בלדה למורה

הרימי עיניך, מורה יקרה

והביטי אל תוך עיניה

היא עומדת מולך בחולצה לבנה

הילקוט הוורוד על כתפיה

מבטה מתרגש, מהסס, קצת חושש

חיוכה ביישני ועצור

שתי שיניים נפלו בחופש הגדול

ואחת עוד תלויה ברישול

לפניה שנים של שמחה ושל גיל

אך גם קושי, אתגר ותסכול

זהו צעד ראשון במורד השביל

שחלקו פראי, חלקו כבר סלול

כן, היא נראית כמו כולם - אבל היא אחרת

מיוחדת, שונה, אמיתית

אנא אל תנסי, למרות התלבושת,

להכניס את כולם לתבנית

בכיתה שלך, 23 קטנטנים

בחולצות לבנות, מחברות, קלמרים

מרכיבים יחד תמונה נהדרת,

אבל כמו בפאזל - כל פיסה היא אחרת

תני לה לצמוח, לשמור על שלה

להשאיל מאחרים את שמתאים בשבילה

ותראי, איך תוך שנה, או שנתיים (או עשור...)

היא תגדל מאושרת, מסוגלת לבחור

איך להיות מושלמת,

בדיוק כפי שהיא,

כבר היום

 

 

1994

בחלומי אני צועדת ביריד צבעוני ורועש, מתקני שעשועים סביבי, דוכני מזון ומשקאות והמוני אנשים צוהלים.
הרעש וההמולה מכבידים עלי, אבל אני ממשיכה לנוע, כאילו יש לי מטרה, אך איני יודעת מה היא.

מולי אוהל בודד וחשוך, צופן בחובו סודות ועתידות.

אני נכנסת, ואישה ססגונית ועטופה ברדידים שואלת אם ארצה עיסוי.
אני מצביעה על הבטן ההריונית שלי, ואומרת שאסור לי לעשות עיסוי בהריון, והיא מבטיחה שתעסה אותי בעדינות וברוך, בדיוק מה שאני צריכה.

אני נשכבת על המיטה, וידיה המשומנות מתחילות לנוע, מחליקות על כתפי, על פני, על בטני התופחת.
התחושה נעימה, ואני מתמסרת לליטוף, ולפתע מרגישה מין תחושה של חום מהבטן.

אני פוקחת את עיני ורואה גבעול של פרח בוקע ועולה מתוך הבטן שלי, נושא עליו ניצן מפואר של שושן צחור.
בתדהמה אני רואה כיצד הפרח הולך ועולה, צומח מתוכי, ואז נפתח, ונפרש לפרח יפהפה. ממרכזו של הפרח בוקע חבל טבור, ואליו מחוברת תינוקת יפהפיה, מרחפת באויר כמו אסטרונאוט בחלל, מחוברת אל הפרח רק בחבל, המעניק לה ביטחון, שלווה וחיים.

היא מתבוננת בי ואני בה, היא מחייכת אלי ואני אליה, מושיטה אליה יד כדי ללטף או לגעת, והמעסה אומרת לי "לא, יקירתי, אל תגעי, הכל בזמן הנכון..."
הפרח נסגר והתינוקת בתוכו, ומתכנס חזרה אל תוך הבטן שלי, ההריונית, המלאה.

קמתי בבוקר, והכל היה לי ברור.
יקראו לה ניצן, כי היא בוקעת מתוך פרח.

23 באוגוסט, 1994.

היום היא בת 18. אהובתי הראשונה.

אה, ואת זה כתבתי לה בדיוק היום, לפני שנה :)

הפוסט הוורוד

מתעלמת באלגנטיות מהעובדה המזעזעת שלא כתבתי כבר המון זמן, וממשיכה הלאה.

זה שהיא בת 18 ממש לא משנה את העובדה שהיא חיה בסרט ורוד.
כשהתחלנו לדבר על איך נחגוג את יום ההולדת שלה היא הודיעה לי חגיגית שהארוחה המשפחתית המסורתית צריכה להיות "מסיבת נושא", והנושא הוא "ורוד".
אני, כרגיל, לא מתמודדת עד הרגע האחרון, ומקווה שהגחמה תעלם לה, אבל זה לא המקרה, כמובן. ואז צריך לעשות ארוחת ערב ורודה.

ההוראה הראשונה לכל אורחים (כולם משפחה, אז אין להם ברירה) היתה להגיע למסיבה עם פריט לבוש ורוד. גם הגברים.
היו כמה קולות כופרים, וכמה התחכמו ושאלו אם זה חייב להיות בפריט לבוש עליון, אבל ברגע האמת - כמעט כולם עמדו במשימה.

ההוראה השניה היתה עריכת השולחן - וזה פחות בעייתי, כי כלים חד פעמיים מגיעים במגוון של צבעים. רק לבחור.

שולחן אחד לקינוחים

ואחד ל"אוכל"

כל השאר היה בעצם ייזום שלי - השתדלתי להכין אוכל וורוד - לא רק קינוחים (זה קל) אלא כמה שאפשר גם בארוחה עצמה.
אורז ורוד - צבוע עם סלק מגורר,
פסטה ברוטב רוזה,
קציצות עוף והודו ביין אדום,
ופולקעס (לא ורוד, אבל אי אפשר בלי...)
סלטים עם חמוציות ותאנים, טחינה ורודה (תודה שוב, סלק)
והכל מוגש בקערות ורודות, עם דגלונים ורודים על קיסמי שיניים.

והקינוחים, או הקינוחים... כמה סוכר היה כאן הערב...
סוכריות לבביות בוורוד אדום ולבן,

סוכריות גומי שנבחרו בקפידה,
במבה אדומה (אף אחד לא אוכל את זה, אבל בלי לשים לב חיסלנו שלוש שקיות)

נשיקות מרנג עם פסים ורודים, שאפיתי לפי המתכון הפשוט של איילת הירשמן, רק במקום שוקולד לקחתי חלק מקצף וצבעתי אותו בוורוד. קלי קלות, ועושה המון שמח בנשמה :)

אחותי הביאה סטנד ורוד ועליו קאפקייקס מושלמים,

ואחותי השניה הביאה עוגיות שוקולד צ'יפס ורודות עם שוקולד לבן וזר ממתקים ענק וורוד.

ואחרי כל זה, עוגת יום ההולדת, שנאפתה בחמש תבניות - כל אחת יותר ורודה מהשניה,

כן, ככה הן היו בדרך לתנור...

והנה התוצאה, מבחוץ,

ומבפנים.

את המתכון לעוגה לקחנו מכאן, הכפלנו כמויות ב 1.5 כדי שיספיק לחמש תבניות קטנות.
הכנו אפילו מתנות לחוגגים, ערכת טיפוח מפנקת, וזה היה כל כך קל-
קניתי בחנות חד פעמיים קופסאות פלסטיק קטנות שנסגרות היטב (הרעיון המקורי היה למצוא בקבוקים קטנים כמו של יין צימוקים בגן, אבל זו לא העונה, אז לא הצלחתי למצוא כמות מתאימה).
קנינו בסופר בקבוק של שמפו, מרכך וקרם גוף (חיפשנו את אלה שבצבע ורוד, מצאנו רק מרכך ורוד, אז את השאר קנינו לבן), וחבילת צמר גפן צבעוני (כדורים). מלאנו את הקופסאות והדבקנו עליהן מדבקות, ארזנו הכל בצלופן מסוגנן, והדבקנו תוית מבחוץ "כי אופי זה לא הכל בחיים..."

אין כמו צ'ופרים כדי לשמח, גם את מבוגרים.
היו כאן הערב כמה ילדים הלומי סוכר,
הרבה מבוגרים עליזים עם חולצות ורודות, וילדה אחת (סליחה, היא כבר אישה) בת 18, עם חיוך מאוזן לאוזן.
זהו.
עד היומולדת הבא (אה, בעצם היומולדת הבא הוא שלי...)

הכחשה, הדחקה, השלכה, התקה

בהתחלה היתה ההכחשה. היא אמרה שהיא רוצה לנסוע עם חברות לחו"ל, ואני חשבתי שזה בטח לא יקרה. אין מה לדאוג, הן לא יצליחו להרים פרויקט כזה.
אחר כך באה ההדחקה. שיסעו, אני לא חושבת על זה, זה לא העסק שלי ואין לי מה לעשות ממילא.
בשלב ההשלכה שכנעתי את עצמי שזה כיף, וטוב, וניסיתי לראות את הדברים דרך העיניים שלה, ולהפסיק להיות אמא לרגע. לתת לה קרדיט ואוויר לנשימה.
היום בארבע וחצי בבוקר הגיע שלב ההתקה. העברתי את כל הפחדים והחרדות שלי אל עצמי.

המונית לקחה אותה ואת החברות שלה לפנות בוקר לשדה התעופה, פתאום הן גדולות. פתאום הן עצמאיות.
עבורי המעבר הזה היה פתאומי, וחד כל כך, שלא הספקתי להכחיש, להדחיק ולהשליך וכבר היא בחוץ, עם מזוודה ודרכון.

היא נסעה, ואני חזרתי לישון, משכנעת את עצמי שדפיקות הלב שלי רק משקפות את דפיקות הלב שלה, המתרגש, המתלהב.

כמו תמיד כשהמציאות נושכת, גם הלילה הכל חזר אלי בחלום.
חלמתי שאני הולכת לקניות, ולוקחת איתי אופניים, עגלה עם תינוקת, ושתי עגלות של סופר. אין לי מושג איך התנהלתי עם כל הכבודה הזו, והצלחתי גם לרכב על האופניים, גם לנהוג בעגלה ועוד לקחת שתי עגלות מלאות בקניות, אבל הי, זה חלום, אז whatever.
כשהגעתי לסופר השארתי לרגע את הדברים מחוץ לדלת וניסיתי להתארגן כשפתאום הגיעו שני ילדים, והתחרעו לי על הדברים. גנבו את האוכל שהיה בעגלה, פירקו לי גלגל מהאופניים ולקחו את העגלה עם התינוקת בתוכה.
היסטרית, רדפתי אחריהם, כדי להשיב לי את ששייך לי, וכשתפסתי אותם ביררתי מה שמותיהם, ובאיזה בית ספר הם לומדים. קראו להם עמית ועדאל (סליחה מכל מי שפגעתי בו כרגע. יש סיכוי טוב יותר לפגוע בעמית, אני יודעת) והם לומדים בכתה ו' בבית הספר שבו למדתי כשהייתי ילדה. מיד עברה כל זירת ההתרחשויות לרחוב ויצמן פינת רחוב הילדים בקרית מוצקין.

המוכר במכולת התפתל כשניסיתי להוציא ממנו עוד פרטים, ובעודי מתכננת את הנקמה ואת הביקור בבית הספר כדי להוציא דיבתם רעה, בעלי העיר אותי עם הקפה של הבוקר. כבר שש וחצי. כדאי שאתחיל לזוז.

בינתיים היא המריאה, יש הוכחות:

עכשיו אני ממתינה ל- sms "נחתנו בשלום", ואז "המלון מדהים הכל טוב", ואז "עושות חיים, מתגעגעת הביתה" , ואז "יוצאות לכיוון השדה בדרך חזרה" , ואז "נחתנו בבן גוריון מחכות לרכבת".

בין הודעה להודעה ננסה לתפוס איזו נשימה או שתיים.

הכלה, השלמה, שיחרור. אהבה.

נ.ב. "נחתנו בשלום" - צ'ק :)

הלולאה

לולאת הזמן מתרחשת בכל בוקר, בשבריר השניה שבו שבה הנשמה באפה, ורגע לפני שנפקחות העיניים.

בתוך הלולאה בוחשות זו בזו השינה והערות, מתחרות ביניהן מי תצליח לגבור על השנייה.

בהרף הזה, מאחורי העין העצומה, יש נחמה עצומה.

לרגע אין היא יודעת היכן היא נמצאת, או מי היא בכלל, והיא יכולה להיות כל דבר שתחפוץ, היכן שרק תרצה. החלום פולש אל המציאות רק לעוד רגע, ופתאום הכל אפשרי.

לכל בוקר יש את לולאת הזמן שלו, והשעון הפנימי שלה, שמעיר אותה בדיוק רגע לפני השעה היעודה, מתעתע בה לחשוב שהיא לא לבד, שהיא עדיין ציפור, שרוח מלטפת את גופה הישן.

בבוקר הזה, כמו בכל הבקרים האחרים של חודש יולי, עוד לפני ששבה ההכרה, נכנס האוויר הלוהט והמאובק דרך נחיריה, מחספס את הנשימה ומזכיר לה היכן היא.

הנופים הירוקים הלקוחים מקטע הפתיחה של "צלילי המוזיקה" שליוו את חלומה, כל כך אמתיים עד שניתן היה להריח בהם את העשב הירוק ופרחי הבר העדינים, נעלמו תוך שניה אל תוך הלולאה ונשאבו אליה, למרות הניסיונות הנואלים להיאחז בחלום. 

"עוד רגע אפקח את העיניים, עוד רגע אכנע למציאות", היא חושבת, כאילו שלא למדה כבר עם השנים שלא ניתן לשטות בזמן. לא לפקוח עיניים לא עוזר, להתעלם מהמיטה הסתורה ומהקירות המתקלפים לא יגרום להם להיעלם.

אין מנוס. המציאות תמיד מנצחת, והיום החדש מתחיל.

עוד חמש דקות בערך יצליח החלום לשרוד בתודעתה, ואז יעלם גם הוא אל תוך הלולאה. יאבד בנבכי הזמן.

פעם היא חשבה להניח פנקס ליד המיטה, ולרשום בו את המחשבות הצעירות הללו, שנולדות אל תוך הבוקר. מרוב בלבול בבוקר לא מצאה את המילים, לא מצאה את הכתב, ומצאה את עצמה יושבת מול דף שורות מסנוור, עם עט פלסטיק פשוט ביד, ללא יכולת לכתוב שום דבר. החלום נמוג גם בבוקר ההוא, כמו בשאר הבקרים, והיא שוב נותרה עם רעיון, עם חצי מילה, עם אות, ולבסוף בלי כלום.

בבוקר הזה, לולאת הזמן הייתה מציאותית מתמיד. ובכל זאת - נעלמה.

עמק ססגון, טל גולדרט, נובמבר 2011

עוד דמעה...

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון 

ולא הכנתי שיעורים. 

פיקסמן מזיע, רמז לי לבוא, 

הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים. 

"הפעמון כבר מצלצל" אמרתי לו 

"שיצלצל" הוא אמר 

"אין בכלל ממה לפחד 

הכל כבר עבר, 

אנחנו כאן אורחים לרגע 

הבט סביב, 

זה לא הפעמון שלנו, 

אתה מקשיב?" 

"אני מקשיב" אמרתי לו 

"וזה חלום כל כך מוזר" 

"תתעורר" אמר לי פיקסמן - 

"זמנך עבר"...

ואז הבנתי שאני לא חולמת, זו באמת מסיבת סיום תיכון, אבל היא לא שלי.
הבת הבכורה שלי, 
הראשונה,
זו שרק אתמול נולדה,
זו שלימדה אותי כמה מוזר ומדהים וקשה ומתגמל זה להיות אמא,
זו שהיתה הכי שקטה אבל הכי יפה בכיתה א',
ואז הכי חמודה והכי יפה בכתה ו',
ואז הכי מבולבלת והכי יפה בחטיבה,
ואז הכי מושלמת והכי יפה בתיכון -


עומדת עכשיו כאן לפני, בשמלה, ונעלי עקב, וחיוך שובה לב
עם החברות הכי טובות, והגדוד מהצופים, והחבר הכי נפלא,


ומסיימת תיכון.


זה החזיר אותי מיד 25 שנה אחורה, למסיבת הסיום של ביה"ס שלי, עם המחזמר המצחיק לפי המוזיקה של גריז,
וקטעי הריקודים ודיקלומי המעבר,


ותעודות הסיום,

בשמלה, כבר מוכנה להופעה - ואז קראו לי לבמה (1987)

ותעודות ההצטינות,

מחזור מ', אורט קרית מוצקין (1987)

וההתרגשות של ההורים שלי,
וזר הפרחים הענק שקיבלתי אחרי שזה נגמר...

זר בלונים - גרסת 2012

ואני, בניגוד אליה, זוכרת גם את כל מה שבא אחר כך -
ההמתנה הארוכה לגיוס (גם היא צעירה, זה מחכה לה גם), והתחושה המוזרה של להיות פתאום מבוגר,  והריקנות שנשארת כשכולם הולכים לבית הספר בסוף החופש הגדול ורק את בבית, בלי שום דבר מוגדר...
אני זוכרת שבכיתי, אבל הייתי מאושרת.
כי בשביל להיוולד מחדש כמבוגר אתה צריך לעבור איזו מיני-דרך-ייסורים, לשחרר ולהשתחרר, להתמרד טיפה ולצמוח, ואז לחזור - שלם עם עצמך ומפוייס.


ברוכה הבאה לעולם המבוגרים, ילדה שלי. 
אני אסכם לך את זה בראשי פרקים, כמו את החיים:
בגדול - מותר כאן אלכוהול, אבל צריך להתפרנס.

אמא של צופיפניקים :)

אז מה כבר צריך בשביל להרחיב לב של אמא?
להסתכל על הילדים שלך מהצד, ולדעת שעשית עבודה טובה.

כשהייתי נערה לא הלכתי לתנועת נוער. טוב זה לא כל כך מדויק. בהתחלה הלכתי לנוער העובד, כי המדריך היה חתיך. אחר כך רבתי עם הילדים בכיתה שלי ובשביל לעצבן אותם הלכתי למחנות העולים עם הכיתה המקבילה. בכל מקרה, זה לא ממש תפס, וממילא הייתי עסוקה בריקודים וחוגים אחרים.

הילדים שלי, לעומת זאת, הולכים לצופים. שבט אלון בקרית טבעון מונה למעלה מ- 400 חניכים, שזה מספר ענק בישוב כמו שלנו, והוא גדול יותר מכל אחד מבתי הספר היסודיים ביישוב.
כל שנה בקיץ מגיע ארוע השיא של השנה, הוא הצפונבורי, שבו הילדים יוצאים לשטח (השנה זה ביער עופר) מזיעים את עצמם לדעת, צובעים את עצמם בגואש ומתמלאים בגאוות יחידה.

אני חושבת שאפשר לחלק את החוויה הזו לשתיים - האחת עבור הילדים הצעירים יותר, שמגיעים למחנה לכמה לילות (על פי הגיל) ומעבירים שם את הזמן בעיקר בלהעריץ את הגדולים. יש פעולות, יש משימות, יש הרבה סתלבט ואני מניחה שגם לא מעט מריבות, ובעיקר יש הרגשה של "אני גדול, אני מתמודד, אני מצליח לשרוד לבד בשטח". לפחות אצל הבן הצעיר שלי זה ככה.

מפת המחנה (צילום: איתמר עוקב)

החוויה השניה - היא של השכב"ג - השכבה הבוגרת. כאן זו כבר אופרה אחרת לגמרי. קודם כל יש את המבנים - שהם אתגר מחשבתי, יצירתי, הנדסי, וגם טכני - לכל מחנה יש נושא מרכזי והמבנים מתוכננים סביב הנושא הזה.
המחנה של שבט אלון השנה היה בנושא פיראטים, ולכן המחסן היה בצורת תיבת אוצר, כל העיטורים מסביב על פי הנושא המרכזי, והמבנים המרכזיים - מגדל התורן והתוכי הענק - שמופעלים במהלך המסדר - פשוט מדהים.
כמות הפרטים, הסנדות, הכפיתות והבדים הצבועים שהילדים האלו הכינו לקראת המחנה הזה - מדהימה, והכל בזמן קצר מאוד כי השנה הם יצאו למחנה ממש עם פרוץ החופש הגדול.

תוכי ענק - מנפנף בכנפיים (צילום: טל פז כהן)

השנה היה לנו ריגוש מיוחד, הבכורה שלי מסיימת כתה י"ב, וזה אומר שבין כל שאר הפרידות שלה, היא נפרדת גם מהשבט.
המסדר של היום האחרון במחנה נקרא "מסדר דמעות", ולא סתם. זה המסדר שבו נפרדים מהשמינסיטים, וזה עצוב ומרגש במיוחד, לאור העובדה שהגדוד שלהם מונה 25 (!) חבר'ה, מגובשים ואוהבים כמו אחים, ובעלי השפעה גדולה מאוד בשבט, באופן כללי.

אז היה מסדר, והיה טקס, והשבט נפרד מהם - רובם הולכים לשנת שירות או מכינה או שליחות כזו או אחרת, וכל השאר כמובן מתגייסים. אפס מתחמקים...

ואז השתחררו הברזים וכולם בכו. כולם.
הבנות שעוזבות, ואלו שנשארות,
הבנים שמנסים להיות קשוחים רוב הזמן, וגם אלו שלא,
הקטנים - שרואים את הגדולים בוכים וגם קצת רוצים הביתה,
המרכזים הבוגרים - שנקשרו לחבר'ה האלו במהלך שנה שלמה ועכשיו קצת קשה להם לשחרר,
וכמובן ההורים - שלא מאמינים שהגוזלים שלהם שרק אתמול נולדו - עפים מהשבט, ועוזבים את הקן.

בקיצור, היה לי אתמול יום מרגש, ואני בטוחה שזה עוד כלום לעומת מה שעבר על הילדים שלי.
היום אחד חוזר, ושתי האחרות מחר.
והחופש הגדול באמת מתחיל...