סיפור על גוש

נתחיל את הפוסט הזה בכך שמחרתיים יש לי תור לכירורגית, לבדיקת השד השנתית.
לפני שאספר את הסיפור של החברה שלי, אני פונה לכל שאר החברות שלי, שיפסיקו רגע לקרוא, ויתקשרו עכשיו לקופת חולים לקבוע תור לבדיקה. שתי דקות מהזמן שלכן, חברות יקרות שלי. אחת מתשע. אין לי חברות לבזבז.

אז לחברה שלי יש היסטוריה משפחתית של סרטן השד, ולכן היא במעקב קבוע, בצורה מסודרת, ולא צריך להזכיר לה להתקשר לקבוע תור.
לפני שנה, בבדיקת הממוגרפיה השגרתית שלה, מצאו לה גוש בשד. ליד הגוש היתה גם ציסטה, ובכלל כל העניין לא נראה מי יודע מה, אז לקחו דגימה לביופסיה, וחיכו לתוצאות.
אחרי כסיסת ציפורניים משפחתית, חזרו תוצאות הביופסיה - הגוש שפיר. גם הרדיולוגית וגם הרופא המטפל שלה (פרופסור, ראש מחלקה באחד מבתי החולים בארץ) המליצו לנתח בכל זאת, ולהוציא את הגוש, כי אין לדעת לאן דברים מתפתחים, ובאופן כללי - הוא מיותר.

חברתי האהובה הלכה לניתוח, מוכנה נפשית לפרידה מהגוש הלא-אהוב, וכשהתעוררה אמר לה הרופא: "ניתחנו, הוצאנו, הכל בסדר, אבל מה שהוצאנו לא בדיוק מסתדר עם ממצאי הרדיולוגית. לכי שוב לאולטראסאונד, ליתר ביטחון".

הרדיולוגית, שלא הבינה למה שולחים אליה שוב מישהי שניה אחרי ניתוח ניסתה לראות משהו, באמת שניסתה, אבל אחרי ניתוח כל האזור צלקת אחת גדולה, וממש לא ראו שום דבר.

חלפה שנה. חברתי מגיעה שוב לממוגרפיה השנתית.

מה אומר לכם. פגישת מחזור לא מרגשת. מתוך המסך מסתכל לה בעיניים הגוש. הספיק בינתיים לגדול קצת, במשך השנה. עדיין שם. מאיים.

מסתבר שבניתוח לפני שנה הוציאו את הציסטה. לא את הגוש. טעות בכתובת.

עכשיו היא אחרי ניתוח חוזר (רופא אחר, בית חולים אחר, ברור!).
הגוש יצא, עדיין שפיר. הנשימה חזרה, והדופק ירד חזרה לנורמה.

יקירתי, קיבלת מתנה גדולה. בשנה הזו יכלו לקרות דברים שאני אפילו לא יכולה לחשוב עליהם (ואני בטוחה שגם את).

ואתן - יקירותי (וגם אני בעצמי) -
אל תוותרו על אף בדיקה שיגרתית
אל תתביישו לשאול שאלות
תקראו מה שהרופאים כותבים, אפילו שחצי מהמילים לא מובנות
ותחייכו כל הזמן - אני מוכנה להישבע שבגלל החיוך והצחוק המדהים שלה, החברה שלי עברה את השנה הזו בשלום.