מהפוסטים הקודמים שלי בוודאי ניתן היה להבין שטיילת גדולה אני לא, ובטח שלא במדבר.
חבל. מאוד יפה שם, במדבר.
בין פאנלים סולאריים לאנרגיות מתחדשות, נסענו לפגוש את יניב גולן, ולטייל קצת בעמק ססגון.
סביב העמק מתרחש בימים אלו מאבק גדול, בין תושבי האזור המבקשים לשמור על צביונו ועל ערכי הטבע הייחודיים, ובין יזמים המבקשים לפתח את האזור ולהקים בו מלון - מה זה מלון - מרכז מלונאות מפואר עם נחלים זורמים, מפלים, אטרקציות ומדשאות אין קץ. ממש ככה. באמצע המדבר.
יניב עומד בראש המאבק הזה, כמייצג של תושבי האזור, והוא מספר סיפורים מופלא, סופר כשרוני, והכי חשוב - מדבר מהלב.
לכל סיפור יש שני צדדים, ולפעמים אפילו יותר.
אני לא מכירה את הנושא מספיק בשביל לנקוט עמדה, ובטח לא בשביל לנבא מה צופן העתיד.
אני כן יודעת, שכשמישהו נלחם מלחמה מכל הלב, ומאמין באמת שהדרך בה הוא הולך היא הדרך הנכונה, הוא מייצר אמפטיה גדולה, ובמיוחד יניב, שלא מנסה לצייר את הדברים באופן חד צדדי, וטורח להזכיר לנו שוב ושוב שגם התושבים המקומיים עשו כמה שגיאות בסיפור הזה, ועליהן, כנראה, הם משלמים עד היום.
הלכנו בשביל, בין ההר לגבעה, ובין הסטודנטים התעורר ויכוח לגבי מה הנכון, ומה יהיה פה.
אחדים הולכים בשבילי המדבר, ורואים בחזונם את לאס וגאס, מפוארת, מוארת, הומה אדם ומגשימה כל חלום מופרך של ארכיטקט שרק הצליח לגייס את המיליונים כדי להקים את המונומנט הגדול הבא.
אחדים צועדים בין אבנים ושמיים, ולא יכולים לשאת את המחשבה שמישהו יעז להפר את הפסטורליה המדברית.
יותר מהכל, דיבר אלי דווקא הדימוי של יניב, שסיפר שכשהילדים שלו היו קטנים, הם אהבו לפזר את כל הצעצועים שלהם על השטיח. זה מותר, וזה בסדר - הוא מסביר - בתנאי שכשייסיימו לשחק יזכרו לאסוף הכל ולהחזיר למקום.
כשאתה מטייל ליד המכרות בתמנע, ורואה את כל הבורות הפעורים וערמות האבנים שנחפרו מהם, ומעולם לא הוחזרו למקום - אתה מבין שלשיקום נופי יש חשיבות גדולה.
עמדנו לנו בשמש הנפלאה, אנחנו שאלנו, יניב השיב בסבלנות וברהיטות.
רק על שאלה אחת לא היתה לו תשובה מניחה את הדעת -
איך זה שלמישהו שחי, לוחם ונושם את הערבה - קוראים גולן?
חבל. מאוד יפה שם, במדבר.
בין פאנלים סולאריים לאנרגיות מתחדשות, נסענו לפגוש את יניב גולן, ולטייל קצת בעמק ססגון.
סביב העמק מתרחש בימים אלו מאבק גדול, בין תושבי האזור המבקשים לשמור על צביונו ועל ערכי הטבע הייחודיים, ובין יזמים המבקשים לפתח את האזור ולהקים בו מלון - מה זה מלון - מרכז מלונאות מפואר עם נחלים זורמים, מפלים, אטרקציות ומדשאות אין קץ. ממש ככה. באמצע המדבר.
יניב עומד בראש המאבק הזה, כמייצג של תושבי האזור, והוא מספר סיפורים מופלא, סופר כשרוני, והכי חשוב - מדבר מהלב.
לכל סיפור יש שני צדדים, ולפעמים אפילו יותר.
אני לא מכירה את הנושא מספיק בשביל לנקוט עמדה, ובטח לא בשביל לנבא מה צופן העתיד.
אני כן יודעת, שכשמישהו נלחם מלחמה מכל הלב, ומאמין באמת שהדרך בה הוא הולך היא הדרך הנכונה, הוא מייצר אמפטיה גדולה, ובמיוחד יניב, שלא מנסה לצייר את הדברים באופן חד צדדי, וטורח להזכיר לנו שוב ושוב שגם התושבים המקומיים עשו כמה שגיאות בסיפור הזה, ועליהן, כנראה, הם משלמים עד היום.
הלכנו בשביל, בין ההר לגבעה, ובין הסטודנטים התעורר ויכוח לגבי מה הנכון, ומה יהיה פה.
אחדים הולכים בשבילי המדבר, ורואים בחזונם את לאס וגאס, מפוארת, מוארת, הומה אדם ומגשימה כל חלום מופרך של ארכיטקט שרק הצליח לגייס את המיליונים כדי להקים את המונומנט הגדול הבא.
אחדים צועדים בין אבנים ושמיים, ולא יכולים לשאת את המחשבה שמישהו יעז להפר את הפסטורליה המדברית.
יותר מהכל, דיבר אלי דווקא הדימוי של יניב, שסיפר שכשהילדים שלו היו קטנים, הם אהבו לפזר את כל הצעצועים שלהם על השטיח. זה מותר, וזה בסדר - הוא מסביר - בתנאי שכשייסיימו לשחק יזכרו לאסוף הכל ולהחזיר למקום.
כשאתה מטייל ליד המכרות בתמנע, ורואה את כל הבורות הפעורים וערמות האבנים שנחפרו מהם, ומעולם לא הוחזרו למקום - אתה מבין שלשיקום נופי יש חשיבות גדולה.
עמדנו לנו בשמש הנפלאה, אנחנו שאלנו, יניב השיב בסבלנות וברהיטות.
רק על שאלה אחת לא היתה לו תשובה מניחה את הדעת -
איך זה שלמישהו שחי, לוחם ונושם את הערבה - קוראים גולן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה