרטיסי עליה למטוס, כרטיסיה למטרו, פרסומות של אתרי תיירות - יש לכם סוף סוף הצדקה!)
קשה לדחוס את כל הטיול הזה לשני עמודים, אבל אני מתנחמת בזה שכל שאר התמונות והחוויות יהיו באלבום ייעודי (בקרוב, בקרוב...)

קיצר -
הנה הם:

עמוד 1 - חופשה בברצלונה. הגשמתי חלום והשתמשתי במפה של המטרו. כחלק מהעיצוב.
אותיות ומדבקות - יעל יניב

תקריב - התמונה שלנו מודבקת על הברושור של המוזיאון 

תקריב על המפה - פאנצ' מעגל פינות הזמנתי מעלי אקספרס, אחרי שלא מצאתי בארץ.
עלה לי רבע, ונותן אחלה עבודה (בינתיים) :)

בעמוד השני אני מרגישה שחסרים קצת "אקסטרות". אולי אוסיף עוד מדבקות או חיצים...

עמוד 2 - כמה חיוכים :) מתה על התמונות האלו.
מדבקת מטוס - יעל יניב
כרטיס עם כיתוב - מתוך דף שכולו כרטיסים שקניתי בברצלונה
השאר - מתוך ברושורים שסחבתי משם.

סוף סוף יש מה לעשות עם כרטיסי העליה למטוס, וגם כמה תובנות על החופשה 

יופי. סגרתי קצת פער. ועכשיו נשאר להמשיך לעמודים הבאים...

ברצלונה יום #7 - עושים תכניות והעיר צוחקת

אז התכנית המקורית היתה שניצן וליאור יסעו היום לטיול בקוסטה בראווה, ואנחנו ניסע עם שרון ומעין ללונה פארק.
כל השבוע היה לנו מזג אוויר מושלם, אבל כידוע מזג אוויר מושלם במשך ששה ימים הוא סימן בדוק לגשם ביום השביעי.
עד אתמול בוקר עוד קיווינו לתפנית בתחזית, אבל כשהתקשרו לבטל את הטיול של הבנות עקב מזג אוויר ביאוסי, הבנו שזה כנראה לא הולך לקרות.
כל התכנית התערבלה, והיה צריך לחשב מסלול מחדש.
כידוע, במשפחה של שש נפשות יש שש דעות לפחות, הרבה פעמים אפילו יותר, וככה יצא שהלונה פארק ירד מהפרק, למרות מחאותיה הקולניות של מעין.

"כל השבוע עשיתי מה שאתם רוצים וראיתי את כל הכנסיות והמוזיאונים! דווקא את מה שאני רוצה מבטלים?!"

תכל'ס - צודקת.

היה צריך למצוא תכנית חליפית ואטרקטיבית מספיק.
יחי גוגל!!
אין לי מושג איך חיינו בלי האינטרנט. איך בכלל הגענו ממקום למקום? שלא לדבר על תחזית, מחירים, הזמנת כרטיסים מראש...

ובכן, המשלחת התפצלה. זאב נסע עם מעין שרון וליאור למוזיאון המדע של ברצלונה.
מה שהתחיל כפשרה, התגלה כלהיט.

נבחרי המשלחת כובשים את המוזיאון

מוזיאון מהמם שבתחתיתו יש יער אמזונס

יום שלם הם בילו שלם, ואחר כך במשך כל ארוחת הערב שמענו סיפורי סיפורים על החוויות משם.

בזמן הזה ניצן ואני הלכנו לבדוק את שוק הפשפשים של ברצלונה.
שוק גדול, והכי חשוב - מקורה.
דוכנים מסודרים, חנויות של ממש וגם רוכלים עם שמיכות.
בקיצור - שלוש קומות של פישפשים.

איזה פישפוש!

 בתכלס לא קניתי כלום אבל ניצן מצאה כמה דברים, והעיקר - פגשנו חבר וותיק:

למי שלא ראה בפייסבוק שלי, בחצר האחורית בבית מתגורר חזיר בר.
מתגעגעים אליך, צ'ומפי!!

מהשוק נסענו לראות את כנסיית מריה של הים. ניצן קוראת את הספר "הקתדרלה ליד הים" ושם בונים את הכנסיה, אז יצאנו בעקבות הספר.
בכלל, לקרוא ספר שמתרחש במקום שבו אתה מטייל זה קטע.
לפני כמה שנים, כשהיינו בלונדון בפעם הראשונה קראתי את "צופן דה וינצ'י". זה עשה את הביקור באתרים בעיר קצת יותר מפחיד מהרגיל...
קצת הסתובבנו, כמובן ששקניתי מטריה בלית ברירה, ואז חזרנו לדירה.

זהו, ארוחת ערב אחרונה, אריזה שלוקחת שעות (הדירה פה ענקית והחפצים שלנו מפוזרים על שטח עצום).

מחר נוסעים הביתה.

היה כיף, אבל בהחלט הגיע הזמן לשוב.
מתיישבת לכתוב את פוסט ההמלצות והקישורים המרוכז.

עד הפעם הבאה :) 

המשפחה הקדושה יוצאת לרחובות ברצלונה יום #6

אין דבר כזה ברצלונה בלי הסגרדה פמיליה, ולכן הזמנו כרטיסים מראש באינטרנט, ניצן הכינה לנו הסברים מפורטים, והנה, אנחנו כאן:

מזל שבאנו בהמונינו, ממלאים את הפריים :)

אז המונומנט עצמו מדהים ומרשים, ולפי מה שהבנתי ההדרכה האודיו שמקבלים כשנכנסים מסורבלת וקצת קשה, אבל אני לא יכולה להעיד על זה מאוזן ראשנה, כי אני הקשבתי ותירגמתי למעין את ההדרכה לילדים.

מקבלים תמורה לכספינו..

ההדרכה לילדים מקבילה לזו של הגדולים, אבל מוגשת בצורה חביבה מאד - לילדים דוברי אנגלית (ורצוי גם לילדים נוצרים, שמכירים את ישו ומעלליו).
אני מצאתי את עצמי מספרת את כל הסיפור, מההריון המופלא של מריה (מעין הסתכלה עלי בצורה מוזרה כשהסברתי שהוא הבן של אלוהים), דרך השליחים, הסעודה האחרונה והצליבה.

מחפשת ציורים מוסתרים על הדלתות הענקיות

כל זה כמובן מתואר בפירוט יתר על החזית של הכנסיה, וההדרכה מעבירה פרט פרט, עם חידון ושעשועים - זה דווקא חמוד באמת.

עלינו למגדל, זה היה קצר ודי מיותר, אבל למזלינו הזמנו כרטיסים למגדל עם המעלית גם בחזור - אז לפחות עלינו וירדנו בסטייל.

מהמגדל למטה, רק שלא ייעזב לי הטלפון...

בשאר היום השלמנו קניות (C&A, זה הכל. עשינו עבודה יפה).
לקראת ערב זאב ושרון הלכו לכדורגל, לחוות את החוויה, ואני מקווה שהיה שווה את זה (בשעת כתיבת הבלוג הם טרם חזרו), ובכל מקרה, שלחו את זה:

been there, done that!

אנחנו קצת מודאגים כי מחר אמורים לנסוע לפארק שעשועים ועומד לרדת גשם לפי התחזית.

מצד שני גם היום היה אמור לרדת גשם וזה לא קרה.

חייבת לשתף בשיחות שהיו לי עם מעין בימים האחרונים - על הרושם שמשאירה עליה העיר.

למי שלא מעודכן - היא בת 9 וחצי, נולדה וגדלה בטבעון שזה ישוב כפרי ומבוסס, וכל הקונספט של עיר לא ממש מדבר אליה אפילו בתל אביב קשה לה.

יש כאן ברחובות הומלסים, כמו בכל עיר גדולה, וזה קשה לה מאד.

עכשיו כשחזרנו מסיבוב לילי בחוץ (ערב בנות :) ) היא היתה ממש על הקצה. איך יכול להיות שאנשים בלי בית, שוכבים ברחובות, ואף אחד לא דואג להם, לא חושב עליהם, או לא עוזר להם.

קשה להסביר לילדה על סף בכי איך העולם מחוץ לבועה של החיים שלה נראה, ולא בדיוק מצאתי את המילים.

ניסיתי לנהל את השיחה דרך העיניים שלי - -החמאתי לה על שהיא עירנית ושהיא שמה לב למה שקורה סביבה, וגם על זה שהיא נותנת לרגשות האלו ביטוי. זה לא פשוט בעייני וממש לא מובן מאליו שבן אדם ובוודאי ילד יהיה מספיק לא שקוע בעצמו ובעולם שלו בשביל להבחין בדברים האלו ולהתייחס אליהם.

דיברנו על דברים שאדם בוחר לעצמו, או מצבים שהוא נקלע אליהם ואיך לפעמים בחירה שגויה עשויה להביא מישהו למצב כזה, והדגשתי (למרות שאני יודעת שזה לא תמיד נכון) שאנשים שבאמת רוצים לעזור לעצמם ימצאו דרך.

יודעת שקצת ייפיתי ופישטתי את הדברים, אבל נדמה לי שגיל 9 וחצי זה קצת מוקדם מדי להתמודדות עם חידלון ושאר הצרות בעולם. מעדיפה להעביר מסר של תקווה ואופיטמיות (למרות שברור לי שלהומלס שישן פה מתחת לבנין שלנו אין ממש לא את זה ולא את זה...

ומילה קטנה על השבוע הזה, שעוד מעט מסתיים - אנחנו משפחה עם ילדים גדולים. לכל אחד ואחת יש את האג'נדה שלה, הרצונות לה, וכל אחד עייף או רעב או עצבני או סתם צריך קצת זמן לעצמו מדי פעם.

עם כל זה - אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלנו כל כך הרבה ארוחות יחד, דיברנו כל כך הרבה,  התרגזנו ונרגענו וויתרנו והתחשבנו - כמו בשבוע האחרון.

רק בשביל לקבץ את כולנו לזמן האיכות הזה - היה שווה את הכל (וגם התפאורה לא רעה, כמובן :) )

תחזיקו לנו אצבעות מחר שלא ירד עלינו (יותר מדי) גשם. 

התעייפנו - מאטים את הקצב. ברצלונה יום #5

אוהו כמה תכניות יש לנו.
כמה מקומות רצינו לראות ובכמה מוזיאונים לבקר...
לפעמים צריך לדעת מתי להרפות, מתי להקשיב, מתי להחליט שזה יהיה יום באיזי ולא נהרוג את עצמינו.

ואז מוצאים את עצמינו בקצה השני של העיר מחפשים אחרי קניון אאוטלט שכוח אל וחוזרים על ארבע ב 21:15 בערב.


אבל לפני זה, לשרון יש היום יומולדת.
הבחור בן 13 וזו בעצם הסיבה שאנחנו כאן.
ילד שלי, מדהים ומיוחד, עם חוש הומור משוגע וכישרון אינסופי (לא תאמינו איך הוא מנגן בקסטנייטות שקנינו שלשום בשדרה!)
כולנו מאחלים לך שהכל יזרום לך בחיים.
אם זה יקרה - הכל יהיה אחלה!

אז בבוקר התייצבנו בקאזה בתיו. מבנה מטריף של גאודי כמובן, כשנכנסים מקבלים מין טאבלט כזה, שבו אתה למעשה מסתכל על הבית ורואה את ההשראה, את הרהיטים שאינם שם, את השטיחים שהיו כשגרו בבית...  פטנט נהדר - גם להיט טכנולוגי וגם מאפשר להמון אנשים לעמוד בחדר ולחוות את החוויה בלי להפריע אחד לשני. אפילו מעין שקשה לה בדרך כלל במקומות כאלו כי היא לא מבינה את ההסברים באנגלית נהנתה מאד כי הטכנולוגיה באמת מהממת.

מעין בוחנת את העציצים והפרגולה שלא באמת שם...

כל קאזה צריך מרפסת...

אחר הצהרים נסענו לפארק גואל.
נסיעה קצת מוזרה, במטרו ואז באוטובוס  בקו שנוסע ברחובות צרים במעלה הגבעה, עם נהג שודים שכמעט הפך את כולנו בכל סיבוב.
הצלחנו להגיע, ואפילו בזמן לכרטיסים שהזמנו מראש.

טוב, אני אוהבת פסיפס, ושם יש שילוב של טבע ואדריכלות קסומה, שאי אפשר להישאר לו אדישים, גם בין כל אלפי הסינים והיפנים שמציפים את העיר.

גולדרט - אימפריה!

חשבנו שזה רעיון טוב לעשות רק שני לוקיישנים ביום כדי לא להיקרע, ואז ניסינו להגיע לקניון אאוטלט כלשהו, ונסענו בשבילו רחוק והלכנו הרבה ברגל, וכמובן שזה לא היה שווה את הנסיעה.
מעט חנויות, שום דבר ששווה להרחיק בשבילו, ואת כולן יש כאן בעיר כמובן (אולי המחירים היו יותר נמוכים, אבל כמה פעמים אפשר לעבור על הקולקציה החורפית של ברשקה שוב ושוב).

טוב הדרך חזרה היתה סבוכה כמעט כמו הדרך הלוך, לשימחתנו הצלחנו להגיע ברגל עד לתחנה של קו המטרו שמגיע עד הדירה שלנו - חצי נחמה...

אבל מה כל זה חשוב כשהילדים שלך הולכים ככה ברחוב?

מחר יש לנו כרטיסים בשעה 16 לסגרדה פמיליה, ולזאב ושרון יש כרטיסים לכדורגל בערב.
ננסה למלא את שאר השעות מסביב בצורה אפקטיבית.

מזל טוב, ילד בר מצווה!
קאפקייקס, קצפת ונרות מהסופר, מצית להדלקת הנרות מהפיצוציה הקרובה
הילד - שלנו!