פרחים לשבת

כל כך הרבה זמן בלי לכתוב, באמת לא יפה מצידי.
רק מוכיח שאני באמת עובדת.
אין לי זמן לכלום מרוב שיש לי זמן :)

בקיצור, בעודי "עובדת" ומדפדפת בין דפי הפינטרסט האינסופיים, נתקלתי בתמונה הזו:

המקור שלה הוא מהאתר הזה, שהוא מהמם בלי קשר ובכל קנה מידה.
בכל אופן, זה הזכיר לי את הבגרות בביולוגיה, והסיפור הזה לגמרי נכנס לקטגורית הקאלט, אז הנה לכם.
מכיוון שלמדתי חמש יחידות ביולוגיה בתיכון, הבגרות שלי התחלקה לכמה חלקים. היה ביוטופ שעליו נבחנו בעל פה וגם קיבלנו ציון על העבודה עצמה, הייתה בחינה בכתב, והייתה מעבדה - שלמזלי לא כללה ניתוח צפרדעים אלא הגדרת צמחים. היה לנו ספר, מגדיר צמחים, שבאמצעותו היית אמור להיות מסוגל להגדיר כל צמח מצמחי ארצנו.
לימדו אותנו איך לעשות את זה, ונתנו לנו המון דוגמאות ואימונים - ולצערי אני חייבת להודות שאפילו פעם אחת לא הצלחתי להגיע לבדי לתשובה הנכונה.
כמה שבועות לפני הבחינה יצאנו לטיול בכרמל עם המורה לביולוגיה. היא בירברה ובירברה ליד כל עשב ושיח, וחבקה כל עץ רענן. כמבן שלא טרחתי להקשיב, אבל באחת העצירות נעמדנו ליד הפרח הזה, והמורה אמרה שקוראים לו "חטמית זיפנית" כי הוא נראה כמו חוטם עם שערות. זה הצחיק אותי מאוד, וכנראה שלא רק אותי כי בשבועות הבאים זה הפך לבדיחה כיתתית.

טוב, מפה לשם יום הבחינה הגיע. כולנו עומדים מחוץ למעבדה בחיל ורעדה והמורה מכניסה אחד אחד, ומושיבה ליד שולחנות, כשעל כל שולחן מונח צמח לזיהוי.
אני - שאת מרבית הבחינות עברתי בעיניים עצומות, הייתי די בטוחה שאת זו אני לא עוברת.
המורה מכניסה אותי לכיתה, ומובילה אותי לשולחן.
אני פוחדת להסתכל.
זה נדמה כמו נצח, אבל פתאום אני קולטת שעל השולחן, בתוך בקבוק ארלנמייר (בתפקיד האגרטל) ממתינה לי לא אחרת מאשר החוטמית הזיפנית.
מעולם לא שמחתי כל כך ולא הייתי גאה כל כך על הכישרון שלי להיתפס לשטויות.

כמה קל להגדיר צמח כשאתה יודע איך קוראים לו :)

בכל אופן, אם אתם עוד תקועים בתחילת הפוסט ושואלים את עצמכם מה זה לעזאזל פינטרסט - אז הנה, זה כאן. תרשמו. ותיפרדו לשלום ממעט הזמן הפנוי שעוד נותר לכם.
אתם מוזמנים לעקוב (גם) אחרי, פשוט חפשו Tal Goldrath :)

זה שיר פרידה

בימים אלו אני עוברת את מה שהוא בעיני השיעור הקשה ביותר בהורות, או אם לדייק - באימהות.

אני מסתובבת סביב הפוסט הזה כבר שבועיים לפחות, ולא כותבת אותו כל פעם מחדש, כי קשה לי להתמודד. הבוקר חשבתי שאולי דווקא הכתיבה תשחרר אותי, והנה אני מנסה.

ביום שבו הבאתי לעולם תינוקת - הענקתי לה במתנה חיים.
מהיום הזה ואילך - כבר שנים - אני מעבירה את הזמן ב"לתת לה יד", ולעזור לה לנווט בין הגלים.

אני זוכרת איך בגיל חודש, כשהלכנו לעשות חיסון בפעם הראשונה, ראיתי בעיניה מבט מאשים. איך בגדתי.
חודש ימים אני מזינה, מטפחת, מפנקת ואוהבת, ואז, במחי מזרק, מפקירה לידיה הקרות של אחות טיפת חלב.

ביום הראשון של הגן - הלכתי שעתיים ברחובות שסביב הגן והרגשתי אבודה. כאילו שכחתי חלק ממני במקום אחר. איך יתכן שאני הולכת, מותירה אותה להתמודד עם העולם לבד? ויותר מזה - משאירה אותה לחוות חוויות שאני לא שותפה להן...

היום הראשון בכיתה א' לקח אותי עוד צעד קדימה. היא הולכת לבד, נכנסת לבד, מוצאת את מקומה הפיזי והחברתי ללא עזרתי. חוזרת מדי יום וחולקת את חוויותיה, או שלא. מה שבא.

הלילה הראשון בטיול של הצופים הוכיח לי שוב שאפשר גם בלעדי. זה משחרר אותי, אבל מותיר איזה כאב קטן. אני בוחרת להתעלם ממנו.
בלי שמרגישים היא כבר בחטיבה, ויש לה חיים, וחברים, ובילויים, וחדר עם דלת שאפשר לטרוק או סתם לסגור או לנעול או סתם לא להרשות להיכנס בלי לדפוק.
שיחות עם חברים אל תוך הלילה בצ'אטים של הפייסבוק ושל הטלפון והיא משכיבה אותי לישון במקום שאני אשכיב אותה.
והנה היא בתיכון.
היא יותר הולכת מאשר באה, אבל הקשר שבנינו במשך השנים האלו מוכיח את עצמו, ועכשיו יותר מתמיד אני כאן בשבילה. היא בוחרת את המינון, ולשמחתי הוא גבוה. אני שותפה לכל מה שעובר עליה, הטוב והפחות טוב, המתסכל והמשמח.
אני מתבוננת בה, ורואה את עצמי לפני לא מעט שנים, ועדיין זוכרת את התחושה של להיות בת 16. בת 17. בת 18.

בשנה האחרונה ראיתי אותה פורחת. גם מרוב אושר, גם קצת פורחת מהקן. היה לה חבר, והוא היה כל מה שאיחלתי לה, כל מה שאיחלתי לעצמי כשהייתי בגילה.
אמא שלו הייתה גם קצת אמא שלה, ואני בעיקר ניסיתי לא להבהיל אותו, שלא ידע עד כמה אני שותפה לרגשות שלה.
במהלך השנה הזו הגדרתי מחדש את תפקידי כאמא.
מעורבת, אבל לא מתערבת.
לא מתבלבלת, לא ממצמצת, לא שיפוטית. פשוט שם בשבילה.
או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, עד לפני שבועיים.

ככה זה.

רוב האנשים בעולם הזה לא מתחתנים עם החבר מהתיכון (אני יודעת שיש כמה שכן. הרוב לא).

הם נפרדו, בדמעות ובצער, ובלי כעס או ריב. פרידה יפה, כמו כל השנה שהייתה להם יחד.
וכעת, כך אני מגלה בשבועיים האחרונים, אני עוברת את השיעור הקשה ביותר בהורות. לשחרר.

ביום שילדתי אותה אותה הענקתי לה חיים, ולמרות שכבר 18 שנה אני עסוקה בללוות אותה בחיים האלו, אלו החיים שלה.

היא בכתה, ואני בכיתי.
היא התגעגעה, ואני התגעגעתי.
היא הייתה שלמה עם עצמה, ואני לא הבנתי למה.
וכבר שבועיים אני מסבירה לעצמי שזה לא העסק שלי.
אני צריכה להיות מעורבת, אבל לא מתערבת.
חייבת להצליח לא להתבלבל, לא למצמץ, לא לשפוט.  פשוט להיות שם בשבילה.

אני חושבת שהיא כבר התגברה על הפרידה הזו. אני עוד לא.
אמרתי גם לה, ואפילו אמרתי לו - ששניהם מקסימים ושלא יתפשרו לעולם.
מגיע לשניהם הטוב ביותר - ובלב אמרתי - הטוב ביותר בשבילכם. לא בשבילי. אני רק האמא.

אולי כבר שחררתי? אולי לא. תמיד כשנדמה שזהו - מגלים עוד. ככה זה ילד בכור.
אולי עם הצעירים זה יהיה יותר קל?

מישהו לרוץ איתו

מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי או הבלוג שלי בטח כבר נתקל בעבר בהרפתקאות הריצה שלי.
אני רצה בבוקר, משתדלת יום כן - יום לא, והטלפון החכם שלי עוקב אחר המסלול שלי ומחשב את מהירותי.

לאחרונה הגעתי לתובנה, שאני חייבת להודות שלא היתה ברורה לי כשרק התחלתי בריצה.

אני רצה כדי להתאמן, ולא מתאמנת כדי לרוץ.

זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו משחק מילים, אבל יש לזה משמעות רבה - לריצה שלי, ובאופן כללי לחיים.

רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם די הרבה אנשים סביבי סובלים מאותה בעיה כמו שלי. אולי זו תופעה של דור ה- X או דור ה- Y, או אות כלשהי אחרת.
לא משנה איפה אני, תמיד אפזול למעלה. תמיד אשאל את עצמי מה השלב הבא.
בזמן התיכון - פינטזתי על הצבא
בזמן הצבא - דימיינתי איך אני הולכת לטכניון
בזמן הטכניון - ראיתי את עצמי מרחיבה משפחה
תוך כדי הנקה של ביתי השניה, כבר כתבתי בראש את התיזה של התואר השני

עבודה, ילדים, בית, הישגים, עוד ילדה, עוד עבודה, בית חדש, אוטו, נסיעה, עבודה חדשה...

אני בטוחה שבאופן מסויים אני מתארת עכשיו גם את החיים שלכם.
רצים.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרוץ שאנחנו לא מרימים עיניים ונהנים מהדרך.
ככה התחלתי לרוץ.
בהתחלה בחלקים, כל הזמן עסוקה בלשפר את ההישגים שלי, להאריך את משך זמן הריצה, להצליח לעשות יותר בפעם הבאה.
כל כך עסוקה בהשוואות בין הריצה הקודמת לריצה הבאה, עד שלא הספקתי ליהנות מהריצה עצמה.
בוקר אחד, כשרצתי, והיה לי נורא קשה - עשיתי משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה - ויתרתי לעצמי. עברתי להליכה, קיצרתי קצת את המסלול, וחזרתי הביתה אחרי שניים וחצי קילומטר במקום ארבעה.
אגלה לכם בסוד שהשמיים לא נפלו.
זה היה לא רע, למרבה ההפתעה.
ואז זה היכה בי.

אני לא מתאמנת כדי לרוץ יותר רחוק או יותר מהר.
לשם שינוי הפעם אני רצה פשוט כדי לרוץ.
להרגיש יותר טוב, לשמור על המשקל (ואם אני אסתום את הפה אולי גם להוריד משקל...), לנצל חצי שעה של בוקר למשהו טוב לעצמי. אין לי שאיפות להשתפר בזה, אלא פשוט להמשיך לעשות את זה.
זה טוב בדיוק ככה, כמו שזה.

הלוואי והייתי יכולה להעביר את התחושה הזו לעוד כמה דברים בחיים.
לא לכולם, כמובן, כי אם אין לנו שאיפות אנחנו לא מגיעים לשום מקום,
אבל בהחלט יש דברים שבהם הכמיהה לשלמות שלעולם אינה מושגת מקשה על החיים עד מאוד.

נכון להיום - אני מתבוננת סביבי וחייבת לציין בסיפוק שבמרבית התחומים אני נמצאת היום במקום טוב.
כל מה שנותר הוא להאט רגע, ולזכור להנות מהדרך.

תרימו עיניים, תאמינו לי, יש מה לראות :)

המשרד הירוק - הפחתת פסולת - 1

הפוסט של היום עוסק בשלב הראשון של הפחתת כמויות הפסולת הנוצרת במשרד.

כפי שתראו מיד, נדבר הפעם על נושא הנייר והשימוש המשרדי בו.

 פסולת נייר נוצרת בכמויות גדולות בכל משרד,  אך במוסד אקדמי יש יתרון משמעותי.

כמעט תמיד ניתן למצוא שימוש לנייר כנייר טיוטה, צריך רק לרכז אותו במקום הנכון ולהבהיר שלשם כך הוא נועד.

מניסיון שכבר ניצבר בטכניון, ברור כי קופסה המכילה נייר טיוטה המוצבת בספריה, למשל, לעולם לא מתמלאת...

אז נעבור למשימות, שלוש במספר:

1. מגדירים את ברירת המחדל בכל המדפסות להדפסה דו צדדית. אם יש צורך, אנא היעזרו באחראי המיחשוב בפקולטה או בבניין

2. שומרים נייר טיוטה שבו ניתן לעשות שימוש חוזר במקום מסומן וידוע ליד המדפסת או מכונות הצילום (וגם במוקדי הצריכה של הנייר, כאמור)

3. משתמשים במעטפות רב פעמיות לדואר פנימי. אם אין לכם מעטפות רב פעמיות, אין בעיה להשתמש בחוכמה גם במעטפות רגילות. מהדקים את המעטפה במקום להדביק אותה, ופשוט מוחקים את הכתובת המיותרת.

קל ופשוט, וממש מתבקש.

עשו רק שינוי קטן, ואתם בדרך לשינוי גדול.

והפעם, אני הייתי יצירתית בשבילכם, והכנתי שלט נחמד לתליה מעל מכונת הצילום. מוזמנים להדפיס ולהשתמש, בכיף.

וכרגיל - הפוסטים הקודמים בסדרה נמצאים ממש כאן:

המשרד הירוק - מתחילים

אנרגיה 1

מיחזור 1

המשרד הירוק - מיחזור - 1

כמובטח, להלן הנושאים לטיפול בתחום המיחזור על מנת שתוכלו להעניק לעצמכם עוד כוכב ירוק, והפעם בנושא פסולת:

1. קיימים פחי מיחזור בכל המקומות הציבוריים שבהם עשויה להצטבר אשפה – מטבחונים, חדרי ישיבות, חדרי דואר וליד מכונות הצילום. מומלץ להפריד פסולת רגילה, נייר ופלסטיק (בקבוקים), וכמובן פסולת אלקטרונית וסוללות במיקום מרכזי במבנה. בהמשך, כאשר יהיו הנחיות הפרדת פסולת עירוניות, יהיה צורך להיערך בהתאם.
2. פחי המיחזור מסומנים בבירור, כך שלא ייווצר בלבול בין הסוגים השונים.
3. להקדיש כמה דקות של הדרכה בנושא הפרדת הפסולת למיחזור בישיבות צוות, עובדים או סגל, על מנת להבהיר לכולם את החשיבות ואת השיטה.
4. כאשר מארגנים כנס או יום עיון – יש לדאוג לפחי אשפה מופרדים, בהתאם.
5. כאשר יש ריהוט או ציוד משרדי אחר שאינו בשימוש, יש ליצור קשר עם המחסן המרכזי על מנת לבדוק אם יש לו שימוש במקום אחר או עם אגף בינוי ותחזוקה על מנת לברר מהי הדרך הטובה ביותר להשליכו.

בקמפוס הטכניון קיים בסיס מצויין למיחזור - 

איסוף נייר מתקיים באופן רציף בכל המחלקות והפקולטות. וודאו שאתם יודעים איפה המתקן בבניין שלכם, וכמובן, הציבו קרטון קטן ליד הפח ולתוכו איספו את הנייר המיותר.

בחדרי צילום או ליד מדפסות מומלץ להציב, ליד הפח, גם קופסה לאיסוף נייר טיוטה עם שילוט מתאים.

בנוסף, באזורי קפיטריות מוצבים פחים לאיסוף בקבוקי פיקדון ופחיות. 

אם אתם מזהים מקום שבו לדעתכם יש להציב פח כזה - אנא פנו אלינו, ונקשר בינכם לבין מפעילי מערך המיחזור באס"ט.

פחים לפסולת אלקטרונית פוזרו ביחידות, וכאמור - אם חסר - אנא פנו אלינו.

איסוף סוללות נעשה בכל היחידות, בפחים ייעודיים או ביוזמות מקומיות. 

ניתן להתייעץ עם אחראי הבניין בכל שאלה או רעיון, וכמובן שגם אנחנו נשמח לעזור.

ואם בא לכם דווקא להיות יצירתיים, הנה כמה רעיונות נחמדים:

ארגז לנייר למיחזור, עשוי מקרטונים של ביצים:

וככה תכינו פח לניירות מקיפולי נייר של גיליון עיתון כפול - זורקים אחר כך עם הנייר שבפנים, ומכינים חדש :)

ולסיום, פח מעוצב ומחולק לפסולת יבשה:

זה יוקרתי ויקר (מפוטרי בארן, לא פחות) אבל אני בטוחה שאפשר למצוא חלופות לא פחות יפות ובוודאי יותר זולות גם בארץ, ולהניח במקומות מרכזיים כמו חדרי ישיבות או כינוס.

אם יש לכם רעיונות נוספים, אשמח אם תשרשרו,

ובינתיים,

בהצלחה  והפרדה נעימה :)

פוסטים קודמים באותו נושא:

המשרד הירוק - מתחילים

המשרד הירוק - אנרגיה - 1

המשרד הירוק - אנרגיה - 1

העובדה שחיסכון באנרגיה הוא בעל חשיבות רבה גם לכיס וגם לכדור הארץ, בוודאי אינה מפתיעה אף אחד.

התייעלות אנרגטית מטופלת בכל רחבי הקמפוס - ואם עוד לא הגיעה אליכם - זה הזמן לקחת יוזמה ולעשות שינוי קטן - שמוביל לשינוי וחיסכון גדול.

כדי לקבל כוכב אחד בתחום האנרגיה, עלינו לבצע חמישה שינויים - 

בנושא המיחשוב:

1. כיבוי יזום או אוטומטי של המחשב בסוף יום העבודה, וכמובן בסופי שבוע

2. העברה של המחשב למצב חיסכון בחשמל או שינה כאשר הוא נמצא ללא פעילות גם במשך היום

3. העברת מדפסות ומכונות צילום למצב חיסכון בחשמל כאשר הן לא בשימוש מעל פרק זמן מסויים.

הפעילות הראשונה - היא התנהגותית ותלויה במשתמש. אל תהססו להדביק פתק על המסך, ליד הדלת, כל מה שעובד בשבילכם כדי לזכור שלא הולכים הביתה בלי לכבות את המחשב.

שתי הפעילויות האחרות הן טכנולוגיות ודורשות הגדרה במחשב או במכונת הצילום והמדפסת. אם אינכם יודעים או אינכם יכולים לבצע את השינוי - בקשו מאיש המיחשוב בפקולטה שיעשה זאת עבורכם.

מאמץ קטן - מוביל לשינוי גדול.

בנושא התאורה :

4. נוודא כי במשך היום והלילה, כאשר אין בהם צורך - האורות במשרד כבויים.

במשרד, בחדרי ישיבות, בשירותים, במטבח, ובוודאי בכיתות הלימוד. כשאין צורך - פשוט כבו את האור.

אם אפשר - הדביקו מדבקה ליד המתג, שתעזור לכם לזכור לכבות את האור בדרך החוצה.

אני מצרפת מדבקה שהפצנו לפני כמה שנים בכל רחבי הטכניון - אתם מוזמנים להדפיס ולהדביק בכל מקום שבו היא תהיה שימושית.

ולבסוף - בנושא מודעות:

לפני כל חופשה - שלחו מייל לכולם המזכיר להם לכבות את המחשבים ואת התאורה. זו הזדמנות טובה לאחל לכולם חופש נעים ולבקש לא להשאיר צרכני אנרגיה עובדים במהלך החופשה (כדאי גם להוציא מטענים מהשקד. הם ממשיכים לצרוך חשמל גם כשכלום לא מחובר אליהם...).

ניסיתם?

הצלחתם?

ספרו לנו איפה הקושי, ומה הולך ממש בקלות,

ולסיום - אם השלמתם את כל השלבים - תנו לעצמכם כוכב ירוק בתחום האנרגיה. 

מגיע לכם :)

בפוסט הבא ננסה לצבור כוכב גם בתחום המיחזור...

הפוסט הקודם בנושא המשרד הירוק נמצא ממש כאן

פרויקט המשרד הירוק - מתחילים?

כחלק מעבודתי כרכזת פרויקט הקמפוס הירוק בטכניון, אני עוסקת הרבה בתיאום והובלה של פרויקטים, ולא תמיד (מספיק) במעשים. כדי לתת קצת כלים ולא רק קשקשת, הייתי רוצה להשתמש בבלוג, ולהעלות כאן מדי פעם כמה טיפים ירוקים, כיצד לעשות שינוי - קטן אבל משמעותי, בסביבת העבודה שלנו, המגורים והלימודים. 

הפוסטים האלו מפורסמים גם בפייסבוק של "קמפוס ירוק טכניון", אבל אם כבר אני יושבת וכותבת, למה שלא כולם יהנו?

במסגרת שיטוטי ברשת, מצאתי באתר הקמפוס הירוק של אוניברסיטת הרווארד את תכנית "המשרד הירוק" שמיועדת לעשות בדיוק את זה. לעודד אנשים לעשות שינוי בסביבת העבודה שלהם.

אני בטוחה שתוכלו למצוא כמה רעיונות שימושיים בתכנית הזו, ואפילו ליישם את חלקם לא רק במשרד - אלא גם בבית או במעונות.

התכנית מבוססת על יישום בשלבים, כך שלא צריך לעשות הרבה בבת אחת. כל פעם קצת. 

בדיוק באופן הזה אני מתכוונת להעלות את הטיפים כאן - כל פעם - עוד משהו קטן.

התכנית נותנת גם ניקוד לכל שלב, ומי שמצליח לבצע את כל העצות - מקבל דירוג. 

בינתיים - למי שמדגדג לו באצבעות להתחיל, 

ועד שנהפוך את היוזמה הזו למשהו גורף וטכניוני - בואו נתחיל בקטן. 

התכנית עוסקת בתשעה היבטים שונים, בכל תחומי החיים:

1. אנרגיה
2. מיחזור
3. הפחתת פסולת
4. פירסומים
5. פגישות וארועים
6. תחבורה
7. מטבחונים
8. רכש
9. שיתוף פעולה

כל אחד מההיבטים הללו מיושם בארבעה שלבים. על כל שלב, מקבלים כוכב (ירוק, כמובן)

אז כמו שאתם רואים, יש הרבה עבודה.

אתם מצטרפים אלי? אני מתכוונת ליישם במשרד שלי.

אשמח לשמוע אם הצטרפתם, ואם תשתפו בחוויות וניסיון.

בהצלחה לכולם!