Tal and Zeev - The making of...

זה היה לפני 21 שנים,

ומכיוון שמעולם לא היה לנו אלבום חתונה, הפעם אתן לתמונות לדבר...

הסתרקתי לבד, והתאפרתי לבד, והתלבשנו (עזרנו אחד לשניה)

ואז זה קרה...

טל וזאב גולדרט

2.10.1991

הישרדות חגים - היום ה- 5

זה התחיל בערב יום כיפור, ולמרות שעשינו הכנות נפשיות ומעשיות מרחיקות לכת, עדיין אנו מוצאים את עצמינו בהישרדות.
מי יישאר אחרון על האי? (ספוילר - אני)
שפע של טבלאות עם ימי החופשה (14 במספר) הכנו, מנסים למפות אילוצים, אירועים, פעילויות של הצופים ודרגות שיעמום שונות של הילדים.
מולן, ערכנו רשימה של מקומות שהיינו רוצים לבקר בהם, ואף פעם אין לנו זמן.
כל חצי יום שנותר ללא מענה - נדמה שהכל בסדר, ואז בדיוק כשהחושך יורד, ונראה כאילו אפשר לתקפל למיטות, אני שמה לב שרק 17:30. יש עוד חצי יום להעביר (בערך).
השעון הביולוגי של מעין שביום חול מושבת ומחייב ניעור מהמיטה ב 7:00 בבוקר, עובד מצוין בימי חג ומועד (או סתם גשר) והיא מתייצבת לצד מיטתי בשעה 6:00 או ביום טוב ב 6:30.
יום כיפור עבר בשלום, קצת אופניים, קצת טיול ברגל, קצת פיתה על הגז (אחרי שנפסלנו על חתיכה בצל, כמובן) ואנחנו מוכנים לשנה החדשה.

חברה אמרה לי שהציצה לספר החיים וראתה שאני כתובה שם, אז בכלל אני רגועה.

אחרי יום כיפור הגיע יום ההולדת של שרון, והיינו עסוקים בלקנות מתנה (מחשב חדש), לאפות עוגות, לצייר ציורים ובעיקר, להיזכר איפה היינו בתאריך הזה (28 בספטמבר) בדיוק לפני שנה...

במקום עוד ארוחה, וברוח הטיולים והחיבור לטבע (הישרדות, סוכות וכאלה) החלטנו לצאת יום לפיקניק משפחתי בפארק נחל חדרה.
אני פה כדי לשלוח אתכם גם.
קרוב לכל מקום (כמעט). לנו זה היה אמצע הדרך בין הצפון שלנו למרכז של אחותי.
כמעט ולא היו אנשים (אחותי אומרת שזה בגלל שאסור מנגלים, אז אנשים הולכים לנפנף במקום אחר)
דשא וצל, שולחנות פיקניק, ים במרחק הליכה והשוס הגדול - מים חמים (בגלל מי הקירור של תחנת כוח שמוחזרים לים והופכים אותו לאמבטיה חמה ומפנקת).

הנה החוויה שלנו:

קולאג' לחוגג (הוא בן 10, מי היה מאמין!)

קולאג' הטוענת לכתר

קולאג' חיק הטבע (בכל זאת, פיקניק)

קולאג' בנות (וטבע דומם)

  בקיצור, אם אתם מחפשים מקום להעביר בו כמה שעות, תארזו צידנית ובגד ים, ולכו על זה.
אולי אחרי השבת ולפני החג יאספו שם גם קצת בדלי סיגריות מהדשאים, ואז הכל יהיה ממש מושלם...

חמישה טיפים קטנים לשנה החדשה

הנה הם, בסדר אקראי. שנה נהדרת לכולם!

1. גיבוי!
כמה ימים לפני יום ההולדת שלי ולפני החג אבד לי הטלפון. יחד איתו נעלמו תמונות, מוזיקה, פתקים של דברים חשובים שרציתי לזכור, ויותר מהכל - כל אנשי הקשר שלי.
קשה לתאר את חוסר האונים מול העדר המכשיר הזה, שמלווה אותי כל היום וכל הלילה, וגם עכשיו, כשכבר יש לי טלפון אחר, זה לא אותו הדבר. אני צריכה לבנות מערכת יחסים חדשה עם המכשיר הזה (למרות שהוא זהה לחלוטין לקודם), ובעיקר, למצוא מחדש את כל אנשי הקשר שלי - חלקם בקלות וחלקם מין הסתם אבדו לעד...
אז אם יש לי עצה בשבילכם לשנה החדשה - גיבוי. אומרים את זה כל הזמן על המחשב אבל אני מוסיפה לכם גם את הטלפון, במיוחד אם הוא לא מהסוג שמגבה את עצמו...
2. משפחה!
ודווקא לא הברורה והמובנת מאליה. שבו ותחשבו רגע על בני הדודים שלכם מדור שלישי שראיתם אולי פעם אחת בחתונה שלכם וגם אז לא הצלחתם לשחזר את המקריות הגנטית שגרמה לכם להיות משפחה. השנה עשינו פעמיים מין מפגש כזה, שבו מזמינים בני דודים מדור שלישי או משהו מהרמה הזו, ומגלים עולם שלם וחבורה שלמה של אנשים - ואפילו נחמדים - וגם אם לא תישארו בקשר הדוק ותתארחו פעם בשבועיים - הפייסבוק מאפשר היום להתחבר - ומדי פעם קורה קצת יותר, ומוצאים חברות חדשה (מגובה בסבתא רבה משותפת). מה רע? צריך רק לקבוע תאריך ולבקש מסבתא לעשות כמה טלפונים. לכו על זה. לנו זה היה כיף :)
3. ריצה!
קודם כל - תורידו לסמארטפון שלכם אפליקציה שקוראים לה endomondo.
עכשיו תיכנסו לאתר "שוונג" ותכתבו לכם את התכנית שנקראת "מבטטת כורסא לחמישה קילומטר".
אם תהיו מוכנים להשקיע כמה שקלים (אני לא זוכרת כמה, אולי 15?!) בגרסה המלאה של האפליקציה, תוכלו להזין את תכנית האימונים לתוך הטלפון, לנעול נעלי ריצה טובות ופשוט לצאת. זה מתחיל קל, והולך ומתחזק בצורה מדורגת ושפויה. אם אני הצלחתי - וגם שתי האחיות שלי - כל אחד יכול. אמנם הגילוי הנאות מחייב אותי לספר שכבר חודש לא רצתי - אבל הסתיו הגיע - ומהשבוע הבא אני חוזרת. הפעם אצליח לטפס עד חמישה קילומטרים רצופים. לכו רוצו על זה. זה נהדר וזה בחינם. יופי של החלטה לשנה החדשה.
4. חלומות!
תפרטו את החלומות שלכם לחלקים. לא הכל בבת אחת.  גורמים ראשוניים שניתן לבצע - לאט לאט אבל כחלק מתכנית. תעשו רשימה ופשוט תתחילו. לא חייבים לצבוע את כל הבית בבת אחת. אפשר גם לצבוע רק חדר אחד. זה יהיה כל כך כיף כשזה יהיה עשוי ויתן לכם כוח לעשות את החדר הבא בפעם הבאה שיהיה לכם יום פנוי. תסדרו ארון אחד. מה אכפת לכם שיש עוד חמישה? ובכלל, אם תעזו לחלום את זה, זה יקרה. בערך כמו שחלמתם, אולי אפילו טיפה יותר טוב...
5. אהבה!
אל תחששו, פשוט תגידו את זה. זה לא מובן מאליו. לילדים שלכם, להורים שלכם, לבן או בת הזוג שלכם, וגם לחברים, לאלו שאתם אוהבים באמת. פעם ביום לפחות. בלי להתקמצן. לדעת שאוהבים אותך יכול להפוך לך את כל היום. בסך הכל שלוש מילים. מבטיחה שיגידו לכם בחזרה :)

אחרי החגים

טוב, הנה זה בא.
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה בראשי כבר שבועות, מחכה שיגיע היום שלו, כותבת אותו בחלקים בראש ועל המחשב.

פעם לפני שנים רבות (18 כמעט, ליתר דיוק), הייתי מהנדסת צעירה עם אפס ניסיון, ועם תינוקת קטנה.
חיפשתי עבודה, לא ידעתי בדיוק איזו, רק ידעתי שמהנדסת כימיה אני לא רוצה להיות.
כמעט בטעות הגעתי לראיון עבודה במעבדה אחת, בטכניון, וככה קיבלתי גם עבודה וגם משפחה.
פרופסור אחד - אדם מופלא ששיכנע אותי שאצלו במעבדה אני רוצה לעבוד למרות שזה לא בדיוק קסם לי ברגע הראשון;
מנהלת מעבדה אחת - שהתייחסה אלי כמו הבת שלה ורק אחרי חודשיים בערך גילינו במיקרה שהיא הייתה עם אמא שלי באותו החדר בגרעין של בני עקיבא, ובעצם הכירה אותי כשנולדתי;
ודוקטורנטית אחת, אופירה - שהיו לה שלושה ילדים קטנים ושני תארים ועבודה ולימודים ואני כל הזמן חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך היא עושה את זה, ושכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה...

הימים עברו, ותקציבים הלכו ובאו, ואחר כך עשיתי תואר שני במעבדה ליד ועזבתי את הטכניון והמשכתי הלאה ונולדו לי עוד ילדים או כמו שמאיר שלו אומר "והקיץ קץ, והאביב אבב", אבל משפחה לא בוחרים וכל השנים האלו נשארנו בקשר, אנחנו ועוד כמה סטודנטים שעברו במשפחה הזו על הדרך, ונשארו.

אחרי כמה שנים של הרפתקאות וזיג זג, הלכתי לחפש את עצמי שוב, וביקשתי מאופירה לפגוש אותי לפגישת יעוץ. חשבתי על דוקטורט, או על עבודה במחקר, אבל לא באמת ידעתי מה אני מחפשת, וחשבתי שעם הניסיון שלה אולי אקבל עצה טובה.
כשהתקשרתי לקבוע פגישה, היא אמרה לי "אין לי זמן, אני נורא עסוקה, בואי נקבע ליום ראשון בעוד שלושה שבועות בשעה 16:00". קצת נעלבתי, אבל זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות ביום ראשון בעוד שלושה שבועות אז חיכיתי בסבלנות.

 התייצבתי אחרי שלושה שבועות, אחרי שהפכתי בראשי שעות מה בעצם אני רוצה להגיד, ואיך להצליח להגיד את זה בלי לבכות מרוב יאוש, אבל איך שהתיישבתי והתחלתי לגמגם היא פשוט אמרה בחיוך: "תקשיבי, הסיפורים שלך לא ממש מעניינים אותי. אני צריכה עוזרת מחקר, רוצה לבוא? מתי את מתחילה?"

וככה חזרתי.
זה היה לפני חמש שנים.
חמש שנים מופלאות שבהן למדתי המון, צמחתי, הגעתי לכמה ההחלטות חשובות והבנתי עוד דבר או שניים על עצמי. אופירה הדוקטורנטית היא מאז כבר פרופסור, והיא הבוסית שלי בעבודה, והמנחה שלי בתזה, אבל דבר אחד לא השתנה. גם היום אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה.

בשנה הבאה, שזה ממש אחרי החגים, אני עוזבת את העבודה שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
התלבטתי המון, התביישתי, שיקשקתי, קיוויתי, החלטתי.
העבודה החדשה שלי תאפשר לי להשקיע עוד זמן בלימודים, ולהתקדם עם המאמרים שאני צריכה לכתוב, ומחקר שאני צריכה לערוך.
בעבודה החדשה שלי אני אהיה אדון לזמן של עצמי, ואצטרך לנצל אותו ביעילות ובקפידה.
כשאני חושבת על הניסיון שצברתי, אני חושבת שאני עושה את המעשה הנכון ומוסיפה לעצמי עוד ניסיון, במשהו קצת שונה, שיעזור לי לבנות את עצמי עוד קצת בעתיד.

אצלי תמיד ראש השנה בא יחד עם יום ההולדת שלי, אז חשבון הנפש וההחלטות לקראת השנה החדשה הם כל שנה חזקים במיוחד.
השנה יש לי שנה של התחלה חדשה, ופרידה מהמוכר והאהוב,
ברגשות מעורבים מאוד.
קצת כמו ילד שצריך לדעת לשחרר את אמא ולצאת לדרך, עם כל המטען והכלים שניתנו לו בבית.

אני אסירת תודה על כל מה שהיה,
ועל זה שהאמא המסויימת הזו גם יודעת לשחרר ולפרגן.

מאחלת לעצמי בהצלחה, ושכל מה שאני מקווה אכן יתגשם,
ושאולי, מתי שהוא, אני אהיה גדולה סופסוף, ואהיה טל (שזה כמו אופירה, רק אחר :))

בלדה למורה

הרימי עיניך, מורה יקרה

והביטי אל תוך עיניה

היא עומדת מולך בחולצה לבנה

הילקוט הוורוד על כתפיה

מבטה מתרגש, מהסס, קצת חושש

חיוכה ביישני ועצור

שתי שיניים נפלו בחופש הגדול

ואחת עוד תלויה ברישול

לפניה שנים של שמחה ושל גיל

אך גם קושי, אתגר ותסכול

זהו צעד ראשון במורד השביל

שחלקו פראי, חלקו כבר סלול

כן, היא נראית כמו כולם - אבל היא אחרת

מיוחדת, שונה, אמיתית

אנא אל תנסי, למרות התלבושת,

להכניס את כולם לתבנית

בכיתה שלך, 23 קטנטנים

בחולצות לבנות, מחברות, קלמרים

מרכיבים יחד תמונה נהדרת,

אבל כמו בפאזל - כל פיסה היא אחרת

תני לה לצמוח, לשמור על שלה

להשאיל מאחרים את שמתאים בשבילה

ותראי, איך תוך שנה, או שנתיים (או עשור...)

היא תגדל מאושרת, מסוגלת לבחור

איך להיות מושלמת,

בדיוק כפי שהיא,

כבר היום

 

 

1994

בחלומי אני צועדת ביריד צבעוני ורועש, מתקני שעשועים סביבי, דוכני מזון ומשקאות והמוני אנשים צוהלים.
הרעש וההמולה מכבידים עלי, אבל אני ממשיכה לנוע, כאילו יש לי מטרה, אך איני יודעת מה היא.

מולי אוהל בודד וחשוך, צופן בחובו סודות ועתידות.

אני נכנסת, ואישה ססגונית ועטופה ברדידים שואלת אם ארצה עיסוי.
אני מצביעה על הבטן ההריונית שלי, ואומרת שאסור לי לעשות עיסוי בהריון, והיא מבטיחה שתעסה אותי בעדינות וברוך, בדיוק מה שאני צריכה.

אני נשכבת על המיטה, וידיה המשומנות מתחילות לנוע, מחליקות על כתפי, על פני, על בטני התופחת.
התחושה נעימה, ואני מתמסרת לליטוף, ולפתע מרגישה מין תחושה של חום מהבטן.

אני פוקחת את עיני ורואה גבעול של פרח בוקע ועולה מתוך הבטן שלי, נושא עליו ניצן מפואר של שושן צחור.
בתדהמה אני רואה כיצד הפרח הולך ועולה, צומח מתוכי, ואז נפתח, ונפרש לפרח יפהפה. ממרכזו של הפרח בוקע חבל טבור, ואליו מחוברת תינוקת יפהפיה, מרחפת באויר כמו אסטרונאוט בחלל, מחוברת אל הפרח רק בחבל, המעניק לה ביטחון, שלווה וחיים.

היא מתבוננת בי ואני בה, היא מחייכת אלי ואני אליה, מושיטה אליה יד כדי ללטף או לגעת, והמעסה אומרת לי "לא, יקירתי, אל תגעי, הכל בזמן הנכון..."
הפרח נסגר והתינוקת בתוכו, ומתכנס חזרה אל תוך הבטן שלי, ההריונית, המלאה.

קמתי בבוקר, והכל היה לי ברור.
יקראו לה ניצן, כי היא בוקעת מתוך פרח.

23 באוגוסט, 1994.

היום היא בת 18. אהובתי הראשונה.

אה, ואת זה כתבתי לה בדיוק היום, לפני שנה :)

הפוסט הוורוד

מתעלמת באלגנטיות מהעובדה המזעזעת שלא כתבתי כבר המון זמן, וממשיכה הלאה.

זה שהיא בת 18 ממש לא משנה את העובדה שהיא חיה בסרט ורוד.
כשהתחלנו לדבר על איך נחגוג את יום ההולדת שלה היא הודיעה לי חגיגית שהארוחה המשפחתית המסורתית צריכה להיות "מסיבת נושא", והנושא הוא "ורוד".
אני, כרגיל, לא מתמודדת עד הרגע האחרון, ומקווה שהגחמה תעלם לה, אבל זה לא המקרה, כמובן. ואז צריך לעשות ארוחת ערב ורודה.

ההוראה הראשונה לכל אורחים (כולם משפחה, אז אין להם ברירה) היתה להגיע למסיבה עם פריט לבוש ורוד. גם הגברים.
היו כמה קולות כופרים, וכמה התחכמו ושאלו אם זה חייב להיות בפריט לבוש עליון, אבל ברגע האמת - כמעט כולם עמדו במשימה.

ההוראה השניה היתה עריכת השולחן - וזה פחות בעייתי, כי כלים חד פעמיים מגיעים במגוון של צבעים. רק לבחור.

שולחן אחד לקינוחים

ואחד ל"אוכל"

כל השאר היה בעצם ייזום שלי - השתדלתי להכין אוכל וורוד - לא רק קינוחים (זה קל) אלא כמה שאפשר גם בארוחה עצמה.
אורז ורוד - צבוע עם סלק מגורר,
פסטה ברוטב רוזה,
קציצות עוף והודו ביין אדום,
ופולקעס (לא ורוד, אבל אי אפשר בלי...)
סלטים עם חמוציות ותאנים, טחינה ורודה (תודה שוב, סלק)
והכל מוגש בקערות ורודות, עם דגלונים ורודים על קיסמי שיניים.

והקינוחים, או הקינוחים... כמה סוכר היה כאן הערב...
סוכריות לבביות בוורוד אדום ולבן,

סוכריות גומי שנבחרו בקפידה,
במבה אדומה (אף אחד לא אוכל את זה, אבל בלי לשים לב חיסלנו שלוש שקיות)

נשיקות מרנג עם פסים ורודים, שאפיתי לפי המתכון הפשוט של איילת הירשמן, רק במקום שוקולד לקחתי חלק מקצף וצבעתי אותו בוורוד. קלי קלות, ועושה המון שמח בנשמה :)

אחותי הביאה סטנד ורוד ועליו קאפקייקס מושלמים,

ואחותי השניה הביאה עוגיות שוקולד צ'יפס ורודות עם שוקולד לבן וזר ממתקים ענק וורוד.

ואחרי כל זה, עוגת יום ההולדת, שנאפתה בחמש תבניות - כל אחת יותר ורודה מהשניה,

כן, ככה הן היו בדרך לתנור...

והנה התוצאה, מבחוץ,

ומבפנים.

את המתכון לעוגה לקחנו מכאן, הכפלנו כמויות ב 1.5 כדי שיספיק לחמש תבניות קטנות.
הכנו אפילו מתנות לחוגגים, ערכת טיפוח מפנקת, וזה היה כל כך קל-
קניתי בחנות חד פעמיים קופסאות פלסטיק קטנות שנסגרות היטב (הרעיון המקורי היה למצוא בקבוקים קטנים כמו של יין צימוקים בגן, אבל זו לא העונה, אז לא הצלחתי למצוא כמות מתאימה).
קנינו בסופר בקבוק של שמפו, מרכך וקרם גוף (חיפשנו את אלה שבצבע ורוד, מצאנו רק מרכך ורוד, אז את השאר קנינו לבן), וחבילת צמר גפן צבעוני (כדורים). מלאנו את הקופסאות והדבקנו עליהן מדבקות, ארזנו הכל בצלופן מסוגנן, והדבקנו תוית מבחוץ "כי אופי זה לא הכל בחיים..."

אין כמו צ'ופרים כדי לשמח, גם את מבוגרים.
היו כאן הערב כמה ילדים הלומי סוכר,
הרבה מבוגרים עליזים עם חולצות ורודות, וילדה אחת (סליחה, היא כבר אישה) בת 18, עם חיוך מאוזן לאוזן.
זהו.
עד היומולדת הבא (אה, בעצם היומולדת הבא הוא שלי...)