סליחה שרק חמישה ימים, אבל השבוע התחיל ביום שלישי...
אני אנסה לסדר כל שבוע בדף נפרד,
אולי בסוף יצא מכל זה ספר...
בכל מקרה, למתעניינים, אני עובדת בפוטושופ, ומשתמשת בקיטים דיגיטליים חינמיים (בעיקר) שאפשר למצוא בקלות ברשת, והפעם כמעט לחלוטין בקיט rainy day sunday של Amy Bleser.
אז למי שלא עקב בפייסבוק, או באנסטגרם, או סתם נהנה לראות (כמוני) את כל השבוע במבט אחד,
הנה הוא:
עוד רגע היא נוטשת. עשתה את שלה.
שניה לפני שמתחילה השנה הבאה, אני חוזרת אחורה לראות מה הספקתי...
עשיתי סקירה מהירה על הבלוג (מזל שיש תיעוד):
בינואר - קרלו אימפרטו אישר לי חברות, שירי ננעלה בשירותים (אחרי שנה כבר אפשר לגלות, נכון?), למדתי לבגרות במתמטיקה, וקיטרתי על הדיאטה ועל התארגנות הבוקר של הילדים. בפברואר - השתפכתי פעמיים, בשני ימי הולדת של הבנות, ופעם אחת ביום האהבה. במרץ - הייתי בתל אביב, הייתי בירושלים, והצלתי את הבן שלי מלצאת בפורים מהבית עם חליפה של מחנה ריכוז. באפריל - היינו בצימר ושרון היה בטיול של הצופים, עמדנו שעות בתורים של תערוכת הפרחים, כתבתי על ענבר של אילנה בזכרונות מהמלחמה, ובאופן כללי הייתי אסירת תודה על החיים. במאי - ליאור הבריזה מבית ספר, וזה לא קרה שוב מאז (למיטב ידיעתי), ניצן סיימה את פרויקט הגמר שלה במגמה (ואחר כך קיבלה בו 100!), קראתי את משחקי הרעב וזה הותיר עלי רושם עצום, וליאור ישבה מתחת לעץ אלון ונפל עליה בלוט :). וכמובן - היכרתי את רונצ'ו הנפלאה. בהחלט מאורע משנה חיים (וארון) ביוני - הייתי נורא עסוקה ולחוצה, ולמרות זאת ואולי בגלל זה כתבתי המון. הייתי באנגליה, הצלתי את העולם וייצגתי בכבוד את ישראל, ואפילו הספקתי לבלות איזה יום וחצי עם מיכל. אחרי שחזרתי עוד חגגנו לאמא שלי יומולדת. ביולי - פרץ החופש הגדול, והיתה מסיבת סיום, ומחנה צופים, ונסיעה של ניצן לחו"ל עם חברות. בקיצור - קיץ. באוגוסט - חגגנו לניצן יומולדת ורוד, ומעין התחילה את כתה א'. בספטמבר - החלטתי לעזוב את מוסד נאמן ולהמשיך הלאה, התעלמתי באלגנטיות מיום ההולדת שלי, וקפצתי ישר ליום ההולדת של שרון. ואז התחילו החגים. בהתחלה בקטנה - ראש השנה ויום כיפור... באוקטובר - הגיעה חופשת סוכות, והריצה אותנו ברחבי הצפון חמושים בשני ילדים והמון סבלנות. אחר כך ניסיתי להתרגל לחיים החדשים שלי. בנובמבר - התחלתי לכתוב פוסטים על המשרד הירוק (אני חייבת להמשיך), והייתי עסוקה באתגרי הורות חדשים. בדצמבר - הייתי כל כך עסוקה שכמעט ולא כתבתי. והנה הוא כבר נגמר...
הנה, ככה עוברת שנה. כמה טוב שהכל מתועד, כי הזמן עובר כל כך מהר שלא מספיקים בכלל להפנים.
ובגלל שאני מכירה בערך התיעוד, אני לוקחת על עצמי שוב השנה משהו שניסיתי לעשותכבר לפני שנתיים -
פרויקט של "תמונה ביום"
365 תמונות, החל ממחר - כל יום בשנה אצלם ואעלה תמונה.
בפעם הקודמת שעשיתי את זה, הייתי קצת יותר מאותגרת טכנולוגית - היה לי טלפון מיושן ולא ממש חכם, עם מצלמה גרועה במיוחד, ולכן הייתי צריכה לסחוב איתי מצלמה כל הזמן. באיזהשהו שלב המצלמה התקלקלה והפרויקט גווע.
את מה שכן הספקתי לעושות אז אפשר למצוא בשני אלבומי פייסבוק שלי, הנה כאן וכאן.
עכשיו זה יותר קל - הטלפון החכם מצלם סבבה, וגם מעלה מיידית לאינסטגרם ולפייסבוק, ואפשר גם לבלוג, ולכן אני לוקחת על עצמי את המחויבות מחדש.
תתפלאו לגלות איך מסתכלים על העולם אחרת כשמחפשים כל הזמן משהו לצלם :)
המקור שלה הוא מהאתר הזה, שהוא מהמם בלי קשר ובכל קנה מידה.
בכל אופן, זה הזכיר לי את הבגרות בביולוגיה, והסיפור הזה לגמרי נכנס לקטגורית הקאלט, אז הנה לכם.
מכיוון שלמדתי חמש יחידות ביולוגיה בתיכון, הבגרות שלי התחלקה לכמה חלקים. היה ביוטופ שעליו נבחנו בעל פה וגם קיבלנו ציון על העבודה עצמה, הייתה בחינה בכתב, והייתה מעבדה - שלמזלי לא כללה ניתוח צפרדעים אלא הגדרת צמחים. היה לנו ספר, מגדיר צמחים, שבאמצעותו היית אמור להיות מסוגל להגדיר כל צמח מצמחי ארצנו.
לימדו אותנו איך לעשות את זה, ונתנו לנו המון דוגמאות ואימונים - ולצערי אני חייבת להודות שאפילו פעם אחת לא הצלחתי להגיע לבדי לתשובה הנכונה.
כמה שבועות לפני הבחינה יצאנו לטיול בכרמל עם המורה לביולוגיה. היא בירברה ובירברה ליד כל עשב ושיח, וחבקה כל עץ רענן. כמבן שלא טרחתי להקשיב, אבל באחת העצירות נעמדנו ליד הפרח הזה, והמורה אמרה שקוראים לו "חטמית זיפנית" כי הוא נראה כמו חוטם עם שערות. זה הצחיק אותי מאוד, וכנראה שלא רק אותי כי בשבועות הבאים זה הפך לבדיחה כיתתית.
טוב, מפה לשם יום הבחינה הגיע. כולנו עומדים מחוץ למעבדה בחיל ורעדה והמורה מכניסה אחד אחד, ומושיבה ליד שולחנות, כשעל כל שולחן מונח צמח לזיהוי.
אני - שאת מרבית הבחינות עברתי בעיניים עצומות, הייתי די בטוחה שאת זו אני לא עוברת.
המורה מכניסה אותי לכיתה, ומובילה אותי לשולחן.
אני פוחדת להסתכל.
זה נדמה כמו נצח, אבל פתאום אני קולטת שעל השולחן, בתוך בקבוק ארלנמייר (בתפקיד האגרטל) ממתינה לי לא אחרת מאשר החוטמית הזיפנית.
מעולם לא שמחתי כל כך ולא הייתי גאה כל כך על הכישרון שלי להיתפס לשטויות.
כמה קל להגדיר צמח כשאתה יודע איך קוראים לו :)
בכל אופן, אם אתם עוד תקועים בתחילת הפוסט ושואלים את עצמכם מה זה לעזאזל פינטרסט - אז הנה, זה כאן. תרשמו. ותיפרדו לשלום ממעט הזמן הפנוי שעוד נותר לכם.
אתם מוזמנים לעקוב (גם) אחרי, פשוט חפשו Tal Goldrath :)
בימים אלו אני עוברת את מה שהוא בעיני השיעור הקשה ביותר בהורות, או אם לדייק - באימהות.
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה כבר שבועיים לפחות, ולא כותבת אותו כל פעם מחדש, כי קשה לי להתמודד. הבוקר חשבתי שאולי דווקא הכתיבה תשחרר אותי, והנה אני מנסה.
ביום שבו הבאתי לעולם תינוקת - הענקתי לה במתנה חיים.
מהיום הזה ואילך - כבר שנים - אני מעבירה את הזמן ב"לתת לה יד", ולעזור לה לנווט בין הגלים.
אני זוכרת איך בגיל חודש, כשהלכנו לעשות חיסון בפעם הראשונה, ראיתי בעיניה מבט מאשים. איך בגדתי.
חודש ימים אני מזינה, מטפחת, מפנקת ואוהבת, ואז, במחי מזרק, מפקירה לידיה הקרות של אחות טיפת חלב.
ביום הראשון של הגן - הלכתי שעתיים ברחובות שסביב הגן והרגשתי אבודה. כאילו שכחתי חלק ממני במקום אחר. איך יתכן שאני הולכת, מותירה אותה להתמודד עם העולם לבד? ויותר מזה - משאירה אותה לחוות חוויות שאני לא שותפה להן...
היום הראשון בכיתה א' לקח אותי עוד צעד קדימה. היא הולכת לבד, נכנסת לבד, מוצאת את מקומה הפיזי והחברתי ללא עזרתי. חוזרת מדי יום וחולקת את חוויותיה, או שלא. מה שבא.
הלילה הראשון בטיול של הצופים הוכיח לי שוב שאפשר גם בלעדי. זה משחרר אותי, אבל מותיר איזה כאב קטן. אני בוחרת להתעלם ממנו.
בלי שמרגישים היא כבר בחטיבה, ויש לה חיים, וחברים, ובילויים, וחדר עם דלת שאפשר לטרוק או סתם לסגור או לנעול או סתם לא להרשות להיכנס בלי לדפוק.
שיחות עם חברים אל תוך הלילה בצ'אטים של הפייסבוק ושל הטלפון והיא משכיבה אותי לישון במקום שאני אשכיב אותה.
והנה היא בתיכון.
היא יותר הולכת מאשר באה, אבל הקשר שבנינו במשך השנים האלו מוכיח את עצמו, ועכשיו יותר מתמיד אני כאן בשבילה. היא בוחרת את המינון, ולשמחתי הוא גבוה. אני שותפה לכל מה שעובר עליה, הטוב והפחות טוב, המתסכל והמשמח.
אני מתבוננת בה, ורואה את עצמי לפני לא מעט שנים, ועדיין זוכרת את התחושה של להיות בת 16. בת 17. בת 18.
בשנה האחרונה ראיתי אותה פורחת. גם מרוב אושר, גם קצת פורחת מהקן. היה לה חבר, והוא היה כל מה שאיחלתי לה, כל מה שאיחלתי לעצמי כשהייתי בגילה.
אמא שלו הייתה גם קצת אמא שלה, ואני בעיקר ניסיתי לא להבהיל אותו, שלא ידע עד כמה אני שותפה לרגשות שלה.
במהלך השנה הזו הגדרתי מחדש את תפקידי כאמא.
מעורבת, אבל לא מתערבת.
לא מתבלבלת, לא ממצמצת, לא שיפוטית. פשוט שם בשבילה.
או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, עד לפני שבועיים.
ככה זה.
רוב האנשים בעולם הזה לא מתחתנים עם החבר מהתיכון (אני יודעת שיש כמה שכן. הרוב לא).
הם נפרדו, בדמעות ובצער, ובלי כעס או ריב. פרידה יפה, כמו כל השנה שהייתה להם יחד.
וכעת, כך אני מגלה בשבועיים האחרונים, אני עוברת את השיעור הקשה ביותר בהורות. לשחרר.
ביום שילדתי אותה אותה הענקתי לה חיים, ולמרות שכבר 18 שנה אני עסוקה בללוות אותה בחיים האלו, אלו החיים שלה.
היא בכתה, ואני בכיתי.
היא התגעגעה, ואני התגעגעתי.
היא הייתה שלמה עם עצמה, ואני לא הבנתי למה.
וכבר שבועיים אני מסבירה לעצמי שזה לא העסק שלי.
אני צריכה להיות מעורבת, אבל לא מתערבת.
חייבת להצליח לא להתבלבל, לא למצמץ, לא לשפוט. פשוט להיות שם בשבילה.
אני חושבת שהיא כבר התגברה על הפרידה הזו. אני עוד לא.
אמרתי גם לה, ואפילו אמרתי לו - ששניהם מקסימים ושלא יתפשרו לעולם.
מגיע לשניהם הטוב ביותר - ובלב אמרתי - הטוב ביותר בשבילכם. לא בשבילי. אני רק האמא.
אולי כבר שחררתי? אולי לא. תמיד כשנדמה שזהו - מגלים עוד. ככה זה ילד בכור.
אולי עם הצעירים זה יהיה יותר קל?
מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי או הבלוג שלי בטח כבר נתקל בעבר בהרפתקאות הריצה שלי.
אני רצה בבוקר, משתדלת יום כן - יום לא, והטלפון החכם שלי עוקב אחר המסלול שלי ומחשב את מהירותי.
לאחרונה הגעתי לתובנה, שאני חייבת להודות שלא היתה ברורה לי כשרק התחלתי בריצה.
אני רצה כדי להתאמן, ולא מתאמנת כדי לרוץ.
זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו משחק מילים, אבל יש לזה משמעות רבה - לריצה שלי, ובאופן כללי לחיים.
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם די הרבה אנשים סביבי סובלים מאותה בעיה כמו שלי. אולי זו תופעה של דור ה- X או דור ה- Y, או אות כלשהי אחרת.
לא משנה איפה אני, תמיד אפזול למעלה. תמיד אשאל את עצמי מה השלב הבא.
בזמן התיכון - פינטזתי על הצבא
בזמן הצבא - דימיינתי איך אני הולכת לטכניון
בזמן הטכניון - ראיתי את עצמי מרחיבה משפחה
תוך כדי הנקה של ביתי השניה, כבר כתבתי בראש את התיזה של התואר השני
עבודה, ילדים, בית, הישגים, עוד ילדה, עוד עבודה, בית חדש, אוטו, נסיעה, עבודה חדשה...
אני בטוחה שבאופן מסויים אני מתארת עכשיו גם את החיים שלכם.
רצים.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרוץ שאנחנו לא מרימים עיניים ונהנים מהדרך.
ככה התחלתי לרוץ.
בהתחלה בחלקים, כל הזמן עסוקה בלשפר את ההישגים שלי, להאריך את משך זמן הריצה, להצליח לעשות יותר בפעם הבאה.
כל כך עסוקה בהשוואות בין הריצה הקודמת לריצה הבאה, עד שלא הספקתי ליהנות מהריצה עצמה.
בוקר אחד, כשרצתי, והיה לי נורא קשה - עשיתי משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה - ויתרתי לעצמי. עברתי להליכה, קיצרתי קצת את המסלול, וחזרתי הביתה אחרי שניים וחצי קילומטר במקום ארבעה.
אגלה לכם בסוד שהשמיים לא נפלו.
זה היה לא רע, למרבה ההפתעה.
ואז זה היכה בי.
אני לא מתאמנת כדי לרוץ יותר רחוק או יותר מהר.
לשם שינוי הפעם אני רצה פשוט כדי לרוץ.
להרגיש יותר טוב, לשמור על המשקל (ואם אני אסתום את הפה אולי גם להוריד משקל...), לנצל חצי שעה של בוקר למשהו טוב לעצמי. אין לי שאיפות להשתפר בזה, אלא פשוט להמשיך לעשות את זה.
זה טוב בדיוק ככה, כמו שזה.
הלוואי והייתי יכולה להעביר את התחושה הזו לעוד כמה דברים בחיים.
לא לכולם, כמובן, כי אם אין לנו שאיפות אנחנו לא מגיעים לשום מקום,
אבל בהחלט יש דברים שבהם הכמיהה לשלמות שלעולם אינה מושגת מקשה על החיים עד מאוד.
נכון להיום - אני מתבוננת סביבי וחייבת לציין בסיפוק שבמרבית התחומים אני נמצאת היום במקום טוב.
כל מה שנותר הוא להאט רגע, ולזכור להנות מהדרך.
הפוסט של היום עוסק בשלב הראשון של הפחתת כמויות הפסולת הנוצרת במשרד.
כפי שתראו מיד, נדבר הפעם על נושא הנייר והשימוש המשרדי בו.
פסולת נייר נוצרת בכמויות גדולות בכל משרד, אך במוסד אקדמי יש יתרון משמעותי.
כמעט תמיד ניתן למצוא שימוש לנייר כנייר טיוטה, צריך רק לרכז אותו במקום הנכון ולהבהיר שלשם כך הוא נועד.
מניסיון שכבר ניצבר בטכניון, ברור כי קופסה המכילה נייר טיוטה המוצבת בספריה, למשל, לעולם לא מתמלאת...
אז נעבור למשימות, שלוש במספר:
1. מגדירים את ברירת המחדל בכל המדפסות להדפסה דו צדדית. אם יש צורך, אנא היעזרו באחראי המיחשוב בפקולטה או בבניין
2. שומרים נייר טיוטה שבו ניתן לעשות שימוש חוזר במקום מסומן וידוע ליד המדפסת או מכונות הצילום (וגם במוקדי הצריכה של הנייר, כאמור)
3. משתמשים במעטפות רב פעמיות לדואר פנימי. אם אין לכם מעטפות רב פעמיות, אין בעיה להשתמש בחוכמה גם במעטפות רגילות. מהדקים את המעטפה במקום להדביק אותה, ופשוט מוחקים את הכתובת המיותרת.
קל ופשוט, וממש מתבקש.
עשו רק שינוי קטן, ואתם בדרך לשינוי גדול.
והפעם, אני הייתי יצירתית בשבילכם, והכנתי שלט נחמד לתליה מעל מכונת הצילום. מוזמנים להדפיס ולהשתמש, בכיף.
