אז בואו אני אסביר לכם מה אנחנו עושים כל היום.
בגדול, במהלך חמישה ימים, אנחנו מכינים תכנית להפחתת פליטות למדינה שלמה. זה משהו שבעולם האמיתי לוקח חצי שנה ומעלה.
אם בכלל.
קיבלנו את הנתונים על המדינה שלנו, כמה חשמל היא צורכת, מה סוג האוכלוסיה שבה, מה המשטר ומה המשאבים, ואנחנו צריכים להגיע, תוך שיתוף פעולה ומשא ומתן עם המדינות האחרות להפחתה כוללת של 30% בפליטות גזי החממה עד שנת 2030.
פרויקט כזה מתחיל בחישובים. המון חישובים, אקסלים על גבי אקסלים של צריכת חשמל וייצור חשמל, תחבורה, מגורים תעשיה וחקלאות.
אחר כך הולכים למשא ומתן בין המדינות, ומעלים רעיונות איך להגיע ליעד.
בין לבין יש לנו דיווחים שוטפים למועצה העולמית, שלה אנחנו אמורים לדווח על ההתקדמות, ועוד כל מיני תדריכים ומטלות. כל זה, חברים, קורה רק בין ההרצאות. כי חוץ מזה יש לנו שלוש הרצאות ביום וכיתת מומחים אחת לפחות, ועוד לא דיברנו על ההפעלות החברתיות, שיעורים בשיתופי פעולה, בפרזנטציה אפקטיבית, בעבודה מולטי - תרבותית...
כל דקה כאן מנוצלת, ובארוחות אנחנו מדברים אחד עם השני. כל הזמן. מחליפים רעיונות ומספרים על תחומי המחקר.
בקיצור, אני מותשת.
היום נתתי ראיון לעיתון היומי שיוצא כאן במהלך השבוע, כל בוקר, בתור אחראית קשרי הציבור של Nacam, המדינה שאני מייצגת במשחק. מחר בבוקר, על שולחן ארוחת הבוקר יוכלו כולם לקרוא איך ראש הממשלה שלנו, ג'וליאנו האיטלקי (הוא נבחר כי יש לו חליפה ועניבה) מתכוון להביא את Nacam לעתיד ירוק יותר.
חוץ מזה, כתבתי תסריט לסרט תעמולה שאנחנו צריכים להכין לקראת יום חמישי, שאז, אלוהים ישמור, אנחנו צריכים להציג את תכנית הפעולה שלנו מול כל המליאה של UKERC (המרכז הבריטי לחקר האנרגיה) שמתכנסת כאן, פרופסורים מכובדים בתחום האנרגיה שמגיעים לוועידה, וצריכים לשמוע את משחקי הרעב שלנו. אנחנו מכינים פרזנטציה (נחשו מי מציג), וסרטון וידאו. יהיה להיט.
כל זה טוב ויפה, אבל הערב אחרי הברבקיו (להתראות דיאטה, היה נעים, נתראה שוב מתישהו) היה לנו ערב תיפוף.
שלושה חברה (אחד לבן ושניים שחורים) ומעל 100 איש עם דרבוקות. מי שישב פעם במעגל מתופפים יודע שזה כיף גדול, אבל האצבעות שלי כחולות.
נסו לזהות בתמונה את המרצה מהבוקר, מומחה בעל שם עולמי באנרגיות מתחדשות, את האוסטרלי עם הגופיה והשורטס מאתמול, את הסיני הקטן והקופצני, ואת השוודית היחפה תמיד (טוב, זה קל). עוד בתמונה - מנהלת הסדנה, דרום אמריקאי משעשע, הילד הכי חנון שראיתי אי פעם (גם זה קל) וטימותי, שקיבלתי ממנו בחודשיים האחרונים קרוב ל 200 מיילים. כל השאר מסביב מתופפים :)
והנה ציור שמסביר למה זה כל כך מעייף:
בגדול, במהלך חמישה ימים, אנחנו מכינים תכנית להפחתת פליטות למדינה שלמה. זה משהו שבעולם האמיתי לוקח חצי שנה ומעלה.
אם בכלל.
קיבלנו את הנתונים על המדינה שלנו, כמה חשמל היא צורכת, מה סוג האוכלוסיה שבה, מה המשטר ומה המשאבים, ואנחנו צריכים להגיע, תוך שיתוף פעולה ומשא ומתן עם המדינות האחרות להפחתה כוללת של 30% בפליטות גזי החממה עד שנת 2030.
פרויקט כזה מתחיל בחישובים. המון חישובים, אקסלים על גבי אקסלים של צריכת חשמל וייצור חשמל, תחבורה, מגורים תעשיה וחקלאות.
אחר כך הולכים למשא ומתן בין המדינות, ומעלים רעיונות איך להגיע ליעד.
בין לבין יש לנו דיווחים שוטפים למועצה העולמית, שלה אנחנו אמורים לדווח על ההתקדמות, ועוד כל מיני תדריכים ומטלות. כל זה, חברים, קורה רק בין ההרצאות. כי חוץ מזה יש לנו שלוש הרצאות ביום וכיתת מומחים אחת לפחות, ועוד לא דיברנו על ההפעלות החברתיות, שיעורים בשיתופי פעולה, בפרזנטציה אפקטיבית, בעבודה מולטי - תרבותית...
כל דקה כאן מנוצלת, ובארוחות אנחנו מדברים אחד עם השני. כל הזמן. מחליפים רעיונות ומספרים על תחומי המחקר.
בקיצור, אני מותשת.
היום נתתי ראיון לעיתון היומי שיוצא כאן במהלך השבוע, כל בוקר, בתור אחראית קשרי הציבור של Nacam, המדינה שאני מייצגת במשחק. מחר בבוקר, על שולחן ארוחת הבוקר יוכלו כולם לקרוא איך ראש הממשלה שלנו, ג'וליאנו האיטלקי (הוא נבחר כי יש לו חליפה ועניבה) מתכוון להביא את Nacam לעתיד ירוק יותר.
חוץ מזה, כתבתי תסריט לסרט תעמולה שאנחנו צריכים להכין לקראת יום חמישי, שאז, אלוהים ישמור, אנחנו צריכים להציג את תכנית הפעולה שלנו מול כל המליאה של UKERC (המרכז הבריטי לחקר האנרגיה) שמתכנסת כאן, פרופסורים מכובדים בתחום האנרגיה שמגיעים לוועידה, וצריכים לשמוע את משחקי הרעב שלנו. אנחנו מכינים פרזנטציה (נחשו מי מציג), וסרטון וידאו. יהיה להיט.
כל זה טוב ויפה, אבל הערב אחרי הברבקיו (להתראות דיאטה, היה נעים, נתראה שוב מתישהו) היה לנו ערב תיפוף.
שלושה חברה (אחד לבן ושניים שחורים) ומעל 100 איש עם דרבוקות. מי שישב פעם במעגל מתופפים יודע שזה כיף גדול, אבל האצבעות שלי כחולות.
נסו לזהות בתמונה את המרצה מהבוקר, מומחה בעל שם עולמי באנרגיות מתחדשות, את האוסטרלי עם הגופיה והשורטס מאתמול, את הסיני הקטן והקופצני, ואת השוודית היחפה תמיד (טוב, זה קל). עוד בתמונה - מנהלת הסדנה, דרום אמריקאי משעשע, הילד הכי חנון שראיתי אי פעם (גם זה קל) וטימותי, שקיבלתי ממנו בחודשיים האחרונים קרוב ל 200 מיילים. כל השאר מסביב מתופפים :)
והנה ציור שמסביר למה זה כל כך מעייף:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה