והפעם - אם יורשה לי - גזי חממה

בהתחלה היה רעיון. במשרד להגנת הסביבה חשבו שכדאי להקים בישראל מנגנון שיאפשר למפעלים לחשב, לרשום ולדווח את פליטות גזי החממה שלהם. זה קורה ברחבי העולם, אז למה לא כאן?

כבר בשלב הרעיון התבקשנו, צוות הסביבה של מוסד שמואל נאמן, לבדוק מה יש בעולם, איפה זה עובד ואיך, וממי הכי כדאי לנו ללמוד, ולגייר את המנגנון כהלכה.

אני אוהבת לעבוד בצוות. מגוון של מוחות, אינטרסים, השקפות עולם ומניעים תמיד מייצרים דינמיקה מעניינת שלפעמים קשה לעבוד בתוכה, אבל תמיד מייצרת אתגר ומלמדת אותי דברים חדשים.

הצוות שהגדיר את המנגנון הזה היה רחב ומגוון. אנשי ממשל, אנשי תעשיה, משפטנים, אנשי סביבה, ואנחנו – מוסד אקדמי שתפקידו לערוך הכל לכדי ספר עם תקנון, כללים והנחיות.

זה לקח לא מעט זמן, ואחרי שהמנגנון עצמו היה כתוב, וכל הבעיות המשפטיות פתורות ומוסכמות, הגיע זמן היישום.

כדי ליישם דיווח אחיד על מגוון גדול של גופים אין ברירה אלא לייצר כלי דיווח – במקרה הזה קובץ אקסל אימתני, שכולל בתוכו את התהליכים פולטי גזי החממה שעשויים להימצא באירגונים השונים, ומבצע חישוב מתמטי כדי להעריך את הכמות הנפלטת מכל גז על פי נתוני מערך הייצור המפעלי.

וזה הבייבי שלי.

בהתחלה הייתי בשוק, כשהבנתי את גודלו וסיבוכיותו של הקובץ.

אחר כך התחלתי לעבוד, והלכתי שוב ושוב לאיבוד בין העמודות והגיליונות.

בשלב הבדיקות וההגהות חשבתי שלעולם לא נצליח להציג קובץ שבאמת יעבוד, בלי הודעות שגיאה.

ואז הוא עבד.

וחישב.

במדויק, את הכל J

השנה האחרונה הייתה שנת פיילוט בפרויקט. חברות הצטרפו, מהנדסי סביבה ממיטב החברות במשק עבדו מולי ומול שאר הצוות כדי למצוא את הנתונים, להכניס אותם לקובץ, ולהפיק דיווח מקיף, המלמד על מצאי הפליטות של כל ארגון מדווח, ומאפשר לו לראות בבירור, ואפילו בצורה גרפית – איפה מרכז הכובד ואיפה הוא, כאירגון, יכול לעשות שינוי.

בדרך היו המון תיקונים, והמון הערות, וקצת התייאשתי, וקצת התביישתי (בסוף כל הגהה, מסתבר, יש עוד תא אחד קטן ומסתתר שלא מקושר נכון).

חוץ מזה, שכנענו גם את הטכניון לדווח על פליטת גזי החממה שלו, ומצאתי את עצמי גם בכובע של מדווח, ולא רק של משקיף חיצוני. זה לא היה קל, אבל גם זה קרה, ושיתוף הפעולה גרם לי לקורת רוח רבה.

והיום – היום היה מבחינתי השיא.

בתל אביב התקיים היום טקס חלוקת אותות על דיווחי הפליטות על ידי השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן. התרגשתי, באמת. בדרך כלל ענייני עבודה לא גורמים לי להתרגשות של ממש, אבל הפעם הרגשתי כמו בחתונה, רק לא הצלחתי להחליט אם אני בצד של החתן או בצד של הכלה.

קיבלתי את התעודה עבור הטכניון, ואני חושבת שיהיה לי מאוד קשה להיפרד ממנה ולמסור אותה למנכ"לית, אבל מבחינתי, עבודה של שנתיים בכמה מישורים מקבילים, שבה השקעתי שעות רבות, מחשבה רבה וגם לא מעט יצירתיות, הגיע היום לסוג של שיא.

לא סיום. יש עוד המון עבודה (ואפילו עוד קצת תיקונים), אבל אבן דרך, ללא ספק.

ולמי שמתעניין, אפשר לקרוא את הכל בצורה קצת יותר אובייקטיבית כאן, ולראות את הקבצים כאן.