יום 3 - בוקר קשה ואחר צהריים נפלא

30.9.2011

כל הילדים התעוררו בסביבות 5:00. בוקר שמתחיל כל כך מוקדם הוא ארוך ומייגע, איך שלא מסתכלים על זה. אני הצלחתי עוד קצת לישון, והגבנוני, שממילא היה ער חצי לילה, המשיך עוד להתהפך במיטה, לשווא.

החלטתי לוותר על כרטיסים למחזמר. אין מצב ללכת לעמוד בתורים בקופות, וגם ככה המורל לא משהו, ולא  ברור בכלל באיזה הרכב אפשר ללכת. חסכנו כמה דולרים טובים (רובם הלכו anyway לכירופרקט...)

הדבר הדחוף הבא הוא לטפל בכרטיסי ה -sim שלנו. כדי לא להיות לחוצים רכשנו לפני הנסיעה חבילת חו"ל מאורנג' למשך עשרה ימים,  בסופו של דבר, עקב כל הלוגיסטיקה והתיאומים הרפואיים, החבילה נגמרה תוך יומיhם, ועכשיו חייבים כרטיס מקומי. לאחר התייעצות הוחלט שמכיוון שהוא גם ככה שוהה בבית, תחת כיסוי wifi, אפשר לחייג בסקייפ ואני לא חייבת ללכת ולחזור על הבוקר. יחכה להמשך היום.

התארגנות כוללת של כל הילדים, ויצאנו. החלטתי לקחת אותם לסנטרל פארק, קצת לשנות אוירה.

התחלנו ללכת, וקולות נכאים נשמעו כבר על ההתחלה. זו מקטרת, זו נאנחת, זה רק רוצה להגיע לאיזו חנות ולקנות עוד משחק ל PSP (הלו!! רק אתמול קנינו את המכשיר עם שני משחקים!!).

איך שהגענו לפארק – קפצו עלינו משכירי אופניים למינהם. שלושה מתוך ארבעה זוגות עיניים אורו. אחת לא רוצה. בשום אופן. ויתרנו, שלושה הרגישו שזה לא פייר שויתרנו, ואחת הרגישה שכולם עושים לה פרצופים וזה לא פייר. מתחילים ללכת קצת לתוך הפארק, ומגיעים לגן שעשועים מדהים, שניים מאושרים, רצים ומטפסים על הסלעים. אחת רצה אחריהם ומצלמת, אחת עדין בפרצוף חמוץ.

אחרי קצת פחות מחצי שעה של אתנחתא, יוצאים ישר לזרועותיו של מוכר גלידות. כל אחד בוחר משהו, שלושה יוצאים מרוצים (עד שישברו, ויזרקו שליש לפח), ואחת ממש אבל ממש לא מרוצה. לבובספוג הגלידה יש טעם נורא ועיניים ממסטיק. אבוי.

יללות של אי שביעות רצון נשמעות, קיטורים וטענות. הולכים לרוחב הפארק לכיוון השדרה החמישית, אני מנסה לשמור על אופטימיות, אבל אני מודה, מרגישה שאני מאבדת את זה לאט לאט – ואז – הקש ששבר את גב הגמל  - הכרכרות עם הסוסים מתחילות לנוע על השדרה ומעיפות מעלינו להקה של יונים. אחת מאיתנו מקבלת מתנה משמיים – לשלשת. שרוול שמאל נפל קורבן לחירבון יונים ישיר.  אין ספק, אחד האסונות הגדולים, ולא עזר שאמרתי שזה סימן למזל טוב. ולא עזר שניסיתי להתייחס בצחוק וחיוך לכל העיניין. במצב הרוח הכללי ששרר – רק זה היה חסר.

אספתי את כל הרביעיה בצד המדרכה והודעתי חגיגית – סבלנותי פקעה. זהו. כולם מתאפסים – כי למרות שזה אולי נראה ככה, אני לא אשמה שאין אופניים, אני לא אשמה שגלידת בובספוג זה לא טעים, ואני גם לא אשמה שיונים מחרבנות תוך כדי מעוף.

ילדים יקרים, לפניכם שתי אפשרויות. אופציה א' – התאפסות כללית ושינוי אוירה. אופציה ב' – הליכה מהירה חזרה לדירה וטיפוס על קירות.

הוחלט על אופציה א', וחתמנו את העיסקה בביקור ב FAO Schwarts-, כולל ריקוד פסנתרים מרגש (שלושה מתוך ארבעה, הקטנה עדיין מסכנה מדי מכדי לרקוד).

ביציאה נשפכנו לתוך השדרה החמישית, רק כדי לראות מרחוק ולא להיכנס למחוזות האופנה היוקרתית. אכלנו נקניקיות בדוכן (עוד V גדול על משהו שחייבים לעושת בניו יורק, לא?), ואז, מזמינה ונחשקת, ניצבה לפנינו חנות של Forever 21. חדי הזיכרון בוודאי זוכרים שרק לפני יומיים, בסניף מקביל, נקרא הקרע בין הגדולים לקטנים עקב חוסר סבלנות וסובלנות הדדית. הפעם – אין מנוס – יבואו הגדולות על סיפוקן. מי שלא רצה לסבול שתי קומות של Forever 21 ביום רביעי, קיבל בהפוכה שש קומות ביום ששי J

מתוך שש קומות אחת היתה לבגדי גברים – דילגנו באלגנטיות.

שאר החמש נחקרו ביסודיות, כשאני ושני הקטנים מלווים את הפמליה כל פעם לקומה אחרת. החמוד הביא איתו במיוחד למיקרים שכאלה את ה PSP ויושב בפינת החנות ומשחק, והקטנה מחפשת ספסל כדי לשכב ולישון איזה דקה או חמש, כל פעם בקומה אחרת. בסיום היו בידינו שני סריגים, כמה זוגות גרביים, ואפילו אני מצאתי לעצמי חגורה. לא הייתי מגדירה את זה כהצלחה מסחררת בתחום השופינג, אבל הי, הוצאנו את זה מהסיסטם, וזה גם משהו.

הדרך לדירה לא נראית ארוכה במספרים, אבל בצעדים – או הו.

בשארית הכוחות, עם הקטנה על הידייים, התגלגלנו לעבר הבית, עם עוד שתי תחנות בדרך – 

האחת ב- t-mobile, שם הצטיידתי בכרטיסי חיוג אמריקאיים – 70$ והכל כלול – שיחות, הודעות וגלישה חופשית למשך חודש שלם. לבנות קניתי כרטיס אחד prepaid, רק לשעת חרום. עוד קצת לחץ ירד.

התחנה השניה היתה ב subway – שם המוכרים לא הבינו מה נפל עליהם כשנכנסתי עם כל הילדים והתחלנו להזמין כריכים. הבחור אפילו ציין בפני שאני נראית עייפה, והציע שאקח את הכריכים הביתה ואלך קצת לנוח J

טוב, זה בדיוק מה שעשינו. הפסקת צהריים. באנו לדירה, אכלנו את הכריכים, ונתתי לכולם לנוח קצת בצהרים, מתוך תקווה שאחרי מנוחה מצב הרוח ישתפר.

אחר הצהריים לקחתי את ארבעת ל top of the rock.

חוויה נהדרת, אני חייבת לציין, ובכלל, כל העניין התנהל ברוח טובה ומצברוח חיובי. אמנם שוב הליכה, אמנם שוב קצת תורים – אבל  אפילו הקטנה כבר ציינה בפני שכל הרחובות בניו יורק מרובעים J

בדרך חזרה, הבאנו הביתה מרק.

אם יש משהו שאפשר להגיד על העיר הזו – זה שהכל בה כל כך נוח. אין דבר שלא תמצא בה (חוץ ממלפפונים נורמליים), אין אחד שלא יחייך אליך כשהוא נותן לך שירות, ואין גבול לזמן שאפשר לבלות בה. כבר ברור לי שהרבה לא נספיק, בוודאי לא את כל מה שתכננו, אבל אנחנו לפחות מצליחים להרגיש אותה (כולנו חוץ מההוא ששוכב בדירה וסופר את הסדקים בתקרה).

עוד יום עבר. הבן שלי ציין שטיימס סקוור הוא המקום האהוב עליו ביותר בכל העולם. סיכמנו שנדבר על זה שוב בסוף החודש. נראה אם דעתו תשתנה. אם אני מכירה את הבן שלי, כנראה שלא...

הקטנה אמרה שהעיר הזו כל כך גדולה, שיש בה מקום לאנשים מכל העולם. "יש פה המון תושבים, לפחות שישים, ואפילו סינים! והמכוניות פה נוסעות מהר כמו ברדלס" סיכמה. אמן.

סיכום יום 3 – כשאתה על הגג של מגדל רוקפלר – אתה על גג העולם.

יום 2 - עושים שעווה

29.9.2011

טוב. בוקר ארוך – היה. מצאנו סופר של אמיש – יש גם ביצים (ביצי חופש, אגב. טוב, אנחנו בחופש).

החלטנו ללכת למוזיאון השעווה של מאדאם טוסו, מפאת החשש לגשם. ארוחת בוקר בדירה והתארגנות, ירדנו במדרגות כדי להבין שאין מצב שהמסכן הולך איתנו. הוא עלה חזרה הביתה, חיוור וכאוב (אין מילים לתאר כמה אני מרחמת עליו, לכן אני לא מתארת, אבל פתאום חשבתי שאולי נשמע כאילו לא. בטח יש דברים יותר גרועים בעולם, אבל תאמינו לי שהוא מרגיש זוועות, מכל הבחינות).

יצאתי עם ארבעתם למוזיאון, בגיל ושמחה.

חייבים להבין שהבת הקטנה שלי ממש לא מטיבת לכת. אנחנו לא מטיילים הרבה, והיא מפונקת למדי. הקילומטרז' שהילדה הזו עשתה ביומיים האחרונים (רובו על הרגליים הפרטיות שלה, אני חייבת לציין) מרשים במיוחד בכל קנה מידה, ובמיוחד לאור האמור.

הגענו למוזיאון, מוכנים נפשית לתורים ודוחק – בקופה היינו לבד.

הפתעה נעימה, ובכלל, כל האדיבות הזו, והשירות המתקתק והמתוקתק הזה – באמת שאפשר להתרגל בקלות.

המוזיאון מקסים והילדים שלי התלהבו מאוד, חבל רק שכמו שכתבתי בפוסט הקודם, מישהו (המבוגר האחראי, כלומר אני) לא הטעין את סוללת המצלמה בלילה. אחרי האולם הראשון היא קרסה, והמשכנו עם הטלפון שלי. פחות איכותי, אבל גם זה משהו.

היינו שם שעות, והצטלמנו עם כל מה שלא זז.

יצאנו בצהרים, ישר לזרועות מקדונלדס. הילדים אכלו (הקטנה שוב העלימה ארוחה בטיל. של מי הילדה הזו?). אני לא הייתי מסוגלת. מסתבר שבכל זאת התרגלתי לרמת תזונה מסויימת.

ביציאה החלטנו ללכת עד השדרה החמישית, וממנה להתחיל לחזור עד רחוב 50, שזה הרחוב שלנו. בדרך היו כמה עיכובים (H&M, ספורה) ומפגש מפתיע ומרגש עם חנות best buy, שבה קנינו בשעה טובה את ה PSP המיוחל.

את זה כבר עשיתי עם הקטנה פחות או יותר ישנה לי על הידיים, ולכן נכנסנו לסטארבקס הקרוב, כדי לאושש אותי וגם קצת אותה. ישבנו שם די הרבה, ואז יצאנו הישר לדלתות הענק של Build a Bear...

מה אפשר להגיד.

המיתוג האמריקאי בתפארתו.

יצאנו עם שני דובים, סליחה, דובות, עם מלתחות תואמות ושתי ילדות מאושרות. כן גם לילדה בת 15 אפשר לגרום אושר בעזרת דב ורוד J

גשם זלעפות ניו יורקי טיפוסי הבריח אותנו לחנות הקרובה ביותר שבה מצאנו מטריות במחיר מופקע, מה שגרם לגשם כמובן להיעלם מיד. תודה לך שוב, מרפי. איזה ביצועים חובקי עולם J

בדרך הביתה עוד נכנסו לבית מרקחת לקנות עוד קצת תרופות לשיכוך כאבים. בגזרת הגב המצב טרם השתפר. ממשיכים לשמור על אופטימיות.

חזרנו סביב 18:00, עייפים ועמוסי חוויות. בישלתי פסטה עם רוטב עגבניות מצנצנת (אבל אורגני, אני מזכירה), והם נפלו, זה אחר זו.

עכשיו כולם ישנים. אני, כרגיל, חופרת. מזל שהמקלדת שקטה.

מה עושים מחר, אני עוד לא יודעת. מנסה לדחות כמה שיותר בתקווה שאבא יוכל להצטרף ולחוות איתנו. אולי נלך לסנטרל פארק, נשמור את פסל החירות לעוד יום. רוצה אותו איתי.

סיכום יום 2 – שעווה ודובים.

מטריות ב 16$ האחת הן שיטה בדוקה להברחת גשם. חבל שחמישה סוגים של משכחי כאבים הם לא פיתרון בדוק להברחת כאבי גב.   

יום 1 - מה זה פה? אמריקה??

 28.9.2011

תמונת מצב לבוקר יום רביעי –

אחד בעל במיטה, נאנק מכאבים ומרחם על עצמו ועלי (בצדק, לשני המקרים),

אחת (אני) חושבת רק מחשבות חיוביות ומבינה שאין מה לעשות – אני זה מה שיש,

שתי בנות עשרה להוטות לבזבז על היום הראשון את כל הכסף שהביאו איתן,

שני קטנים בשוק, שלא מבינים מה הולך בכלל, מתוכם לאחד יש היום יומולדת, והובטח לו מכשיר PSP. היום. עכשיו. כרגע.

בשלב ראשון, בעזרתם של חברים עם קשרים מקומיים, השגנו המלצות לכירופרקט, שיסכים לקבל בהתראה קצרה את הסובל.

בשלב השני, יצאתי עם שני נציגים לחפש איזה סופר, או דלי, שנוכל לקנות בו כמה  מצרכים בסיסיים. ברחוב לידינו יש המון כאלו. בערך כל חנות שניה, כולם פקיסטנים או משהו בדומה לזה, וכולם מוכרים את אותו הדבר. שימורים, קצת חלב ומשקאות קלים, תפוחי עץ ובננות. לקחנו מה שהיה, בתקווה שמחר נמצא איפה לקנות גם ביצים.

בשלב השלישי, הוחלט לצאת בהליכה מתונה לטיימס סקוור, מתוך הנחה שאם נלך לאט, אולי נצליח להגיע בשלום. הלכנו לאט, ועצרנו בדרך לפיצה ניו יורקית. ניסיתי, באמת שניסיתי. שלושה ביסים הרגו אותי. למרת שבחרתי משהו עם הרבה ירקות – זה היה גדול עלי. אכלתי קצת ושתיתי הרבה דיאט קולה. מי שהפתיעה בגדול היתה דווקא הקטנה, שהעלימה משולש פיצה ניו יורקית ענק בלי למצמץ בכלל.  

הגענו בשלום, והתחלנו לקלוט איפה אנחנו. מרחק של שני רחובות מהדירה השקטה והצדדית – אמצע העולם. בפיות פעורים ודי בשוק הסתובבנו לנו אנה ואנה, הסובל מדדה מאחורינו. בקומה השני מתוך שלוש של החנות של m&m הוא נשבר, ונשלח הביתה במונית (בפועל הסתבר שהוא הלך ברגל. כבר אמרתי, יותר עקשן מסובל J). אני המשכתי עם הילדים בין נחילי האדם, לחוצה עד מאוד.

שתי הגדולות נשאבו לתוך forever 21, ואילו שני הקטנים נתלו עלי, מיואשים. בלית ברירה נאלצתי לשפוט משפט שלמה ולהודיע לגדולות שעכשיו לא מתאים, וחוזרים לדירה. איי, הפרצופים...

בנות יקרות שלי, נסענו לחודש ימים, אין שום הגיון בלבזבז את הכל ביום הראשון (ועוד פוסט תגלו שגם לא ביום השני J ...).

הבן שלי, לעומת זאת, נאלץ להתמודד עם מציאות קשה, שבה בכל החנויות ששאלנו בדיוק אזל ה PSP - מסתבר שמוציאים דגם חדש והישן בדרך החוצה. טוב למחירים, פחות טוב למלאי, ב- toys R Us נאלצנו להסתפק בסיבוב אינסופי על הגלגל הענק (מפעיל משועמם + העדר לקוחות)

חזרנו לדירה, בדיוק רגע לפני שההוא יצא לתור אצל הכירופרקט. התאוששנו, התקלחנו, אכלנו קוסקוס ומרק נמס בכוס שסחבנו מהבית (תודה רבה על העצות, יוספה. הפנמנו, ובעיקר הרשו לי לחלוק את עיצת מיליון הדולר – לקחת איתכם מפצל ישראלי של ארבעה או יותר שקעים – עם מתאם אמריקאי אחד. מרכז טעינה אולטימטיבי). מחר נגלה ששכחתנו להטעין את המצלמה. יופי. גאון.

אחרי הכירופרקט הוא חזר, מרגיש קצת יותר טוב ובעיקר קצת יותר אופטימי.

ועכשיו – לילה. כלומר 18:00 שעון מקומי. הקטנה צנחה בלי הכרה, לא היה לי לב למשוך אותה עוד.

השאר נפלו אחריה, אחד אחרי השני. האחרונה החזיקה מעמד עד 20:00.

ברור מכאן שבשעה 4:30 הם התחילו להתעורר, זה אחרי זה. לבעלי נתתי כדור של מלטונין בשעה 1:30 וכשהוא קם והודיע שנגמרה לו השינה. נפגשנו שוב ב 8:00 בבוקר בערך J

לזו שהיתה מוכנה לקחת נתתי טיפות טבעיות (R14, למתעניינים) שהפילו אותה חזרה עד שהערנו אותה, בסביבות 9:00. היא היתה מאוד מרוצה. השאר (כולל אני), ערים מהשעה 5:00 בערך, אבל עשיתי עבודה טובה בלעייף אותם היום, אני בונה על שיפור J.

סיכום יום 1 – אופטימיות קוסמית. מי אמר חופשה משפחתית ולא קיבל?

אני אוהבת את הילדים שלי, הם הכי נפלאים בעולם, ואני אוהבת אהבת נפש את הבעל שלי, ומאחלת לו שיעמוד על הרגליים, ולא יצטרך לחוות את ניו יורק רק מהסיפורים והתמונות שלנו...

ומי שלא ראה ילדה בת חמש נכנסת, לראשונה בחייה, לחנות של דיסני - לא ראה אושר מימיו :)

מחר יום חדש.

יום 0 – קישטא מרפי!

בחודשים האחרונים, היה בעלי עסוק מאוד בלדמיין את כל תרחישי האימה שיתרגשו ויבואו עלינו במהלך הטיול. בהתחלה הוא דמיין כאוס. מוחלט. בכל החזיתות.

איך נתכנן?

איך ניסע?

איך נארוז?

איך נצא לחופש של חודש מהעבודה?

ככל שהזמן התקצר והמועד התקרב – הפכו הדאגות למוחשיות יותר, מפורטות יותר, והאמת – קלות יותר להתמודדות –

מה יקרה אם לא תהיה חניה מתחת לדירה בניו יורק בדיוק כשנצטרך להעמיס מזוודות?

מאיפה יהיו לנו מטבעות של כסף קטן קנדי כשניסע משדה התעופה בטורונטו לבית של הדודה שלי מיד אחרי הנחיתה?

כיצד נטעין את כל מכשירי החשמל בו זמנית בחדר במלון שבו יש רק שקע אחד (וגם הוא עלול להיות בחדר האמבטיה)?

כל אלה, ועוד, ליוו אותנו כבר חודשים ושבועות.

בסתר ליבו, וגם בסתר ליבי, הסתובבו כל הזמן המחשבות אודות מה עוד ישתבש רגע לפני הנסיעה, כי כשמתכננים טיול במשך קרוב לשנה, אין ספק בכלל שברגע האמת משהו ישתבש.

אני הייתי בטוחה שמישהו ישבור יד או רגל, או יחטוף איזה וירוס קטלני.

בעלי חשב יותר בקטן, ודימיין איזו תאונת דרכים קלה, או אובדן מפתחות, או שריפת דרכונים. ככה, בקטנה.

אחרי סאגת האריזות, והפירוק, והאריזה מחדש (לזה אקדיש פוסט נפרד אחרי שנחזור, כדי שיהיו לי גם מסקנות ותובנות), ממש היינו מוכנים. כלום לא נשרף, אף אחד לא דפק פגוש, וכל הילדים היו בריאים.

היינו אמורים לצאת מהבית ביום שלישי בשעה 18:00 בערך. המזוודות בדום מתוח ליד הדלת, הילדים מקולחים, והכלבה מריחה שמשהו עומד לקרות ויושבת ורועדת ליד היציאה לגינה.

ברגע של היסח הדעת, הלך בעלי להעמיס את המזוודות על האוטו, ובשבריר שניה של חוסר מחשבה, הרים כבודו את אחת המזוודות אל הגג, ו....

הלך לו הגב.

פשוט הלך.

כאב נורא, חודר, מושך את האגן ואת הרגל.

בעלי, כמו בעלי,  יש רק דבר אחד שהיה באותו רגע גרוע יותר מהכאב שסבל – העקשנות שלו.

בכוחות על המשיך להעמיס ולקשור את המזוודות על הגג של האוטו, שותק, מזיע וחיוור כמו קיר נהג עד קרית אונו, שם קניתי לו בדקה התשעים חגורת גב ועוד קופסא של כדורים נגד כאבים (אמרתי לכם שזה לא יספיק, נכון?!)

הגענו לשדה תעופה עם ארבעה ילדים ברמות אנדרנלין שמספיקות לשמונה,   בעל אחד מפורק וגמור, בקושי עומד על הרגליים, ואשה אחת שהפכה להיות המבוגר האחראי על הציוד, הילדים, התקשורת ובכלל.

אין לי מושג איך הוא ישב 12 שעות בטיסה.

אין לי מושג איך עמד את כל תורי הדרכונים והביקורות ביציאה מהארץ ובכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

משדה התעופה לדירה הגענו עם ניר, שהוא בחור ישראלי שחי בניו יורק ועושה כל מיני דברים, בין השאר שאטלים בוואן גדול מהשדה לעיר (חמד של בחור, עם אחריות פנומנלית, מומלץ בחום -  nirstoys@hotmail.com).

המזוודות עלו לדירה בכוחות עצמן, כנראה (היה פה איזה בחור שפתח לנו את הדירה, מיגל נדמה לי. אולי בעצם הוא סחב?!)

את הדירה, שנמצאת ברחוב 50 מערב, מצאנו דרך גלי אבני, והיא נראית נחמדה מאוד (הדירה, את גלי לא יצא לי להכיר), אבל חייבת לציין – לא למפונקים. אין לי ניסיון בדירות שכורות במנהטן, ואולי זה הסטנדרט, אבל למרות הניסיון לשוות לה מראה חינני – היא לא משהו... מיטות לששה אנשים יש. זה מה שחשוב כרגע)

סיכום יום 0 – יצאנו מהבית, מבוגר וחצי וארבעה ילדים.

הגענו לניו יורק – מבוגר ורבע וארבעה ילדים סחוטים.

מונית, דירה, מינימום קניות בדלי השכונתי.  הולכת לישון (עייפות מטורפת, כל השאר כבר שפוכים (שבע בערב).

נמשיך מחר J

רשמו את התאריך

20.9.2011

זהו יום היסטורי.

ולא כי היום בשנת 1378 נבחר קלמנס השביעי כאנטי אפיפיור, דבר שהוביל לקרע המערבי בכנסיה הקתולית,
ולא כי היום בשנת 1890  נולדה רחל המשוררת,
ולא כי היום בשנת 1944 מוקמת הבריגדה היהודית,
וגם לא כי היום בשנת 1996 נפטר המתמטיקאי פאול ארדש (עד כאן זה עוד היה סביר, אבל עם האייטם הזה, ויקיפדיה, איבדת אותי)...

היום הוא יום היסטורי, משום שהיום, לראשונה, חזרתי הביתה, ורק בעלי היה שם. בלי אף ילד.
שתי הטלויזיות שתמיד עובדות במקביל על שני ערוצים שונים - שתקו,
המחשבים היו כבויים,
המדיח עבד בחריקות חרישיות ומכונת הכביסה סבה באיטיות על צירה.

בעלי ישב לו בפינת המשפחה, וסידר את הניירת שהצטברה שם בערימה.

שלושת הגדולים בצופים.
הקטנה הלכה ליומולדת של ילד מהגן (ונשארה שם לבד! לא יאומן!)

אכלתי סנדוויץ,
שתינו קפה,
דיברנו קצת. היה בעיקר מוזר.
רוב הזמן חיכינו שתגיע השעה 19:00, כי אז יש לנו לאסוף את ההם משם, ואת ההיא מכאן.
יש שמועה כזו, שיום אחד זה מגיע, ואתה חוזר הביתה לבית ריק, כי כולם עסוקים, או לומדים, או שמצאו להם חיים אחרים, שאינם תלויים בך. עד ה- 20.9.2011 לא האמנתי שזה באמת יכול לקרות.

אז זהו. שכן. יש מצב שמתישהו, בעתיד, זה יקרה שוב.
ואת כל אלה שמבטיחים לי שאתגעגע לזה כשהילדים יהיו גדולים, אני מזמינה לאחר צהריים אחד אצלי בבית עם שתי טלוויזיות על שני ערוצים שונים, עם שני מחשבים ניידים, עם שתי מכונות כביסה ליום ושני מדיחים, ועם הסעות בכל רחבי הישוב.

בואו, תתענגו איתי מהר, לפני שייגמר.

מאחורי הקלעים של הבלוג

הנאה רבה אני שואבת מהמעקב אחרי סטטיסטיקת הקוראים של הבלוג.
מאחורי הקלעים של המערכת יש מערכת ניהול שלמה ומתוחכמת, המאפשרת לי לראות כמה קוראים יש לי, מאין הגיעו, אילו רשומות נקראו והכי נחמד - מאיפה.
יש קוראים שאני מכירה היטב, שנמצאים פה ושם ברחבי העולם ואני מנחשת שזה הם כשאני רואה כניסות מבריטניה או מסין.
מדי פעם, משתרבב לרשימות מישהו ממקום אחר, מוזר ולא מוכר, ואז אני עורכת לעצמי חידון - ומנסה להיזכר מי מחברי או מכרי נסע לחו"ל ויש סיכוי שיושב עכשיו בחדר במלון, וקורא את הגיגי.
מחמיא, לא?

הנה הרשימה שלי, נכון להיום:

• ישראלים למכביר, חבל שלא רואים מאיפה בארץ.
• 56 קוראים מארצות הברית (מי אתם? חכו לי, אני תכף באה)
• חברתי היקרה מבריטניה (קוראת כל פוסט פעמיים?)
• בגרמניה יש לי חבר אחד, למיטב ידיעתי, ואני מקווה שזה הוא קורא.
• בסין יש ילדה מתוקה שמנסה שוב ושוב להיכנס לשרת של גוגל, ולא מצליחה, אז אמא שלה שולחת לה את הפוסטים במייל (תודה! כשתהיו שתיכן בסין אני אשלח לשתיכן את הפוסטים במיוחד :))
• כל השאר - מבקרים אקראיים, גם בבלוג ואולי גם במדינות האלו (חלק אני יודעת, גשש בלש בפעולה)

בקיצור, אני יכולה להעביר כמה פעמים ביום כמה דקות טובות מול המסכים המתחלפים של הסטטיסטיקה.

בואו לקרוא אותי, ותזמינו חברים.

בשביל זה אני כותבת :)

נ.ב. - בעניין הספירה לאחור לקראת הנסיעה - עוד 8 ימים. התחלתי לארוז.

פוסט יומולדת (לא) חגיגי

6:30 – השכמה. איזה יום היום? אה, יום חמישי, יש לי יומולדת...

6:35 – אויש, אני בצום מאתמול. הולכת לבדיקות דם שגרתיות. אסור לי קפה.

7:00 - ילדים, כריכים, התארגנות. מזל שיום חמישי, יום חופשי שלי. מנסה לא להילחץ ולא להרים טונים.

7:45 – בית ספר, הגענו בזמן. גן – הגננת הזכירה לי שהסכמתי להיות גיזברית (למה? טעות של טירונים). אבל אני נוסעת לחודש עוד מעט. אוי ואבוי, הכל נורא לחוץ – חייבים לפתוח חשבון להזמין צ'קים, להודיע להורים, לאסוף כספים, להחליט, לשלוח, לגבות, להפקיד. כמה שמות פועל. ורק פועלת אחת...

8:15 – מודיעה לגננת שחייבת ללכת – צריכה להספיק להגיע בזמן לקופת חולים. הכל מטושטש לי. נזכרת שלא שתיתי קפה (אני בצום כבר 13 שעות). הגדולה מתקשרת לאחל לי מזל טוב. היא בטיול כבר חמישה ימים, הערב זה נגמר. אני כל כך שמחה שהיא חוזרת – היא חסרה לי.

8:30 – קופת חולים. תור. לא נורא, רק חמישה לפני. פוגשת בהמתנה אמא של חברה של הבת שלי – זו שבחטיבה. היא עם תינוק בעגלה. נכד. מה?! כן. נכד. הוא חולה. הבת שלה בעבודה, היא שומרת עליו.

8:45 – עם המבחנה של הבדיקות ביד, פוגשת אמא מהגן. שיחה קצרה על גביית הכספים, והיא: "מה, את גיזברית? איך זה קרה לך?!". שנים אני כבר טסה מתחת לרדאר. לא יודעת מה קרה.

9:00 – בדואר, צריכה לשלם עד אתמול את התשלום לאוניברסיטה. היה לי מזל, מצאתי חניה בקלות. 23 איש בתור לפני. מה קרה? אה, 15 לחודש, כולם באים לשלם מיסים. בהחלטה של הרגע לקחתי מספר והלכתי לקנות לי קפה. מי יכול לחכות בתור בצום?!

9:15 – עדיין בתור, אבל עם כוס קפה ביד. פוגשת אמא של חברה של הגדולה. ניחשתם נכון. עם הנכד. גם הוא חולה, הבת בעבודה. סבתא שומרת. מתחילה להרגיש זקנה.

10:00 – בבית. שתי מכונות כביסה, קיפול ופיזור. מדיח, סידור של הקומה התחתונה. תוך כדי מקבלת הרבה טלפונים – ההורים, האחיות, חברות אהובות – ואפילו מישהי מהבנק, שביקרתי בו לאחרונה לפני 15 שנה לפחות – התקשרה לאחל לי מזל טוב. רק המעצבנים האלו מ"ידיעות מנויים" שאני רודפת אחריהם כבר שבוע לביטול המנוי לא מצליחים לתפוס אותי. מוזר.

12:30 – חברה נפלאה מחו"ל בסקייפ – מזכירה לי שכבר שבוע לא בדקתי את תיבת הדואר שלי. אנחנו מדברות בטלפון. היא עזבה בקיץ, ולא שמעתי את קולה מאז אוגוסט. זה נעים לי מאוד, ומחמיא לי. מכינה תוך כדי שיחה ארוחת צהריים לילדים.

13:00 – הנסיך חוזר הביתה מבית הספר. אוכל, ומתחמק מהשיעורים באלגנטיות.

13:30 – השקופה חוזרת מבית הספר – אוכלת, ומודיעה לי שיש לה שיעורים והיא צריכה עזרה. אבל קודם סיכמנו שהולכים למספרה. בדרך אנחנ ובודקים את תיבת הדואר. מלאה עד אפס מקום, כולל המתנה הנפלאה ששלחה לי החברה מאנגליה (אוהבת אותך מותק, תודה!)

14:15 – אנחנו מתייצבים במספרה – אני, הנסיך והשקופה. שלושתנו מסתפרים, יעילות מקסימלית, ב 15:00 אנחנו בחוץ, אחרי שתיאמנו תספורת נוספת לקטנה. מה שמגיע מגיע.

15:30 – בסופר – קניות השלמה. תוך כדי קניות הנסיך נזכר שיש היום יומולדת לחברה מהכיתה. לא זוכר באיזו שעה. מתחילים טלפונים לחברים מהכיתה. זה ב 17:00, בצד השני של היישוב. קונים מהר מתנה ורצים לשים את הקניות בבית.

16:00 – הולכים לקחת את הקטנה מהצהרון, ומשם ישר למספרה. הפעם יש קצת תור.

טוב, 16:35 היא על הכיסא.

16:45 - היא מסופרת. הספרית נתנה לה לבחור סיכה או קשת מתנה על התנהגות טובה. ההתלבטות אורכת יותר זמן מהתספורת עצמה.

17:10 - מגיעים באיחור אופנתי ליום ההולדת. באופן תמוה כל מרכז היישוב פקוק, לקח המון זמן להגיע. באים, יוצאים מהאוטו כדי לשאול מתי נגמר. השקופה נשארת באוטו, לחכות שתי דקות. אני עוד לא מספיקה לחזור והגברת יצאה מהאוטו ונעלה אותו עם המפתחות בפנים.

17.40 – בעלי, בדרך לאסוף את הגדולה מהטיול שהיתה בו בחמשת הימים האחרונים – מגיע עם מפתחות החילוץ. הנסיך לא רוצה להישאר ביומולדת. לא בא לו טוב. חוזרים הביתה יחד איתו (מזל, אחרת היינו צריכים לחזור לאסוף אותו בעוד שעה בדיוק.

18:00 – בבית. ארוחת ערב. הקטנים רצו פיצה, אני הכנתי קציצות. בסוף היה גם את זה וגם את זה. יש שאריות למי שמעוניין.

18:30 – עוד מדיח, עוד מכונת כביסה, שיעורים במדעים כיתה ד'. שיעורים באנגלית כיתה ט'. פיתה עם שוקולד לגן חובה.

19:30 – בעלי חוזר עם הגדולה. התגעגעתי נורא. חוזרת במצב רוח מעולה, וזה כבר נהדר. מזוודה מלאה כביסה.

20:00 – רואים יחד את התמונות מהטיול, אני שמחה שהיה לה כיף. אני אוכלת סלט עם חזה עוף.

21:00 – בעלי הולך לאימון קראטה. מקלחות, סיפורים ("האריה והעכבר" לאחת ו"הכינה נחמה" לשני). אני רעבה בטירוף. כל הדיאטה לא הייתי רעבה ככה, למרות שאכלתי.

22:00 – שניים ישנים – אני יורדת למטבח להכין לי את הפנקייק של דוקאן. הדבר היחיד שאולי יחסל את הקרייבינג שהשתלט עלי.

23:00 – מתיישבת על המחשב. הולכת להכין לי כוס קפה. מה שקורה על הקיר של הפייסבוק שלי גורם לי אושר גדול ומחמיא לי מאוד. תודה רבה לכל החברים שלי, המשפחה שלי, לכל מי שצילצל, פגש, אמר, שכח, כתב לי על הקיר, ושלח לי הודעה. במשך כל היום הטלפון שלי לא הפסיק להשמיע צלילים של הודעות נכנסות.

אני בת 42.

עדיין אין לי נכדים.

יש לי משפחה נפלאה והמון חברים.

אני בריאה (לפחות עד שתוצאות בדיקות הדם מהבוקר יגידו אחרת),

וכבר שבוע לא הגעתי לחדר הכושר.

מחר יום ששי.

אפשר לנוח.

חברות בפייסבוק

אני חושבת שזה היה לפני שלוש שנים בערך, כשבעלי אמר לי יום אחד – "יש לי איזו בת דודה רחוקה שלא פגשתי יותר מ- 20 שנה, ופתאום היא יצרה איתי קשר בפייסבוק. אני חושב שתאהבי אותה, כדאי לכן להתחבר". כמו (כמעט) תמיד, עשיתי את מה שבעלי אמר לי, והצעתי לה חברות.

כל מה שידעתי הוא שהיא בת גילי, יש לה ארבעה ילדים כמו שלי, היא גרה בקליפורניה ופגשה את בעלי פעם, כשהייתה בת 17.

חשוב לציין שבמשפחה של בעלי, המונח "בת דודה" הוא שם כללי לקרובי משפחה מדרגה כלשהי, ממש לא הבת של הדודה. במקרה הזה, מדובר על מישהי שאבא שלה היה בן דוד מדור שלישי של אבא של בעלי, או משהו בסגנון הזה. אם עולים מספיק גבוה באילן היוחסין (או ליתר דיוק – חופרים מספיק עמוק), אפשר למצוא את הסבתא המיתולוגית שמקשרת בינהם.

בקיצור, הקשר הוירטואלי נוצר, שתינו חיות באינטרנט פחות או יותר (היא יותר), וככל שהתארכו הצ'אטים הליליים ביננו (כשאני קמה היא הולכת לישון, כשאני סוגרת את היום היא שותה קפה של בוקר) גילינו שאנחנו אחיות אבודות. תחומי עניין משותפים, חוויות חיים מקבילות, ילדים וקריירה ובעל ובית – מעולם לא נפגשנו ואף לא שוחחנו מעבר לצ'אט וירטואלי, ועדיין.

אחרי היכרות של כחצי שנה, סיפרתי לה שאני נוסעת עם הבנות לפאריז, והיא חשבה אולי לבוא עם שלה. בסוף המיתון הנוראי בארצות הברית ריתק אותה לבית, והמשכנו לחלום על פגישת פסגה, אולי בעוד שנה או שנתיים, כשירווח, באירופה או יוון או מקום נופש משפחתי אחר.

אחרי שנה וחצי, סיפרתי לה שאולי נבוא לטייל בארצות הברית, והיא מיד אמרה שנבוא אליהם להתארח.

אחרי שנתיים, קישקשנו יום אחד (או לילה, תלוי באיזה צד) והיא אמרה שיש לה רעיון גדול. "בואי נעשה kid swap," היא אמרה. "אני אשלח את הבת שלי אליכם בקיץ, ואז אתם תשלחו את שלכם".

"יש לי רעיון יותר טוב," עניתי. "את תשלחי את הבת שלך אלינו, ואחר כך נבוא כולנו..."

מה שהתחיל כצ'אט לילי הזוי, קרה פתאום. הבת המתוקה שלה בילתה איתנו שלושה שבועות בקיץ האחרון. אנחנו תכף נוסעים.

ככל שהפרטים על הביקור של הבת שלה הלכו ונסגרו, לא יכולתי שלא לחשוב על המשמעויות המדהימות שמעבר לפרטים.

מישהי, מהצד השני של העולם, שלא פגשה אותי מעולם, ואת בעלי פגשה לפני 25 שנים, מכירה אותי דרך החלון הקטן של הפייסבוק, ועכשיו היא שולחת אלי את הבת הבכורה שלה, ילדה בת 15, לביקור של שלושה שבועות. לפעמים זה מרגש ומדהים אותי, לפעמים זה עושה לי צמרמורת, ובעיקר אני תוהה אם הייתי עושה את אותו הדבר במקומה. לא תמיד בטוחה שכן.  

בבוקר שלפני שההיא עלתה לאוויר בדרך לטיסה ארוכה עד אלינו, צלצל פתאום הטלפון הנייד שלי, ועל הצג הופיע מספר מחו"ל. עניתי. זה הם, מהצד השני, מוודאים שהזינו נכון את מספר הטלפון שלי לנייד שלה, רק ליתר בטחון. לא התאפקתי ואמרתי את מה שעמד לי על קצה הלשון: "אני בטוחה שעכשיו אתם מרגישים הרבה יותר טוב, אחרי ששמעתם את הקול שלי ואתם יודעים שאני לא רק דמות וירטואלית"...

היא הייתה, ובילתה, ואהבתי אותה כמעט כמו את שלי, ונסעה חזרה הביתה (לא אחרי שהייתה פה שלושה שבועות ואמרה לי כל רגע "זה בדיוק מה שאמא שלי היתה אומרת", או "ככה בדיוק זה גם אצלינו בבית", או "גם לנו יש בדיוק כאלו וילונות"). פרק א' תם.

עוד מעט אנחנו נוסעים אליהם. קשה לי לתאר כמה אני מתרגשת. אני עומדת לפגוש חברה מדהימה, שמעולם לא פגשתי. אני מתגעגעת אליה, למרות שמעולם לא נפרדנו. יש לנו כל כך הרבה נושאים שסיכמנו שנדבר עליהם על כוס קפה, כי הם לא מתאימים לצ'אט של הפייסבוק, וגם לא לסקייפ (כן, מערכת היחסים שלנו התקדמה בצעד נוסף קדימה, לפעמים יש וידאו מעורב J )

אני סופרת את הימים.

Ciaran – Here I come!!

לבריאות!

אני כבר רואה את זה קורה. יום לפני הנסיעה פתאום לקטנה יהיה חום, או שלבעלי יכאב הגב, או שלמישהו תהיה בחילה נוראית אחרי הטיסה, או שפשפת אחרי ההליכה ברחובות...

אם יש משהו שאני לא סובלת זה להתחיל להתרוצץ ולחפש כל מיני דברים חיוניים אחרי שכבר צריך אותם. התחלתי לדמיין איך אני מסתובבת בניו יורק בשביל למצוא תיילנול קידס בטעם שהבת שלי מוכנה לבלוע כשהיא עם חום, או לחפש דראג סטור כדי למצוא משהו נגד שילשולים על חשבון איזה מוזיאון או טיול.

לאור החששות הנ"ל, ובהתחשב בעובדה שכשנוסעים ששה אנשים ההסתברות לתפוס משהו גדלה פי שש בבסיס, ואחר כך עולה בשיעור אקספוננציאלי בהתחשב בסיכוני ההידבקות, הלכתי לבקר את חברתי הרוקחת.

בכלל, חברה רוקחת זה תמיד טוב. זה כמעט כמו חברה עורכת דין (גם כזו יש לי) וכמו חבר מוסכניק (זה אין לנו. מה חבל). תמיד יש עם מי להתייעץ, למי לפנות, ובכלל להיפוכנודרים כמוני זה נכס יקר.

בחודש האחרון אני רושמת כל פעם שעולה לי משהו לראש, כדי לא לשכוח. בטלפון החכם שלי הכנתי רשימה של תרופות שאני רוצה לקחת איתי, כדי שכשאגיע לבית המרקחת לא אשכח כלום. רצה הגורל, ודווקא הבוקר, הגעתי למרכז השירות של אורנג' עם מכשיר תקוע, ועידכון מערכת ההפעלה שלו דרס את כל מה שהיה עליו. כך יצא שהגעתי לבית המרקחת בלי הרשימה, אבל כמו שניתן לראות בתמונה, הצלחתי יפה מאוד גם בלעדיה.

הגברת שעמדה אחרי בתור שאלה בחשש לאן אנחנו נוסעים, כי לפי ההצטיידות נראה היה לה שאולי אנחנו נוסעים לאפריקה או לקוטב הצפוני, וכששמעה שאנחנו נוסעים לארצות הברית של אמריקה, איך לומר, היה קצת לא נעים.

"בכל אופן," היא אמרה לי, "יותר טוב ככה. אני פעם נסעתי לאמריקה עם אנגינה, ולא הצלחתי להשיג רפאפן". טוב, רפאפן אין לי,  אבל אני מצויידת למגוון רחב של ארועים – בעיות שינה, בעיות ערות, בעיות שלשול ובעיות עצירות, בעיות הצטננות, בעיות גירוד, שפשפת, נזלת שעלת וסתם מיגרנה. משחת עיניים, טיפות אוזניים- you name it . לא תתפסו אותי לא מוכנה.

עכשיו רק נשאר לקוות שלא נצטרך לפתוח אף אחת מהקופסאות.

רק בריאות!

רוכבים אל השקיעה

גם אני מקבלת כל לילה במייל הצעות מפתות לרכישת קופונים בהנחות מפליגות. מסעדות, קוסמטיקאיות, אלבומי תמונות ועוד כל מיני טובין מחכים לי במייל כל בוקר כשאני שותה את הקפה. לשמחתי, אני גרה בפריפריה, אני בדיאטה ובעלי לא סובל מסאג'ים, אז את מרבית ההצעות אני מצליחה להעלים באמצעות כפתור ה"delete", אבל מדי פעם זה קורה, ונופל לי לידיים משהו נחמד במיוחד. זה בדיוק מה שקרה לי עם סדנת הצילום על סאגווי שחיכתה לי באחד הבקרים בתיבת המייל.

הנה משהו שהייתי רוצה לעשות אבל לרוב לא הייתי מרשה לעצמי, אבל בשילוב סמיכויות ימי ההולדת של בעלי ושלי וההנחה המפתה של הקופון, שכנעתי גם את עצמי וגם אותו שרכיבה על סאגווי זה בטח כיף נורא, ושסדנת צילום זה בדיוק מה שאנו זקוקים לו לפני הנסיעה לחו"ל.

הסדנה, שהייתה מיועדת להתקיים באזור יפו, נראתה לי מתאימה בדיוק ליום ההולדת שלו, ואופטימית ומלאת ציפייה התקשרתי לתאם את הסדנה.

פחחחח. לא בתאריך, לא בשעה, ובכלל, לחודשיים הקרובים יש אולי עוד שלושה תאריכים פנויים.

בשלב הזה יצאה לי קצת הרוח מהמפרשים, וחשבתי שצריך להתקשר ולתאם שוב מול היומנים של שנינו, אז חשבתי. לא התקשרתי. וגם לא תיאמתי. וככה יצא, שפתאום נזכרתי שעוד מעט נוסעים, ואם לא נמהר עלול לפוג תוקפו של הקופון, ובכלל, מה הרעיון ללמוד לצלם אחרי שחוזרים?

צלצלתי שוב, וכאן נכנס לפעולה האדון "מינוס מרפי". זה שגורם לכל מה שלא היה סיכוי שיקרה – לקרות. במקרה, ממש במקרה, יש קבוצה אחת שמסיירת בחיפה ויש בה עוד שני מקומות. מה תגידו על זה? הבחורה החביבה מהצד השני של קו הטלפון אמרה לי מיד "מתאים לך? עופי על זה!". אז עפתי J

התייצבנו רבע שעה לפני הזמן במקום המפגש, ועזרנו לצביקה המדריך להוריד את הרכינועים (כן! רכינוע = סאגווי!) מהאוטו וחיכינו לשאר חברי הקבוצה, שמסתבר שהיו למעשה צוות העובדים (עובדות, בעיקר) של סניף בנק. אחרי שהבהרנו להם (בעיקר להן) שאנחנו מסודרים (מזל שלא שאלו על יתרה) ושאין מצב שנפתח חשבון נוסף אצלם בבנק, יצאנו לדרך. הדרכה קצרה ואימון קל על הסאגווי במגרש החניה, ויאללה. יוצאים.

בגדול – נוסעים, עוצרים, מסבירים קצת על מצלמה וצילום (בסיסי, אין לנו מושג בזה בכלל), מצלמים, מתאמנים ועולים שוב על הסאגווי.

סה"כ שלוש שעות ברוטו של סדנה – ואני חייבת לציין – כיף גדול.

פעם כשהיינו ילדים, רכבנו על אופניים והרוח פרעה את שיערותנו (היו לנו אז קצת יותר שערות, וקצת יותר ארוכות). מאז שגדלנו ואנחנו יושבים במכוניות ורוכבים רק על אופניים בחדר ספינינג ממוזג – שכחנו איך זה לנוע בשטח. זה פשוט כיף אמיתי, והסאגווי – שקט, מהיר ומנווט באמצעות קריאת מחשבות כמעט – פשוט כלי רכב מדהים.

גם בשטח הצילום הרגשנו שקיבלנו את מה שבאנו בשבילו. בדיוק את הידע הבסיסי שאנחנו צריכים בשביל להמשיך להתאמן עכשיו בבית, ולהעז לצלם על "manual", עם קצת מחשבה על תאורה וקומפוזיציה.

בקיצור, למי שמחפש משהו מגניב לעשות ביום זוגיות או סתם כך עם חברים – אני ממליצה בחום, ולכן גם מצרפת קישור. הם באמת על הכיפאק.

http://www.segs.co.il/

רק המלצה קטנה – אם אתה מנהל סניף בנק, ואתה רוצה לתת צ'ופר לעובדים שלך – אל תפתיע אותם. שתיים באו עם נעלי עקב, שתיים הגיעו עם מצלמות בלי פונקציות ידניות ואחת אף הגדילה עשות ולא הסכימה לעלות על הסאגווי, ולכן הלכה אחרינו כל השלוש שעות. אחד הבחורים ממש לא היה בעיניין של צילום, ולעומת זאת התלהב מהסאגווי בטירוף, ולכן בילה את מרבית הזמן בחארקות על טיילת לואי, שהזקנים, הילדים והכלבים שממלאים אותה בהמוניהם לא ממש קיבלו בהבנה.

ואני? לי יש תמונת פרופיל חדשה :)

זכרונות מבייביסיטר ושעון

לפני לא מעט שנים, עוד היו לנו רק שתי ילדות קטנות, נסענו לסופשבוע בחברת קבוצת זוגות לא קטנה למלון "סול מרין" בנהריה (הוא עדיין קיים? אין לי מושג).

לא ניכנס כרגע להסברים למה בכלל נסענו, ולמה דווקא לשם, כי אין לי תשובות לשאלות הללו, וגם אז לא היו לי.

בערב ששי הזמינו כל המשפחות בייביסיטריות מטעם המלון, כדי לצאת בערב לבילוי משותף. זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שבה הסכמתי (לחץ חברתי...) להשאיר את בנותיי עם מישהי שאני לא מכירה, וזה רק בגלל שידענו שאנחנו נמצאים בקרבת מקום, וכבר המציאו את הטלפונים הניידים J

העלמה ה(לא) חסודה הגיעה בשעה 22:00, כפי שביקשנו בקבלה, הציגה את עצמה, וקיבלה הנחיות. בהנחיות לא כללנו עישון נרגילה במרפסת של החדר ופיזור קליפות פיצוחים בכל הסלון, אבל כנראה שלא הדגשתי מספיק שאת זה – לא.

יצאנו, בילינו, חזרנו ב 01:00, אפילו קצת קודם, ושילמנו לה את התעריף שנקבע מראש (על ידי המלון, יש לציין). נפרדנו ממנה (ומהחבר שלה. ממש שניים במחיר אחד),  אווררנו את החדר ואספנו את הקליפות, והלכנו לישון.

בשעה 03:00 לפנות בוקר, אני מתעוררת מדפיקות בדלת. מבולבלת ולא לגמרי סגורה על איפה אני נמצאת, אני ניגשת לפתוח את הדלת, בפיג'מה ובלי משקפיים. מולי עומדת עלמת החן, ומאחוריה – הפתעה – הפעם הביאה חברה.

"כן?" אני שואלת, מטושטשת, "שכחת משהו?"

והיא: "באתי להגיד לך שלא שילמת לי את מה שמגיע לי"

אני: "??"

היא: "הייתי אצלכם ארבע שעות ושילמת לי רק על שלוש"

בשלב הזה ביקשתי סליחה רגע, והלכתי להביא את המשקפיים...

חמושה במשקפי וחושבת קצת יותר בבהירות, אמרתי לעלמת החן שמכיוון שהגיעה אלי ב 22:00 ונשארה עד 01:00, מגיע לה שכר של שלוש שעות, ואז הצטרפה לדיון חברתה היועצת: "לא נכון, היא עבדה ארבע שעות, מעשר בלילה  עד אחת בבוקר זה ארבע שעות"

אני, גם עם משקפיים, הגבתי שוב ב: "???"

שתי הבנות, רואות שאני לא מבינה מה הן רוצות ממני, מיהרו להסביר:

"היא באה ב 10, והייתה פה ארבע שעות – 10, 11, 12, וגם 1 בלילה."

ככה, עם האצבעות, הן מונות ומראות לי איך בין 22:00 ל 01:00 לפנות בוקר יש ארבע שעות, כי יש ארבעה מספרים.

טוב, שלוש לפנות בוקר, אני עם טי שירט ותחתונים, שיער מדובלל ומשקפיים עקומים, הבנתי שעומדת מולי משלחת של כיתה טיפולית, ושלקח להן למעשה שעתיים, החל מ- 01:00 ועד שהתייצבו מול דלתי, ב- 3:00 (או אולי זה בעצם שלוש שעות, לשיטתן?) כדי לעשות חשבון ולנסות להבין כמה שילמתי ועל מה.

מסיבה כלשהי, במקום לטרוק את הדלת ולהתקשר לקבלה של המלון שיעיפו את המטרידניות, ניסיתי להסביר להן שבין השעה 10 ל- 11 בלילה יש רק שעה אחת, ולא שעתיים, כמו שהן טוענות, ולמרות שהסברתי פעמיים, כולל הדגמה עם האצבעות, אני לא בטוחה שהן הבינו.

גם העלמה וגם היועצת מאחוריה הסתלקו מדלת חדרי כשהן מקללות בשקט, אבל כך שאשמע.

אני, מתוסכלת מכישלון השיעור, הלכתי לישון.

בבוקר קמתי, מנסה לשחזר את הלילה המוזר. על כוס קפה וידאתי, רק ליתר ביטחון, שאכן היו רק שלוש שעות וששילמתי כראוי, ואחרי שהשתכנעתי, ניגשתי לקבלה, והמלצתי להם בנימוס לוותר על שירותיה של הנערה המסוימת הזו, אם הם רוצים לשמור על מעט הרושם שעשו עלי עד כה.

אין לי מושג אם קיבלו את ההמלצה שלי, ובכל מקרה בלילה השני במלון ויתרתי על הבילוי, ונשארתי לפצח גרעינים בחדר בעצמי...