אי שם מעבר לקשת...

במסגרת תחושת הקיפוח הכללית שבה נמצאת מעין בחודשים האחרונים, המשפטים הבאים נשמעים אצלינו בבית בתדירות גבוהה, ובסדר אקראי:

- בגלל שאני ילדה רביעית אתם לא שמים לב אלי בכלל
- לכולם במשפחה יש סמארטפון ורק לי לא
- אף פעם אין לך זמן אלי
- אף פעם לא עשיתם לי מסיבת יומולדת
ויש עוד כמה. אני כבר לא זוכרת, כי היא ילדה רביעית ואני כבר לא שמה לב...

אי לכך, המשא ומתן על מסיבת יום ההולדת התחיל חודשים לפני המועד הרשמי.
כמה ילדים יבואו, מה יהיה במסיבה, איזו עוגה אני צריכה להכין ואיזה סוג של הפעלות.

כשזה רחוק, אני נותנת לה להפליג על כנפי הדמיון, ואז, משהו כמו שלושה שבועות לפני המועד המיוחל, נכנסנו לסעיפים הקטנים של ההסכם.
סוכם על כמה חברות טובות, פעילות בבית, על פי המתווה המתואר להלן:

כתבה, והשאירה לי את כל השאר.
הצעתי לה כמה סוגים של יצירה, עשתה פרצוף.
הצעתי אפילו לשנות כיוון, ולקחת את כל הבנות לסרט ומקדונלדס. אפילו זה לא שכנע אותה.
הדבר היחידי שהצלחנו להסכים עליו היה המוטיב הויזואלי של המסיבה - קשת בענן.

אם אי פעם רציתם לעשות מסיבת "קשת בענן", דעו לכם שזה הכי קל בעולם.
הולכים לחנות חד פעמיים הקרובה לביתכם (או הממש רחוקה, כמו במקרה שלי, כי נסעתי ל"הילולה" בתל אביב), ומתחילים להעמיס - כל דבר בצבע אחר.
מפה צהובה, צלחות סגולות, סכו"ם אדום, כוסות ירוקות... פשוט התפרעות.
ב"הילולה" אפילו היו חבילות של בלונים מעורבים ומסודרים בצבעי הקשת, אושר גדול, ותוצאה מהממת.

עוד המלצה קטנה - קשים מקושטים.
ראיתי בחנות אבל זה לא בדיוק התאים לי לקונספט וגם היה די יקר - אז הדפסתי בבית קשת בענן קטנה עם כיתוב "מעין בת 8", שתי גזירות קטנות והלבשה על הקש...
קלי קלות ושדרוג נהדר.

אבל כל זה לא באמת חשוב, לעומת הפואנטה של המסיבה - הצילומים.
הכנתי עמדת צילום  - זה להיט בקרב ילדות בכתה ב', ובמיוחד קל לביצוע וכיפי לפני פורים.
מה צריך?
רקע לצילום -
אני קניתי מפות חד פעמיות הכי זולות שיש (עלו 4.90 לכל אחת) בצבעי הקשת כמובן, ותליתי אותן יום קודם על קפיץ, בין הסורגים של המרפסת. למה יום קודם? כדי שיעלמו הקיפולים שנשארים כשמוציאים את המפה מהאריזה.
זה לא היה מספיק צבעוני, אז הוספתי על זה שרשרת דיגלונים צבעונית.
תאורה טובה -
חדר שמואר היטב, או במקרה שלנו - תאורה חזקה של שרון, כי המסיבה עצמה היתה לפנות ערב וכבר חשוך מדי לצילום בלי תאורה.
אביזרים -
כאמור, לפני פורים זה קלי קלות. בכל החנויות יש משקפיים מצחיקות, כובעים מוזרים, וכל מיני קשתות עם אוזניים - חלק יצא ממגירת התחפושות האינסופים שלנו, וקצת קניתי (בחמישה שקלים לפריט או משהו כזה).
בנוסף, הדפסתי מהאינטרנט שפמים ושפתיים, העברתי במכונת למינציה והדבקתי על שיפודים. להיט!
בשבוע שעבר קניתי בחנות יד שניה מסגרת נהדרת שלא היה לי ברור מה אני הולכת לעשות איתה ,אבל היה לי ברור שהיא צריכה להיות שלי. צירפתי גם אותה לאביזרים. עוד מעט תראו למה :)

וזהו. מצלמה וחצובה (לא לשכוח להטעין סוללה, לא לשכוח כרטיס זיכרון, ותודה אבא על החצובה!)

הנה העמדה בצהרים, מחכה לדוגמניות

כשהבנות הגיעו, כרגיל, הדבר הראשון שהן עשו זה רצו לטרמפולינה.
אחר כך הזמנתי אותן להצטלם, ובהתחלה הן היו חשדניות. מהר מאוד הן הבינו שמותר להצטלם כמה שרוצים, עם אביזרים או בלי, עם חברה או בלי, ונהנו מאוד מהקטע.
אני מצרפת כמה תמונות, בעיקר עם מסכות כדי לא להעלות תמונות של ילדות שהן לא שלי, אבל אפשר לראות כמה הן נהנו :)

זו שלי!!

מעניין איפה המסגרת הזו היתה קודם...

לא השאירו כלום על השלוחן :)

מותק!

מותק * 2

 לא סיפרנו להן שמתוך כל התמונות שצילמנו, אנחנו מדפיסים לכל אחת תמונה עם מעין, ולפני שהן הלכו הביתה נתנו לכל אחת את התמונה שלה מודפסת בתוך מסגרת שקניתי באיקאה (5 שקלים למסגרת).

מעין וחברות (לבביות :) )

אחחחח, האושר...
חוץ מזה היה המון סוכר, ועוגה נהדרת, ומסכות דפי קסם של סופרקיט, והשחלות חרוזים...
בקיצור - שעתיים חלפו ביעף.
ילדה אחת מאושרת, שש חברות הלומות סוכר ושירי פסטיגלים, ואמא אחת שאחרי כל זה ועוד ספונג'ה על כל הקומה - עוד יושבת וכותבת בבלוג...
שבוע טוב, ורק בשמחות!!

יפה לי בוטוקס בשפתיים, שפם ושרשרת גומיות? שוקלת מייקאובר.

שמות על הקירות

כשסיוון אמרה לי לצבוע את הקיר של המטבח בכחול, היא מיד הצביעה על הקיר שמולו ואמרה - "וזה - צהוב!"
אמא שלי ואני החלפנו מבטים.
מה פתאום צהוב?
אני מאוד אוהבת צבעים באופן כללי, ואין לי שום דבר רע להגיד על שום צבע, חוץ מצהוב.

הוא חזק, תובעני, ושתלטן.
אני אף פעם לא לובשת צהוב, כי כשאני לובשת אותו, אני נראית חולה וצהובה בעצמי.

קיר צהוב זה דומיננטי, ובמיוחד שסיון פסקה שלא רק מעלה המדרגות צריך להיות צהוב, אלא כל הקיר של פינת המשפחה.

זה לא היה קל, אבל החלטתי לא להתווכח.
הסיבה שבגללה הזמנתי את סיוון היתה כדי לקבל פעם אחת דעה ורעיונות של מישהו אחר.

אז קיבלתי, והקיר הצהוב נראה אפילו טבעי שם, בפינת המשפחה.

ישבתי על הספה (שעוד מעט תקבל ריפוד חדש) והסתכלתי על הקיר. גדול וצהוב.

ואז ראיתי באינטרנט את זה:

נהדר, נכון? זה מהאתר הזה

אני יודעת שאפשר להשיג אותיות כאלו גם בארץ, ואפילו בעברית (אצל irregular trend) אבל אני, כמו תמיד, רוצה בגודל מסוים, בפונט מסוים, ובצורה מסויימת...
וגם אוהבת לעשות דברים בעצמי.

אז קודם כל - רשימה של כל השמות שלנו, התלבטות קלה לגבי הכלבה והחתול (החלטתי שלא), ואז קישקושים על דף נייר.
המטרה היתה לסדר את השמות כמו תשבץ, משתלבים אחד בשני אבל לא נוגעים מעבר לאותיות המשותפות.
אני חושבת שאולי יש משפחות שבהן יהיה קשה מאוד ואולי אפילו בלתי אפשרי, במיוחד כשהשמות קצרים - אבל כאן סוף סוף לליאור היה יתרון בזה שיש לה חמש אותיות בשם :)
התחלתי מליאור, ועליה בניתי את כל השאר, בהתחשב בעובדה שהקיר רחב, ורציתי את כל העניין פרוש לרוחב.

אחרי שהייתי מרוצה מהסידור, התלבטתי לגבי האותיות. חיפשתי קצת בחנויות יצירה, עד שמצאתי שבלונות של אותיות (בדרך כלל מוכרים את זה לגננות) גודל של 10-15 ס"מ, ובפונט כתב יד, כמו שאני אוהבת (כאמור, רציתי מראה של תשבץ ממולא בכתב יד ולא של שבץ-נא).
יחד עם האותיות קניתי גם גיליון של מפל, שזה פלסטיק בעובי של מ"מ בערך, שמגיע בגיליון כמו בריסטול, וממנו עשיתי שבלונה לציור הריבועים - היה לי חשוב שהם יצאו אחידים ובמרווחים אחידים, ולכן הכנתי שבלונה של ריבועים בגודל 15*15 (לפי האותיות, קודם קניתי את האותיות!). השבלונה נראתה כך:

סליחה על השירטוט החובבני, העיקר הכוונה :)

סימנתי את הקוים בעיפרון ובמדויק על המפל וחתכתי עם סכין יפנית טובה וסרגל ממתכת.
לפי התכנית של האותיות ואחרי מדידה קפדנית על הקיר (שלא כל העסק יפול לי לתוך הפתח של המזגן...), הדבקתי את השבלונה לקיר עם מסקינגטייפ, והתחלתי לעבוד. בצבע לבן צבעתי עם רולר על השבלונה לפי הריבועים שהייתי צריכה, ואחרי שזה קצת התייבש העברתי את השבלונה הלאה. כדי לשמור על המרווחים בכל שלב הקפדתי שאחד מהריבועים של השבלונה יוצמד לריבוע שכבר צבעתי על הקיר.
אחרי שכל זה היה מוכן והתייבש (זה לקח יומיים של הזזת השבלונה ממקום למקום והמתנות לייבוש), עברתי לאותיות.
עם צבע אקריליק שחור צבעתי את האותיות אחרי שהדבקתי אותן במסקינגטייפ למרכזי הריבועים הלבנים. כדי לקבל צביעה אחידה, בלי מריחות ובלי לצאת מהקווים של השבלונה, עבדתי עם ספוגית של מייקאפ. טבלתי בצבע, הורדתי עודפי צבע על צלחת חד פעמית מחוספסת, וטפחתי על השבלונה.
יצא מושלם, ואיפה שלא - תיקנתי קלות עם מכחול וצבע לבן אחרי שהכל התייבש.
לסיום סיומת, השתמשתי בספרות מתוך סט של אותיות מתגרדות שהיה לי בבית, והוספתי לריבועים מספרים - לפי בני המשפחה, זאב ראשון, אני שניה, והילדים - לפי הסדר.

הנה, זה מה שיצא:

ואפילו בתקריב זה נראה טוב :-)

אני מאוהבת בזה, יצא ציור קיר נהדר, ומתאים בדיוק לאוירה המשפחתית של פינת המשפחה.
בקרוב אוסיף כמה תמונות קטנות שיתנו נקודות של צבע בין האותיות. מבטיחה לצלם שוב.
ואגב, הקיר שממול בפינת המשפחה - קיבל לפי ההוראות צבע תכלת.
הנה, כאן:

הקולאז' של התמונות המשפחתיות היה שם קודם, הוא פשוט נראה הרבה יותר טוב על הקיר הצבוע, ומזמין להוסיף אליו עוד תמונות... בקרוב...

ולסיכום - כרגיל - כמה זה עולה לנו:
סט שבלונות אותיות בגודל 15 ס"מ (שיכול לשמש אותי עוד בהמשך, כמובן) - 45 שקלים
גליון מפל - 6 שקלים
כל השאר - היה בבית, למעט הצבעים לקיר שנרכשו על פי ההנחיות של סיון, וכאמור עולים בסביבות 70-60 שקלים, תלוי בבסיס.
אקריליק היה לנו בבית (נו מה, זה בית של בוגרת מגמת גרפיקה...)

אז איך צובעים מטבח

המטבח הזה מסתכל עלי, ואני מסתכלת עליו חזרה. כבר 7 שנים אנחנו מחליפים מבטים, תוהים מי ימצמץ ראשון.
תכל'ס, כשקנינו את הבית - זה היה מטבח החלומות. המון ארונות, צבע נייטרלי, במצב מצוין. רואים שהשקיעו מחשבה בתכנון שלו והוא פרקטי כל כך, שהשכנה תמיד אומרת לי איך בדיוק איפה שאני שמה את ספרי הבישול בדיוק גם נעה (בעלת הבית הקודמת) שמה, ואיך הארון של השקיות מהסופר שימש בדיוק לאותה מטרה גם את נעה.

עם הזמן, מאסתי בו.

לו תכננתי כאן מטבח משלי, הייתי מתכננת אחרת. הכיריים היו בכלל בצד השני, והשולחן היה אחר.

אבל אני לא מתכננת, רק ממצמצת מולו.
מיצמוץ.
אולי אצבע אותו.
מיצמוץ.
זה טירוף.
מיצמוץ.
אבל אני רוצה אותו בצבע שמנת.
מיצמוץ.
את לא נורמלית.

ככה שבע שנים.
עד שהוא מיצמץ. נכנע למבטי והודה בכניעתו. "קחי אותי" הוא לחש לי, "דלת אחר דלת".
"עשי בי כרצונך, רק אהבי אותי שוב"

סיוון אמרה לי בכלל לגבי משהו אחר, שכשאני ממשיכה לחיות בבית עם רהיטים או חפצים של הדיירים הקודמים, אני בעצם חיה חיים של מישהו אחר. החיים של נעה. אני חושבת שסוף סוף מגיע לי מטבח משלי.
עבודת החקר שעשיתי לפני שהתחלתי, היו הרבה אנשים שאמרו לי לקחת צבעי מומחה שיצבע עבורי את הדלתות, והיו מעטים שאמרו שזה אפשרי.
בהתחלה חשבתי להחליף גם את הידיות, אבל סקר מחירים קצר הראה לי שזה יהיה טירוף. יש פה כמות ידיות מטורפת, וגם כמות דלתות ענקית. ספרתי. קרוב ל 40 ידיות בגדלים שונים.
טוב, אתם זוכרים איך הוא נראה קודם:

אז איך ניגשים לזה? עם שני דברים חשובים ממש -
אופטימיות וסבלנות.

לאט לאט, דלת אחרי דלת, שתיים או שלוש בכל פעם.
מכל דלת שהסרתי - הורדתי את הידית, והוצאתי החוצה לפרגולה. יש לנו פרגולה וזה עזר לי מאוד - יכולתי להניח שם את החלקים הצבועים ולשייף שם - בלי חשש מגשם או משמש.
כל ארון שאיבד את הדלת, זכה גם לסידור מחדש וניקוי קפדני. ממש פסח בט"ו בשבט.
אז קודם כל, לגבי העץ - כתבו את זה קודם, לפני. אני פשוט אתן קישור כי ההסבר פה פשוט מעולה.
יחסית לרהיטים אחרים דלתות של ארונות זה באמת קלי קלות, כי מדובר במשטח ישר, ואז השיוף קל יותר, וגם הצביעה מתקבלת אחידה יותר.
שייפתי עם משייפת חשמלית, צבעתי עם אוניאור של נירלט.
ארבע שכבות נדרשות כדי לכסות מטבח עץ של מישהו אחר בצבע שמנת שהוא כולו שלי.

לגבי הידיות - אחרי שהחלטתי לא להחליף, נדרש לכל הפחות לנקות. בהתחלה שיפשפתי. אין לתאר את כמויות הלכלוך הבלתי נראה שמתגלה פתאום כשמסירים את הידית מהארון.

איכס. לפני.

אחרי כמה דלתות הגיעה ההארה.
מניחים את הידיות בסיר עם מים וקצת אבקת כביסה.
מרתיחים.

כן, בדיוק ככה 

אחרי כמה דקות של הרתחה מורידים מהאש, ושופכים את המים.
מוציאים את הידיות הרותחות בזהירות ומנקים בקלילות עם ספוג לכלים, תחת מים זורמים.
מנגבים במגבת.

כמו חדש!

באמת דקה וחצי, ולא הורס את הלק!

זהו, אחרי ארבע שכבות של צבע מרכיבים בחזרה את הידית, ויאללה, למקום.

בין כל הדלתות שלי יש גם חמש מגרות וארון אחד שיש להם חזית עם זכוכית חלבית.
אמנם הזכוכית לא שקופה אבל עדיין - תמיד עצבן אותי שרואים דרכה את הכלים שנמצאים בפנים.

רואים? מסביב כבר צבוע, אבל אני תראו את הרעש הזה...

בחיפושי אחר פיתרון נתקלתי במדבקות התחרה של יעל יניב, הנה כאן.
אחרי צביעת המגרות הדבקתי על הזכוכית את המדבקות שהגיע מיעל בדואר - וכמובן שגם סידרתי את המגרות לפי הנוהל.
ותראו את התוצאה:

וככה אני ממשיכה.
סיימת עד עכשיו בערך 3/4 מהמטבח. נשארו לי עוד 6 דלתות נדמה לי, ואז עוד כמה מדפים.
היום צבעתי את יחידת המדפים הזו, ואת הקיר מאחור צבעתי בגווני כחול של הקיר מהפוסט הקודם.

אני צריכה קומקום חדש (כחול או תכלת, כמובן)

רואים את הסלסלות?
לפני כמה שעות הן היו שחורות.
קיבלו טיפול מהספריי של קפזולה :-).
רק החלק התחתון עוד מעיד על המטבח שהיה כאן קודם...

כפי שכבר אמרתי, מה שלא זז מספיק מהר - חוטף.

תחשיב עלויות - 4.5 ליטר צבע אוניאור  (זה מטבח גדול) - 310 שקלים
ספריי  - כאמור - 40 שקלים למיכל
המדבקות של יעל יניב - 20 שקלים למדבקה, אני הזמנתי שתיים.
מטבח כמו חדש - לא יסולא בפז!


הולכת לנוח, מטבח זה מעייף...

לבן על גבי כחול

פעם, לפני שנים רבות סבתא שלי הביאה לי מחו"ל צלחות דקורטיביות. צבעוניות וקיטשיות במידה, והן שימחו אותי מאוד.
במשך כמה שנים הן טיילו איתי בין בתים, והיו תלויות במטבח או בפינת האוכל, ובכל פעם שנסענו לחו"ל (לא היו כל כך הרבה הזדמנויות כאלו, אבל מדי פעם...) הבאתי להן חברה מייצגת מהעיר שבה ביקרתי. יש לי צלחת מפראג, וצלחת מאמסטרדם, ואפילו צלחת מיפן.

כשעברנו לטבעון גרנו בבית שכור והן נשארו ארוזות.
כשקנינו את הבית הזה היה לי מין אנטי, ולא תליתי כלום על הקירות, והצלחות נשארו ארוזות, עד שנתקלתי בתמונה הזו בפינטרסט (זה לא הבית שלי, זו רק השראה!):

והקרדיט לתמונה בפליקר

פתאום זה נראה לי יפה, והמשכתי לדפדף עד שראיתי את זה (גם זה לא הבית שלי, למרות שיש לי כאלו צלחות בטורקיז...):

אם תלחצו על התמונה תגיעו לפינטרסט, לא מצאתי קרדיט מדויק יותר...

ואז הבנתי.
הסוד לאוסף חינני הוא בנושא. הצלחות שלי היו מפוזרות מדי ומקושקשות מדי, וזה הפריע לי בעיניים.
אז ליקטתי מתוך האוסף רק את הצלחות הכחולות. ופתחתי עיניים פה ושם בחנויות כלי בית ובשווקי פשפשים שנקרו בדרכי, והאוסף צומח וגדל, וקיבל מקום של כבוד על הקיר במטבח.

כשסיוון באה לכאן, היא אהבה את האוסף מאוד, אבל נתנה לי שתי הערות.
האחת, להסיר מהקיר תמונות שהיו תלויות ליד הצלחות, וממש לא קשורות (לא בצבעים ולא בנושא).
והשנייה - לצבוע את הקיר בכחול.

היא שלפה את המניפה, ומצאה את הגוון הכחול המתאים בדיוק לצלחות שלי, ואין ספק, באמת שהצלחות נראות אחרת כשהרקע מחמיא להן כל כך.

אז הנה, הקיר הכחול של המטבח שלי :

הפעם כן, זה המטבח שלי :)

ואם למישהו יש צלחת בכחול לבן שהוא רוצה לתרום לי לאסוף - אני אשמח :)

הקיר הכחול הזה הוא קטן, ולכן הייתי צריכה רק ליטר אחד של צבע (נשאר עוד המון) שעלה לי בהום סנטר 70 שקלים.
הצלחות, כאמור, הן אוסף מזדמן, אז אי אפשר לתמחר אותן אבל רובן מגיעות מחנויות יד 2 ועלו 5-10 שקלים...

אחרי שצבעתי את הקיר היה לי ברור שארצה במטבח עוד כמה נקודות כחולות, אז כשהייתי בתל אביב קפצתי לקפזולה.
זו חנות מדהימה לציירי גרפיטי, שמוכרת ספריי צבע במגוון חלומי של צבעים.
באתי עם דוגמיות של צבע הקיר שלי (טיפ מעולה של סיוון!), וקניתי ספריי בצבע מתאים.
פחית של ספריי עלתה לי 40 שקלים.
ומה עשיתי עם הספריי, אתם שואלים?
הגשמתי חלום ישן :)

בינתיים - את זה:

מישהו צריך משהו מהסופר?

במטבחי הנצבע לאיטו בלבן, יש מין שיש קטן ולא ברור שתמיד מתמלא בניירת ובלגן. מאחורי מחיצת העץ הזו, מסתתר המקרר.
לפני שנתיים בערך קניתי מדבקה גדולה של לוח גיר, כמו טפט  דביק ושחור שאפשר לצייר עליו בגירים - הנה כאן.
כמה שאני לא משתמשת בה, תמיד נשאר עוד :) אני אפילו לא זוכרת כמה היא עלתה לי, נדמה לי שאפילו קניתי אותה עם איזה גרופון או משהו כזה.

צבעתי את הארון, הדבקתי את המדבקה, ורציתי לעשות לה מסגרת, כמו של תמונה.
הלכתי לממסגר והבנתי שמסגרת של תמונה אמיתית לא תתאים להדבקה על הקיר, כי יש לה עובי ודירוג שבתוכו מתקינים את התמונה. בנוסף, פה בחנות המקומית היו לא נחמדים בעליל וגם כנראה לא ממש רצו למכור לי.
חיפוש קצר ברשת שלח אותי לכאן- ובביקור קצרצר בסניף הצפוני שלהם הצטיידתי בלייסטים בדיוק כמו שרציתי.
הלייסטים עשויים מחומר מוקצף ונחתכים (לא בקלות, אבל בנחישות) בעזרת סכין יפנית טובה וסרגל מתכת.
הם מגיעים בצבע לבן - אבל הספריי עשה עליהם עבודה מעולה.
החיתוך היה לא פשוט ושייפתי לא מעט אחר כך, וגם עיצבתי את החיבורים עם דבק סיליקון לסיום, אבל התוצאה התקבלה בדיוק כמו שדמיינתי.
הלייסטים ושפופרת אחת של דבק סיליקון עלו לי יחד 138 שקלים. על מסגרת בחנות רצו ממני יותר מ- 150 שקל, ולא היה להם את מה שחיפשתי ממילא.

ובגלל זה כל הזמן מתקלקל לי הלק בציפורניים...

קצת יותר משבע שנים אנחנו גרים בבית הזה, ומהרגע הראשון שראינו אותו ידענו שזה הבית המושלם עבורנו.

כשנכנסנו לגור פה, הבאנו צבעי שצבע עבורנו את כל הבית, וזה בעצם השיפוץ היחידי שעשינו כאן.

המטבח היה סבבה, המזנון המובנה בסלון היה סבבה, וגם כל השאר היה בסדר גמור.

כמו תמיד, כשאתה קונה בית, אתה דוחק את יכולותיך הפיננסיות עד הקצה ולכן שיפוץ שלא היה הכרחי לא עמד בכלל על הפרק.

מאז עברו שבע שנים, שבהן עשינו צבע בחדרים פעם או פעמים וקצת תיקוני צבע פה ושם, אבל לאט לאט התחלתי לראות יותר ויותר את המגרעות.

הדברים הקטנים האלו שבא לך לשנות - והיו כאלו הרבה.

הוילונות בסלון, הארונות במטבח, הצבע על הקירות. אוסף של פרטים קטנים שכל פעם שניסיתי לחשוב עליהם קיבלתי בילבול וחרדה, והבנתי שאין לי תקציב להיכנס למהלך שיפוצי, לצערי (מסתבר שיכולות פיננסיות נשארות בעייתיות גם שבע שנים אחרי, כמעט כמו עודפי משקל אחרי לידה :) )

לפני כמה חודשים הגעתי לנקודת רתיחה, והחלטתי שמספיק לקטר, ויאללה, לעשות.

היה לי ברור שאת העבודה עצמה אני אעשה בעצמי, לפחות את הרוב, אבל אני צריכה עזרה בהכנת תכנית עבודה וסדר ברעיונות.

ככה הגיעה לכאן סיון קונוולינה.

חיפשתי המלצות בפייסבוק אצל אנשים שעבדו איתה, וגם יצא שבאותו שבוע קראתי את הכתבה הזו ואהבתי את הסגנון.

יצרתי קשר עם סיוון ושאלתי אם תהיה מוכנה להגיע רק ליעוץ, שזה פרויקט קצר, וגם אין לו תמונות של לפני ואחרי שאפשר להשוויץ בהן (לפני דווקא יש, תכף תראו...). 

סיון היתה כאן במשך שעתיים, בהן סיפרתי לה על המשפחה שלנו, סיירנו בבית, ואמרתי בדיוק מה מפריע לי, וגם פה ושם מה שהיה לי בראש כרעיונות בסיסיים.

סיון עשתה לי שיקוף מעולה של הבעיות (צרות של עשירים כמובן) ואז התחלנו את הסיבוב מחדש, עם מחברת ביד, כשסיוון מדברת ואני מנסה לרשום כל מילה שיוצאת לה מהפה.

השעתיים האלו היו ההשקעה הטובה ביותר שיכולתי להשקיע בבית ובעצמי.

בסיומן - היו לי חמישה עמודים מלאי המלצות, טלפונים, ומספרים של גוונים מהמניפה.

מאז - אני מקדישה כל דקה פנויה שיש לי לבית.

בפוסטים הבאים, אני אנסה לתאר את ה"לפני" ו"אחרי", כולל הערכת זמן ומחירים, ויש לי שתי מטרות -

בראש ובראשונה - לחלוק. אני יודעת שכשהפרויקט הזה הסתובב לי בראש - חיפשתי כל שביב מידע או רעיון איך לעשות שינוי משמעותי - בלי לפתוח קרן השתלמות או לשבור קירות.

וחוץ מזה - כדי לעשות לעצמי סדר - מה וכמה עשיתי - וכמה באמת זה עלה לי.

אני מניחה שיהיו פה כמה וכמה פוסטים על דברים קטנים - ואני מקווה שבסוף התהליך יהיו תמונות נפלאות של אחרי, כדי שגם סיון תוכל להשויץ :)

אז בינתיים, זה מה שהיה לפני:

הסלון, אחרי שזרקתי את הוילונות הישנים של איקאה

המטבח שלי (ואני בכלל רציתי מטבח בצבע שמנת...)

יאללה, בפוסט הבא - אינטימיות! אני מראה לכם את הקיר של המטבח :)

הנה אני...

יושבת מול המסך. המקלדת מתחת לאצבעות.
האתר של blogger פתוח, וגיליון לבן וחלק של רשומה חדשה ממלא את המסך מולי.
חודשים ארוכים של מחסום כתיבה מתנקזים לרגע הזה, שבו אין לי מושג למה.
למה לא כתבתי
למה אני דוחה שוב ושוב את הרשומה הבאה
למה מה שפעם היה זורם ואינטואיטיבי, הפך פתאום למשהו קשה ומייסר...

הפסקתי גם לצלם. מי שעקב אחרי הפייסבוק שלי בטח שם לב שמתישהו בנובמבר הפסקתי להעלות את תמונת היום שלי. זה מאוד מצער, כי כמעט הצלחתי לסגור שנה. אבל רק כמעט.
יום אחד זה פשוט לא היה כיף יותר, אז הפסקתי.

ובכל זאת, צילמתי משהו היום... אפשר לקרוא לזה selfie??

לפני שבוע הייתי באיזה כנס מהעבודה, ופגשתי שם שני אנשים. אחד מהם לא הכרתי בכלל עד לאותו המפגש, והשני מוכר לי כבר לא מעט זמן, אבל בענייני עבודה כמובן. הוא חבר שלי בפייסבוק, אז זה היה אך טבעי שהוא העיר לי על היעדר התמונות. זה מחמיא ומשמח שאנשים עוקבים אחר הפירסומים שלי (אישיים ושטותיים ככל שיהיו) ומרגישים בחסרונם.
המכר החדש שלי ישב לידי כל הכנס, ושuחח איתי על נושאים מקצועיים, ובתום הכנס ניגש אלי, לחץ את ידי, ואמר: "היה נעים להכיר אותך. חבל שאת לא כותבת כבר בבלוג".
זה היה כל כך מפתיע, שאפילו לא הגבתי, ורק אחר כך הבנתי מה קרה שם בדיוק.
איש זר לחלוטין, שדרכנו הצטלבו באuתו בוקר במקרה, מתגעגע לפוסטים שלי! קסום, לא פחות!

השתלשלות העניינים הזו, יחד עם פתיחתה של שנה חדשה ועם געגועים עזים (באמת) לפורקן שמספקת לי הכתיבה - הובילו אותי בחזרה לכאן. אל מסך הרשומה החדשה של blogger. אחרי המון זמן של פרידה.

בדיוק קיטרתי לבעלי שיחיה על כך שאני כבר לא כותבת ולא מצלמת, והוא ענה: "אז מה, את צובעת מטבחים!", ומה שנכון נכון.
אני באמצע פרויקט אמיתי, כזה שמלכלך את הציפורניים.

הנה מטבח לפני...

...והנה מטבח תוך כדי צביעה (בערך רבע גמור)

אני צובעת ארונות, קירות, דלתות ומנורות. כל מה שלא בורח, חוטף.
שווה לכתוב על התהליך הזה שאני עוברת עכשיו פוסט נפרד, עם קרדיטים והכל (יש למי לפרגן, תאמינו לי), ויכול להיות שזה בדיוק מה שאעשה.... בפעם הבאה שאתיישב מול המסך הריק של blogger...

"אני נשאר איתך" ענה לו החובש

מעל ארבעה חודשים של אלם. השארתי אתכם תקועים בערבות איטליה ואף אחד לא אומר מילה. כנראה היה לכם שם טוב :)
ארבעה חודשים שבהם לא כתבתי, הייתי טרודה, ועסוקה, ומרגישה לא יצירתית בעליל.
בהתחלה התייסרתי, ואחר כך החלטתי שאם אין לי משהו חשוב לכתוב - יותר טוב לשתוק.
אז שתקתי (רק כאן, בעולם האמיתי אני עושה הרבה רעש...)

אבל אין כמו סיפור טוב כדי להחזיר אותי, בכוחות מחודשים, רגע לפני המלחמה ולפני ראש השנה (מה יגיע קודם?)

זוכרים שפעם, לפני המון זמן, סיפרתי לכם על הפציעה ההזויה ביותר?
אז יש לה מתחרה.
הזויה לא פחות, מצחיקה לא פחות, עונתית לא פחות.

ומעשה שהיה כך היה -
כידוע, מאז איטליה הספקנו די הרבה דברים, בינהם לגייס את ביתנו הבכורה.  החיילת משרתת אי שם 15 דקות מהבית בבסיס של חיל האויר. אושר גדול (במיוחד בימי מתח בטחוני).
בקיצור, ברוב קרביותה, חזרה החיילת בצהרי יום א' מטיול (תרבות יום א' קוראים לזה), וניגשה לשבת עם חברותיה ליחידה על הדשא בבסיס.
למרבה האימה, באמצע הדשא ניצב לו עץ דקל ננסי.
הנה הוא כאן, בתמונה:

נראה תמים, נכון? (צילום: דובר צה"ל. סתאאם. ניצן גולדרט)

בקיצור, התקרבה הגברת לחברותיה שישבו בצל העץ, ולא שמה לב לקוצים האימתניים.

מה שקרה ברגע הבא הוא שהיא פשוט השתפדה על הלולב.

אני מצטערת. אין דרך לתאר את זה.

הקוץ של העץ עבר דרך המדים, דרך הגופיה, ופשוט נתקע לה בבטן.

אני יכולה רק לדמיין את מה שקרה בהמשך, ולנסות לתאר לכם את זה אבל אני בטוחה שתוכלו לדמיין בעצמכם. ווליום גבוה, היסטריה גמורה ודם. הרבה דם.

ומה עושים בצה"ל כשחיילת נפצעת? יאללה, למרפאה.

שלושה חובשים ושתי רופאות בחנו מקרוב את הפצע (חייבים לבדוק מקרוב, הפצע די קטן...). החליטו שלא נשארו בפנים שאריות לולב וכנראה שהילדה תחיה. חבשו אותה בחבישה שלא היתה מביישת דקור ביציאה ממועדון לילה חשוך, ושלחו אותה לנוח בחדר. 

מרוב לחץ ופאניקה - היא לא הרגישה כל כך טוב, והיתה קצת חיוורת. אז מה עושים? ברור! מתקשרים לאמא.

המפקד הודיע לי שהלילה היא ישנה בבית. מה שבטוח בטוח.

למחרת בבוקר החזרתי אותה לבסיס, חבולה וחבושה, והיא שוב לא הרגישה כל כך טוב, אז המפקד הודיע לה שמעתה היא תלך לשבת במרפאה עד ש... ניחשתם נכון. אמא שלה תבוא לאסוף אותה :)

טוב. בסוף היא חזרה אוטובוס ואבא לקח אותה למרפאה אזרחית אחר הצהרים. שם עוד רופא הודיע לה שכנראה כל האיברים הפנימיים שלה עדיין שלמים ומושלמים, אבל בטח חטפה איזה וירוס שעושה לה כאבי בטן וראש.

נתן לה פתק, והחזיר אותה לרשות צה"ל, עד להודעה חדשה.

כל כך הרבה אני יכולה לכתוב כאן על חוסר האחריות שבגידול צמחי פרא בתוך בסיס צבאי,

על הקלות הבלתי נסבלת שבה עצים תוקפים חיילות ואין דין ואין דיין,

ועל העברת האחריות להורים ברגע של חולשה,

אבל במקום זה, אני פשוט אאחל לכולם שנה טובה והרבה בריאות, ו....

הזהרו מלולבים :)