איך שולחים ילדה לחו"ל?

היא היתה רק בת חמש כשקראו לי לשיחה אצל מנהלת המעון.
"הבת שלך מנהיגה מרד", אמרו לי, וסיפרו לי שבא צלם לצלם אותם לתמונת מחזור לקראת סוף השנה והיא הודיעה לצלם שהיא והחברות שלה לא מסכימות להצטלם.
כשהגננת שאלה למה, היא ענתה "אין טעם, אנחנו ממילא לא מסכימות לעלות לגן חובה"...
כשסיימתי לצחוק, שאלתי אותה למה, והיא אמרה "בגן חובה אין צבעי פנדה. אנחנו לא מסכימות לעבור".
הבטחתי לה שאני אלך באופן אישי לחנות ואקנה צבעי פנדה לגן, והיא חשבה על זה רגע ואמרה "בסדר. נצטלם מחר".

כבר אז אמרנו שיש רק שתי אפשרויות לילדה הזו - או שהיא תהיה ראש המאפיה, או שהיא תהיה ראש ממשלה.

מאז, ועם התובנה הזו, אנחנו משתדלים להשקיע כמה שיותר בחינוך שלה, כדי שתלך על האופציה השניה, או לפחות לא על הראשונה...

מי שמכיר אותנו לא מהיום זוכר בוודאי, איך בשנה שעברה היא נסעה עם משלחת של הצופים ליפן.
זו היתה הרפתקה רחוקה מאוד, אבל בסף הכל 10 ימים. כבר אז היא הודיעה לי שהמטרה האמתית שלה היא לנסוע עם המשלחת לארה"ב השנה, להדריך במחנות של נוער אמריקאי.
מכיוון שאני מכירה את הילדה שלי, את הנחישות שלה, את הכישורים שלה ובמיוחד את האופטימיות מממשת המשאלות שלה, היה לי ברור שאין פה שאלה, והיא תעבור את המיונים - כי באמת אין כמוה.

והנה, הפתעה.
בשבוע שעבר היא נסעה, לחודשיים וחצי, להדריך במחנה קיץ בוירג'יניה ביץ'.
הנה, כאן:

איפה עוד הייתם רוצים להעביר את הקיץ??

בכל התהליך הזה היינו נחושים, ונדיבים, וגיבורים, ותומכים, ואז מגיע הרגע שבו אתה באמת צריך לשחרר, ולתת לה לנסוע.
למי שכבר שלח ילד לטיול אחרי צבא למזרח או לדרום אמריקה זה אולי נראה קטן, אבל בשבילנו זה באמת ביג דיל, ואולי הכנה טובה לבאות.
היא נסעה, נלהבת ונרגשת כמו תמיד, והשאירה אותנו כאן עם חדר ריק וקצת געגוע, שבטח ילך ויגדל ככל שיעברו השבועות.

אז כדי שרק אנחנו נתגעגע, ולה יהיה כיף - הכנתי לה (מאחורי הגב שלה, וזה לא היה קל) מעטפות עם מכתבים לאורך כל השהיה שלה.
12 מעטפות כרוכות יחד, ועל כל אחת תאריך - כל יום ראשון מעטפה, ובתוכה מכתבים ותמונות מהבית.

סתם, כדי שיהיה לה כיף.

אז מה יש בפנים - זו הפתעה, אבל ככה זה נראה מבחוץ:

על המעטפה הראשונה היה תאריך של יום הטיסה, הנה הצצה:

וההנחיות:

תחזיק מעמד, או לא?

ומכאן והלאה - יש מעטפה לכל יום ראשון, עד החזרה...
לא מגלה מה יש במעטפות, אבל תודה רבה לכל מי שהשתתף והתאמץ להגניב לי מכתבים ותמונות - במייל, דרך חברים, מאחורי הגב ובעציצים :)

זמר שלוש התשובות

אז מעשה שהיה כך היה.
לקראת הנסיעה של ליאור הזמנו לה כרטיס דביט - כזה שאבא מטעין בו כסף מהבית, והיא מבזבזת את הכסף בחו"ל.
הכרטיס היה אמור להגיע בדואר, ועם כל הבאלגאן של שביתות וחגים והשד יודע מה - פתאום שמנו לב שמועד הטיסה מתקרב והכרטיס לא כאן...
בצר לנו, התקשרנו כדי לברר אם אפשר לבוא לאן שהוא לאסוף את הכרטיס אישית, ונאמר לנו שבטח, במשרד בפתח תקווה.
כידוע אנחנו גרים באזור חיוג 04, ולמרות שלפעמים יוצא שאני חורגת ממנו ומגיעה אפילו עד 03,  דווקא בשבוע המדובר לא, ובשבוע  שאחריו שוב חג והילדה נוסעת...
זה הרגע שבו נידרשתי להוכיח שיש לי אחות, ולבקש ממנה טובה - לקפוץ לאם המושבות ולהביא את הכרטיס.
היא אפילו הסכימה, ואנחנו ביקשנו בטלפון שיכינו את הכרטיס ואישרנו שימסרו לה אותו - אישית ובלעדית.
על פי התיאום, התייצבה אחותי במשרדי החברה בפתח תקווה בשעת בוקר חמימה, ואמרה "שלום, באתי לאסוף את הכרטיס". קארן, שלמרבה הפליאה מדברת רק אנגלית, אמרה (ואני מתרגמת סימולטנית) - "מצוין, הכרטיס כאן, רק לפני שאמסור לך אותו עליך לענות על שאלה קטנה".
"אין בעיה" אמרה אחותי. "מה השאלה?"
וקארן היקשתה: "בת כמה היתה אמא שלך כשנולדת?"

הופה. אחותי חושבת מהר, ומבינה שמדובר בכרטיס של ליאור ולכן שולפת ממאגר מידע סודי במוח האחורי את התשובה "27!"
קארן מציצה במחשב, ממצמצת בעינה, ואומרת "לא נכון. תשובה לא נכונה".
אחותי מאבדת קצת מהביטחון, ועוברת לשיטה מתמטית. אם נולדתי ב 1969, וליאור נולדה ב 1997, אז אמנם אני בסוף השנה והיא בתחילתה אבל אולי פה הבעיה, ומנסה שוב "28?".
קארן מצקצקת ומתחילה לתהות אם באמת מדובר באחותי.
אחותי מנסה בשיטת השכנוע: "בט שי איז מיי סיסטר! איי נו שי ווז טונטי סבן!"
קארן לא מתרשמת, ונדמה שהיא מאבדת נקודות מרגע לרגע.
אחותי מנסה להתקשר לבעלי, הוא לא עונה.
קארן קצת מרחמת עליה ואומרת: "חכי, יש לי עוד שאלה", וממשיכה "באיזו עיר נולד אבא שלך?". פה אחותי כבר ממש מתבלבלת ומבינה שהשיחה לא הולכת למקומות חיוביים ומתקשרת אלי.

"טלי, בת כמה היית כשליאור נולדה?" ואני עונה מיד "27".
"אז זהו, שלא. קארן אומרת שלא"

עכשיו הקארן הזו, שמעולם לא ראיתי, מכירה את קורות חיינו מסתבר יותר טוב מאיתנו, ואני מתחילה לחשוב שאני קצת מבולבלת. כשמגיעה השאלה השניה לגבי עיר הולדתו של אבא (של ליאור), אני מנסה לנחש אם הוא נולד בבילינסון או בפתח תקווה. קארן מגיבה בחצי קוצר רוח. לא כאן ולא כאן.

בנקודה הזו זה היכה בי. השאלות בכלל לא על ליאור. כשבעלי מילא את הפרטים באתר - הוא ענה על עצמו.
אמרתי לקארן שאני חושבת שבעלי מילא את התשובות לגבי עצמו, והמשמעות היא שהשאלה האמיתית כאן היא בת כמה היתה אמא שלו כשהוא נולד, ובאיזו עיר נולד אבא שלו.
הוא לא עונה בטלפון, לא בווטסאפ ולא בסקייפ - ואני ניצבת מול האמת המרה - אין לי שמץ של מושג מה התשובות לשאלות.
נכלמת, אני מודה בפני קארן וגם בפני אחותי שאינני בקיאה מספיק בקורות החיים של בעלי, ובלב אני מודה שגם איפה אבא שלי נולד אני לא באמת יודעת.
קארן שכנראה רואה את הפרצוף המבואס של אחותי ושומעת את המצוקה בקולי אומרת פתאום: "תשמעי, יש עוד שאלה אחת..."
כולי חדורת תקווה ומוטיבציה, וגם נחושה לנצח אני שואלת מה השאלה, וקארן אומרת "באיזה בית ספר תיכון למדת?"
"בליך!! בליך!!!" אני צועקת, והשכנים חושבים שמישהו הבקיע גול.

בצד השני של הקו רגע של דממה ואז -
קתרזיס.
"יו אר רייט!!" קארן מודיעה בחיוך, ואני מרגישה כאילו שניצחתי בשעשועון טלויזיה.
אחותי נושמת לרווחה, קארן יודעת שעשתה את המעשה הנכון, ואני - כמעט בוכה בתערובת של צחוק היסטרי ואושר, שיכורה מהצלחה.

טוב, סוף הסיפור - הכרטיס בידינו, אפשר לטעון כסף לחשבון ולנסוע.

ערכתי סקר בפייסבוק וניסיתי להבין אם רק אני כזו קלולס, או שזה נורמלי.
אלו שענו ידעו לדקלם בקלות גילאים וערים. די מפדח. יכול להיות שאלו שלא ידעו פשוט העדיפו לא להודות?

בכל מקרה, אם תהיתם, אמא שלו היתה בת 30, ואבא שלו נולד בתל אביב.
בינתיים ביררתי ואבא שלי נולד ברמלה.
אם מישהו ישאל.

בדרך למסיבה עוצרים בחדר המורים

בכל שש שנות בית הספר היסודי, יש שני רגעים מלחיצים.
הראשון מתקיים ביום הראשון של בית הספר, עת מובל הגוזל הרך עם ילקוט שגדול ממנו פי שתיים לעבר השער הגדול, ונעלם בין מאות ילדים שכולם גבוהים ממנו, מהירים ממנו, קולניים ממנו, והרבה פחות נידפים ברוח ממנו.
לאחר ההלם הראשוני של היום הראשון בכיתה א', מתחילה הספירה לאחור לקראת היום המלחיץ הבא - מסיבת הסיום של כתה ו'.
כן, אני יודעת, על הנייר זה נשמע רחוק, אבל תאמינו לי - זו הפעם השלישית שאני עוברת את זה, וזה מגיע ממש הרף עין אחרי כתה א'.
אז נכון, הוא כבר סוס לא קטן,
וכן, הוא כבר לא עלה נידף,
ואין הרבה ילדים בבית הספר שיותר גדולים ממנו (וביננו, גם המורות ...)

אבל זה מלחיץ. מלחיץ מאוד.

מדברים על זה כבר באסיפת ההורים של תחילת השנה, אוספים כספים כבר בט"ו בשבט, רבים על תפקידים עוד לפני פסח - ואחרי פסח - בעצם לא עושים כמעט כלום חוץ מזה.

למרבית הילדים זה הכי קרוב לכוכבות שהם יכירו אי פעם, לחלק מהילדים זו חוויה מדהימה, וחלק רק רוצים אחר כך שמישהו יעלים את הוידאו ולא יצליחו למצוא עותקים כשיכינו להם סירטון מפדח לחתונה.

שכחתם משהו, חבר'ה.
שכחתם את ההורים.

זה הבן השלישי שלי, ומכיוון שיש לי עוד אחת אחריו - יש לי חזון.
בחזוני - אני לא מעורבת.
בואו נא, כל אמהות הוועד. תהרגו אותי ונגמור עם זה.
אני את שלי עשיתי כשהבנות הגדולות שלי היו קטנות, ואני הייתי צעירה ונמרצת.
בינתיים - הצלחתי להביא את חוסר המעורבות שלי לדרגת אומנות.
אני כנראה כל כך טובה בזה, שזה כבר קורה מעצמו. בדרך כלל לא פונים אלי (חבל על המאמץ). ברשימות הכיבוד למסיבות מחלקים לי באופן אוטומטי את המשימות של המקורבים (כוסות חד פעמיות, קילו בורקס, בקבוק שתיה) בעוד חברותי הצעירות מפגיזות בעוגת גבינה עם פירורים במנג'טים או פסטה ברוטב פטריות מוקרם (היוש, יערה :) )

השנה, בהיותה "שנת מסיבה", שזה כמו שנת בחירות רק יותר מסוכן, הקפדתי שבעתיים וטסתי נמוך נמוך מתחת לרדאר.
לא שאלתי שאלות, לא הערתי הערות, לא ציקצקתי למשמע החלטות הוועד ובאופן כללי - שתקתי.
זה כמעט הצליח לי.
באמת שבלוח השנה כבר רואים את הסוף ובראשי כבר כתבתי את פוסט הניצחון על השיטה.
ואז עשיתי את הטעות.
שלחתי מייל לכלל ההורים בכתה ו' בנוגע לתרומת בגדי בית הספר המיותרים. יופי של יוזמה, הרגשתי מעולה, גם סביבתי, גם חברתי. אחלה. אבל אז נזכרו בי.
וככה קרה שמצאתי את עצמי אתמול בחמש וחצי שעות של שכרון חושים בחדר המורים.
הידעתם, קוראי החביבים ונטולי מסיבות הסיום הגרנדיוזיות השנה, שבריקוד בנים רוקדים 20 עלמי חן, ובריקוד זוגות יש 15 זוגות (שזה 30 ילדים, אבוי...) ?
הידעתם, שכל חצאית עשויה מעיגול שלם של בד סאטן אדום שבורח בין הידיים, מתפתל מתחת למספריים - ובאופן כללי נפרם אם לא מטפלים בו תוך דקה?
משהו כמו 10 אמהות עברו ריפוי בעיסוק אתמול, אל תוך הלילה, גזרו, תפרו, הדביקו ושרפו, ותוך כדי זה קיטרו, צחקו, פיהקו וקיללו, וגם אכלו קצת עוגיות טחינה.

זה כשעוד היה אור בחוץ...

אז גזרנו ותפרנו המון חצאיות לבנות, וגם חצאיות לבנים (אל תשאלו אפילו, רק אומר שהם אמורים ללבוש מתחת לזה בוקסר שחור)

סאטן אדום, מישהו?

לבנים הכנו עניבות אדומות ולבנות סרטים שחורים עם פרח אדום (תודה לאל הטוב ולגלית על דבק חם ודבק ספריי שבלעדיהם הייתי עדיין שם...)

בשעה 11 בלילה - גם סקוטש הוא פרח...

המכונות התקלקלו פעמיים וגילינו שחבויים בנו כישורים הנדסיים (אורה וגלית - באמת שאין דברים כמוכם)

פורק והורכב חזרה ולא נשאר שום בורג בחוץ!

והכי חשוב - אם תהיתם איך עושים עיבוד לבד סאטן וחשבתם שתופרים זיגזג או אוברלוק - תחשבו שוב:

הופכים בד לפלסטיק...

וגם זה... לא יכולה לגלות למה זה, אבל אני חושבת שהיו משהו כמו 100 כאלו.

טוב, כל זה היה אתמול. תודה לכל האמהות באוהל האדום של חדר מורים שבילו את כל אחר הצהרים והערב וגם חלק מהלילה בתרפיה קבוצתית סביב נרות, ונקווה שהמרחק מהבמה ומשחקי התאורה יסתירו את כל הכתמים של הדבק, הגזירה העקומה והתפרים העקלקלים, והעיקר שהילדים שלנו יהיו פשוט - מושלמים.

בשביל מה קמתי היום בכלל?

כבר היתה שעת צהרים כשהיכתה בי המחשבה שלא ברור למה בדיוק קמתי היום.
זה מסוג הימים האלו שבהם הפרעת הקשב שאין לי משתלטת עלי ואני לא עושה כלום.
אולי כלום זה לא מדויק.
בבוקר החלפתי את הסיסמה ב- ebay, כי כתבו בחדשות שזה ממש דחוף.
לפני הצהרים מרחתי לק חדש על הציפורניים ברגליים, כי על הקודם כבר חלה התיישנות ופדיחה לנעול סנדלים.
אחר כך הסעתי את ליאור לבחינת הבגרות במתמטיקה  והרגשתי שאני ממש תורמת למאמץ הלאומי להשבחת המוחות ולבניית החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

בין לבין הייתי בפייסבוק (איך אומרים קוטג' בסינית וכמה תמונות של חתולים) .

בינתיים הגיעה שעת הצהרים, וחשבתי לעשות משהו מועיל אז הכנסתי סלמון לתנור.

כל היום אני מתייסרת באיך היום הזה עובר ואני לא עושה בו כלום.
אז פיניתי קצת זמן לנסות ולחשוב למה, בעצם, אני לא עושה כלום, והגעתי למסקנה שאני מותשת.

התקופה האחרונה (אני לא יכולה לזכור מתי זה התחיל) היא תקופה של התשה. כיבוי שריפות. דרמות בכל החזיתות. קיטורים, הצטדקויות, תיסכול.
אני לא אוהבת לכתוב על זה בעיקר כי אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל נדמה לי שהשיא הגיע השבוע, ואני מקווה שאחריו תבוא רגיעה.

והנה, רק דוגמה אחת...

בסוף השבוע שעבר התקשרה אלי אמא של אחד הילדים מהכתה של ליאור. יש קיצוצים במועצה, קיצוצים ברשת אורט, קיצוצים בבית הספר - אין לי מושג על מה ולמה - אבל השורה התחתונה - עומדים לפטר את המחנך שלהם. זה שמלווה אותם כבר שנתיים, וממש היינו רוצים לראות אותו איתם גם בשנה השלישית.
היא ביקשה שאכתוב מכתב בשם ההורים, שאולי יעזור לו וייתן קצת רוח גבית בשימוע.
אז כתבתי את זה (וסליחה על הסתרת השם, מסיבות מובנות):

שלום רב,

במהלך השנתיים האחרונות היה ע. מחנך כתה י' 6, ולאחר מכן י"א 6.

במהלך שנים אלו, היווה ע. דוגמה ומופת לתפקיד המחנך בכתה, הן במסגרת כיתתית וקבוצתית והן ברמה האישית לכל אחד מילדינו.

בימים אלו, בהן עוברת מערכת החינוך בארץ והמערכת בטבעון בפרט טלטלות עזות, אנו רוצים לפרט בפניך, בשמנו ובשם ילדינו – את הערכתנו הרבה לע. – לרמה המקצועית, האישית ולדוגמה אשר הוא משמש לילדינו.

אין זה סוד כי בני נוער בגיל 17 הם קהל מאתגר במיוחד.

הנוער של היום, ונדמה לנו כי הנוער בטבעון בפרט - הוא חכם, מתוחכם, דעתן ולעיתים עקשן.

מול אתגר זה ניצב ע. במהלך השנתיים האחרונות, ובצעדים מדודים רכש לו מקום של כבוד בלבבם של ילדינו. למרות האתגר, הצליח ע. בדרכו הצנועה והמיוחדת לייצר מערכת של יחסי אמון והערכה בינו לבין התלמידים בכיתה, מה שאפשר בכתה שיח פתוח, הקשבה, שיתוף פעולה ואחריות הדדית, יחד עם רמת לימודים גבוהה ונכונות לקבל ולקחת אחריות על משימות – חברתיות ולימודיות כאחד.

לצערנו, לא קל כיום למצוא מורים ברמתו של ע.

אנו, וגם ילדינו, מצפים לפתוח יחד עם ע. גם את שנת הלימודים הבאה, האחרונה והמשמעותית ביותר עבור ילדינו – על מנת לחזק את האמון במערכת ולהביא למיצוי את הדרך שבה צעד ע. יחד איתם באופן עקבי בשנתיים האחרונות.

נשמח לעמוד לצידו של ע. ולחלוק מחוויותינו באופן אישי, ככל שיידרש.

בכבוד רב,

הורי ותלמידי כתה י"א 6

על המכתב חתמו 31 הורי הכיתה. 

ביום ראשון שלחנו אותו למורה, שהתרגש מאד מהמכתב וכתב לנו כי הוא מקווה שלא יזדקק לו. 

ביום שלישי הודיעו לנו שברביעי הוא עומד לשימוע, ואז שלחתי את המכתב למנהל בית הספר, לרשת אורט ולמחוז במשרד החינוך.

היום ליאור דיווחה לי שבינתיים פיטרו שלושה מורים מבית הספר. השלושה האהובים עליה. הצעירים, המסורים, אלו שבחרו בחינוך מתוך רצון ושליחות.

היא לא העזה לשאול לגבי המורה שלה. לא רוצה לדעת מה התשובה.

עכשיו אני עצובה - 

שלושה מורים איבדו את מקום עבודתם - פשוט כי היו האחרונים שהגיעו. 

זה מעציב אותי בכל כך הרבה רמות.

משפחה שמאבדת מקור פרנסה, בית ספר שפושט רגל ומתפרק מנכסיו הטובים ביותר, תלמידים שיאלצו להסתפק בפחות... אבל בעיקר - אני עומדת מול הבת שלי, בת ה- 17, שבא לה לבכות כי המורים הטובים ביותר שלה לא יהיו שם בשנה הבאה, ולא יודעת מה להגיד.

כל הססמאות של "אם תשקיע זה ישתלם לך", "אם תהיה טוב יעריכו את זה", וכמובן "סוף טוב הכל טוב" השימושית ביותר - מתפוררות מול המציאות הזו, שאין לה שום הסבר הגיוני. בעצם יש, *LIFO. יופי.

ובעודי יושבת וכותבת את הפוסט הזה - 

ניצן התקשרה שהיא נתקעה עם האוטו בדרך הביתה מהבסיס

שרון נרדם בסלון ופיספס שיעור טניס וחזרה בתזמורת

עוד יום עבר, ויש לי שלוש נקודות של אור:

1. מחר סופשבוע, מתכוונת להתחיל מחדש בשבוע הבא

2. יש לי לק יפה בציפורניים של הרגליים

3. ליאור התקשרה - הבגרות היתה קלה! יאללה, עוד שניים להעביר את ה#$%#  הזה, וסיימנו. את הנכדים מישהו אחר ילמד...

  

* רק ליתר ביטחון - LIFO - Last In First Out - בניגוד ל FIFO - First In First Out.

יום עצמאות שמח!

יום העצמאות זה החג שאני הכי אוהבת. אני חושבת שאני הכי אוהבת אותו כי הוא לא חג דתי, והוא מאפשר שמחה אמיתית, משוחררת, במיוחד כשהוא מגיע אחרי יום הזיכרון. מותר להסתובב ברחובות עם קשת מוזרה ואורות מנצנצים, מותר לדפוק בפטישים ומותר להשפריץ ספריי שלג לכל עבר.

כפי שניתן לראות, דיקדקתי במצווה

והנה, זה היה יום העצמאות שהיה...

יום ששי -
החיילת שלנו קיבלה שי לחג, וזה ריגש אותה - ממש. האמת, גם אותי קצת :) אצלינו ילדי בית הספר היסודי מביאים את השי אישית לחייל - ובדרך כלל יוצא שזה גם מישהו שאתה מכיר אישית. אז באו שני ילדי כתה א' מתוקים, ואיחלו לה שתמשיך לשמור על המדינה :)

תודה שאת מגינה עלינו...

ניצן בתגובה: סבבה, אני סוגרת חג :(

יום שבת - חימום (ובודקים שהקצף עובד)
כי אף פעם אי אפשר להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון...

יום ראשון - יום הזיכרון
ואז הוא מגיע. יום הזיכרון, שהוא פחות או יותר היום הכי ארוך בשנה.
הוא קשה לי, ומתיש אותי כל שנה מחדש, ואני לא מוצאת מנוח - לא מסוגלת לבהות בטלויזיה, לא יכולה לשבת מול המחשב כי הפייסבוק מלא בדמעות ובעצב, והשנה אפילו הגדלתי לעשות - ונתפס לי הגב - אז אפילו לצאת מהבית לאיזו ריצה או הליכה מנחמת לא יכולתי.
השעות מטפטפות ביום הזה לאט לאט, כמו דמעות - עד שפתאום יורד הערב וקשה להאמין שמגיע יום העצמאות.
כל יום אני מזכירה לעצמי שצריך לתלות דגל.
כל יום אני שוכחת.
בסוף זאב תלה את הדגל במהלך יום הזיכרון.

מתנפנף. ועכשיו נהמר כמה זמן יקח לנו להוריד אותו...

יום שני בערב - ערב יום העצמאות
יום העצמאות בקרית טבעון הוא קצת כמו יום העצמאות של פעם, והשנה אפילו יותר.
החגיגות נפתחות במצעד מחולות שבו כל ילדי החוגים צועדים ברחוב הראשי בגאווה, ואחר כך כל ילדי בית הספר רוקדים במעגלים ריקודים שאותם למדו כל השנה. ההורים הגאים ושאר התושבים עומדים על המדרכות ומתמוגגים.
פעם הייתי צינית.
היום איכשהו למדתי להעריך את התום הזה, של פעם, ואת הגאווה והשמחה שזה נוטע בילדים שלנו - שעבורם יום העצמאות הוא לא במות צעקניות וצפיפות נוראית, אלא חברים, וריקודים, וגאווה.
אז ככה נראה מצעד המחולות שלנו השנה, בתמונות:

אני הכי התפעלתי משחקני הכדור-מים שצעדו בספידו, אבל גם השאר היו בסדר :)

בתוך מעגלי המחוללים, כמו בכל שנה, שמור מקום מרכזי לשבט אלון. מי שקורא אותי בוודאי יודע שאיכשהו יצא שאנחנו משפחה של צופים (ואני בכלל לא הייתי בצופים כשהייתי ילדה).
אנחנו מלווים את השבט מאז שהבנות שלנו הגיעו לגיל שאפשר להתחיל, ותמיד כשנדמה שזהו, יותר מזה אי אפשר - אנחנו מגלים שדווקא כן. בשבט הזה יש כמה ילדים שאני אוהבת במיוחד. צילמנו אותם מכל זוית אפשרית, והיינו גאים מאוד גם בילדה הפרטית שלנו, וגם בחברים הנפלאים שלה (שאני לא מזכירה בשמות כי לא באמת צריך, תציצו בתמונות ותראו מה זה גאווה)

רואים את זאת עם החאקי? היא שלי!

ואז קרה מה שלא קרה עדיין מעולם - בכל השנים שאנחנו כאן בטבעון - נגמר המצעד ובאופן ספונטני אנשים מהמדרכות, ילדים והורים וסבתות, הצטרפו למעגלים ורקדו יחד עם הנוער הזה, שאין כמוהו. עוד שיר, ועוד אושר, ועוד מעגל. באמת שלא ידעתי שככה אפשר (ועוד עם גב תפוס...)

בסוף זה נגמר, וכולנו הלכנו לבמה המרכזית, לראות את הילדים של כולנו מופיעים על הבמה, רוקדים, שרים, מתרגשים. לא צילמנו את הבמה (אוף!) אבל תראו את הדבר הזה:

מטושטש ומתרגש, אבל חתיך אש!!

השנה לא הזמינו בטבעון אומן אלא בחרו לחגוג בכוחות מקומיים בלבד - אחרי המופע ניגן די ג'יי מוזיקה, והרקיד את הילדים (והילדים ברוחם) - ואני הרגשתי שנרדמתי והתעוררתי בשנות ה- 80. על הבמה הרקיד המורה שלי להיפ הופ מכיתה י"א.

נירדמתי והתעוררתי בכיתה י"א?

 הלכנו הביתה משועשעים ובמצברוח טוב, ואפילו מעין הצליחה השנה להישאר ערה עד סוף הטקס -

זיקוקים? מה? 

יום שלישי - חג שמח!

לא נסענו לניצן לבסיס, אבל המטס עבר לנו מעל הבית:

לא יצאנו ליערות קק"ל, אבל אכלנו ארוחת צהרים נהדרת אצל ההורים שלנו (כן, היו ניפנופים, קיימנו את מצוות החג...).
היה חם והיינו בג'קוזי, ואז התחילה רוח וברחנו פנימה, וקיבלנו יום חופש באמצע השבוע - וזה כבר שווה משהו, לא?

יאללה, חזרה לשיגרה. 

התהילה של ליאור

בערך לפני שנתיים היא היתה צריכה להחליט לאיזו מגמה ללכת בתיכון. על הפרק היו כל המגמות כמעט. לילדה כמוה, רק השמים הם הגבול, והם גבוהים. ממש.
תוך כדי התלבטות, דיברנו על מה חשוב ומה פחות חשוב כשבוחרים מה ללמוד, ואני זוכרת שאמרתי לה שמה שחשוב לי זה שיהיה לה כיף. שהשנים האלו, של התיכון, עם כל ההתבגרות וההתרגשות והחוויות - יהיו חיוביות, ויתנו לה כוחות וכנפיים לעוף אחר כך כל החיים.
היא בחרה ללכת למגמת אומנויות הבמה. תיאטרון ומשחק. מודה שזה הפתיע אותי, כי לא היו לה נטיות דרמטיות אף פעם (אם לא מחשיבים סצינות טריקות דלת הורמונליות בגיל ההתבגרות המוקדם), אבל היא אמרה שזה מה שבא לה, ונראה לה שזה יהיה לה כיף.
חשבתי אז, שללמוד במגמת תיאטרון בטח נותן לך כלים שלא תקבל בשום מקום אחר - יכולת עמידה מול קהל, רהיטות וביטחון עצמי.
לא שאי פעם היה חסר לה משהו מכל אלו - ובכל זאת - להזיק זה בטח לא יזיק...
היא נרשמה למגמת תיאטרון, וכל כיתה י' לא שמעתי על זה כלום. אולי היו לה הופעות. אולי יום פתוח בבית הספר או הפסקות פעילות. לא יודעת. שמרה על מידור ולא שיתפה.

השנה היא בי"א, והתחלת השנה באמת עברה כרגיל. היו לנו קצת דרמות במתמטיקה, קצת קומדיות באנגלית, ורוב הזמן היא ממילא עסוקה בדברים אחרים.

ועכשיו - בגרות. דיאלוגים (שזה שלב אחד לפני ההפקה הגדולה של י"ב).
אני חושבת שפשוט לא היתה לה ברירה ואי אפשר היה להסתיר כי היתה הופעה מיוחדת להורים.

כבר שבועות שהיא בחזרות, בימים, בלילות, בסופי שבוע (אין מורים כאלו, באמת. ואין תלמידים כאלו. משקיענים. נדמה לי שזה אומר שהיא בחרה נכון).
אתמול סוף סוף הגיע הרגע, והתרגשתי.
להיות חלק מהרגע הזה, וההתרחשות הזו - זה משהו שדימיינתי וחיכיתי לו כבר שנה וחצי.

אז רגע לפני שאכתוב על הילדה שלי - היו שם עוד ארבעה עשר מדהימים, שהעלו דיאלוגים (וגם מונולוג אחד) שאין לתאר. מרגשים, מצחיקים, מזילים דמעה. לא מאמינה שאפשר בקטע של פחות מ 10 דקות להעביר כל כך הרבה רגש.

הם לא שחקנים ורובם גם לא שואפים להיות. הם פשוט ילדים שהצליחו להתגבר על המחסום, ולהתחבר לרגש אמיתי, שבכל המחזות ממש ממש רחוק מהיום יום שלהם.

ואז עלתה ליאור (וגם עדי, אבל היא לא שלי, אז סליחה על הפוקוס :) )
תהילה מהמחזה "המקווה".
רק אלוהים יודע (תרתי משמע) כמה זה רחוק מהעולם שלנו, מהחיים שלנו, מהשפה שלנו.
אין לי מושג איך היא עשתה את זה - אבל רציתי רק לחבק אותה, להבטיח לה שהכל יהיה בסדר, לעצור אותה ברגע האחרון. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו רק הצגה.
וכשנזכרתי - הייתי האמא הכי גאה בעולם.

גברת ליאור - את כל כך יפה,

כל כך מוצלחת,

כל כך נוגעת ללב....

שקשה להאמין שכל הפלא הזה שלנו.

והנה. כתבתי עליך בבלוג.

אי שם מעבר לקשת...

במסגרת תחושת הקיפוח הכללית שבה נמצאת מעין בחודשים האחרונים, המשפטים הבאים נשמעים אצלינו בבית בתדירות גבוהה, ובסדר אקראי:

- בגלל שאני ילדה רביעית אתם לא שמים לב אלי בכלל
- לכולם במשפחה יש סמארטפון ורק לי לא
- אף פעם אין לך זמן אלי
- אף פעם לא עשיתם לי מסיבת יומולדת
ויש עוד כמה. אני כבר לא זוכרת, כי היא ילדה רביעית ואני כבר לא שמה לב...

אי לכך, המשא ומתן על מסיבת יום ההולדת התחיל חודשים לפני המועד הרשמי.
כמה ילדים יבואו, מה יהיה במסיבה, איזו עוגה אני צריכה להכין ואיזה סוג של הפעלות.

כשזה רחוק, אני נותנת לה להפליג על כנפי הדמיון, ואז, משהו כמו שלושה שבועות לפני המועד המיוחל, נכנסנו לסעיפים הקטנים של ההסכם.
סוכם על כמה חברות טובות, פעילות בבית, על פי המתווה המתואר להלן:

כתבה, והשאירה לי את כל השאר.
הצעתי לה כמה סוגים של יצירה, עשתה פרצוף.
הצעתי אפילו לשנות כיוון, ולקחת את כל הבנות לסרט ומקדונלדס. אפילו זה לא שכנע אותה.
הדבר היחידי שהצלחנו להסכים עליו היה המוטיב הויזואלי של המסיבה - קשת בענן.

אם אי פעם רציתם לעשות מסיבת "קשת בענן", דעו לכם שזה הכי קל בעולם.
הולכים לחנות חד פעמיים הקרובה לביתכם (או הממש רחוקה, כמו במקרה שלי, כי נסעתי ל"הילולה" בתל אביב), ומתחילים להעמיס - כל דבר בצבע אחר.
מפה צהובה, צלחות סגולות, סכו"ם אדום, כוסות ירוקות... פשוט התפרעות.
ב"הילולה" אפילו היו חבילות של בלונים מעורבים ומסודרים בצבעי הקשת, אושר גדול, ותוצאה מהממת.

עוד המלצה קטנה - קשים מקושטים.
ראיתי בחנות אבל זה לא בדיוק התאים לי לקונספט וגם היה די יקר - אז הדפסתי בבית קשת בענן קטנה עם כיתוב "מעין בת 8", שתי גזירות קטנות והלבשה על הקש...
קלי קלות ושדרוג נהדר.

אבל כל זה לא באמת חשוב, לעומת הפואנטה של המסיבה - הצילומים.
הכנתי עמדת צילום  - זה להיט בקרב ילדות בכתה ב', ובמיוחד קל לביצוע וכיפי לפני פורים.
מה צריך?
רקע לצילום -
אני קניתי מפות חד פעמיות הכי זולות שיש (עלו 4.90 לכל אחת) בצבעי הקשת כמובן, ותליתי אותן יום קודם על קפיץ, בין הסורגים של המרפסת. למה יום קודם? כדי שיעלמו הקיפולים שנשארים כשמוציאים את המפה מהאריזה.
זה לא היה מספיק צבעוני, אז הוספתי על זה שרשרת דיגלונים צבעונית.
תאורה טובה -
חדר שמואר היטב, או במקרה שלנו - תאורה חזקה של שרון, כי המסיבה עצמה היתה לפנות ערב וכבר חשוך מדי לצילום בלי תאורה.
אביזרים -
כאמור, לפני פורים זה קלי קלות. בכל החנויות יש משקפיים מצחיקות, כובעים מוזרים, וכל מיני קשתות עם אוזניים - חלק יצא ממגירת התחפושות האינסופים שלנו, וקצת קניתי (בחמישה שקלים לפריט או משהו כזה).
בנוסף, הדפסתי מהאינטרנט שפמים ושפתיים, העברתי במכונת למינציה והדבקתי על שיפודים. להיט!
בשבוע שעבר קניתי בחנות יד שניה מסגרת נהדרת שלא היה לי ברור מה אני הולכת לעשות איתה ,אבל היה לי ברור שהיא צריכה להיות שלי. צירפתי גם אותה לאביזרים. עוד מעט תראו למה :)

וזהו. מצלמה וחצובה (לא לשכוח להטעין סוללה, לא לשכוח כרטיס זיכרון, ותודה אבא על החצובה!)

הנה העמדה בצהרים, מחכה לדוגמניות

כשהבנות הגיעו, כרגיל, הדבר הראשון שהן עשו זה רצו לטרמפולינה.
אחר כך הזמנתי אותן להצטלם, ובהתחלה הן היו חשדניות. מהר מאוד הן הבינו שמותר להצטלם כמה שרוצים, עם אביזרים או בלי, עם חברה או בלי, ונהנו מאוד מהקטע.
אני מצרפת כמה תמונות, בעיקר עם מסכות כדי לא להעלות תמונות של ילדות שהן לא שלי, אבל אפשר לראות כמה הן נהנו :)

זו שלי!!

מעניין איפה המסגרת הזו היתה קודם...

לא השאירו כלום על השלוחן :)

מותק!

מותק * 2

 לא סיפרנו להן שמתוך כל התמונות שצילמנו, אנחנו מדפיסים לכל אחת תמונה עם מעין, ולפני שהן הלכו הביתה נתנו לכל אחת את התמונה שלה מודפסת בתוך מסגרת שקניתי באיקאה (5 שקלים למסגרת).

מעין וחברות (לבביות :) )

אחחחח, האושר...
חוץ מזה היה המון סוכר, ועוגה נהדרת, ומסכות דפי קסם של סופרקיט, והשחלות חרוזים...
בקיצור - שעתיים חלפו ביעף.
ילדה אחת מאושרת, שש חברות הלומות סוכר ושירי פסטיגלים, ואמא אחת שאחרי כל זה ועוד ספונג'ה על כל הקומה - עוד יושבת וכותבת בבלוג...
שבוע טוב, ורק בשמחות!!

יפה לי בוטוקס בשפתיים, שפם ושרשרת גומיות? שוקלת מייקאובר.