בשביל מה קמתי היום בכלל?

כבר היתה שעת צהרים כשהיכתה בי המחשבה שלא ברור למה בדיוק קמתי היום.
זה מסוג הימים האלו שבהם הפרעת הקשב שאין לי משתלטת עלי ואני לא עושה כלום.
אולי כלום זה לא מדויק.
בבוקר החלפתי את הסיסמה ב- ebay, כי כתבו בחדשות שזה ממש דחוף.
לפני הצהרים מרחתי לק חדש על הציפורניים ברגליים, כי על הקודם כבר חלה התיישנות ופדיחה לנעול סנדלים.
אחר כך הסעתי את ליאור לבחינת הבגרות במתמטיקה  והרגשתי שאני ממש תורמת למאמץ הלאומי להשבחת המוחות ולבניית החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

בין לבין הייתי בפייסבוק (איך אומרים קוטג' בסינית וכמה תמונות של חתולים) .

בינתיים הגיעה שעת הצהרים, וחשבתי לעשות משהו מועיל אז הכנסתי סלמון לתנור.

כל היום אני מתייסרת באיך היום הזה עובר ואני לא עושה בו כלום.
אז פיניתי קצת זמן לנסות ולחשוב למה, בעצם, אני לא עושה כלום, והגעתי למסקנה שאני מותשת.

התקופה האחרונה (אני לא יכולה לזכור מתי זה התחיל) היא תקופה של התשה. כיבוי שריפות. דרמות בכל החזיתות. קיטורים, הצטדקויות, תיסכול.
אני לא אוהבת לכתוב על זה בעיקר כי אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל נדמה לי שהשיא הגיע השבוע, ואני מקווה שאחריו תבוא רגיעה.

והנה, רק דוגמה אחת...

בסוף השבוע שעבר התקשרה אלי אמא של אחד הילדים מהכתה של ליאור. יש קיצוצים במועצה, קיצוצים ברשת אורט, קיצוצים בבית הספר - אין לי מושג על מה ולמה - אבל השורה התחתונה - עומדים לפטר את המחנך שלהם. זה שמלווה אותם כבר שנתיים, וממש היינו רוצים לראות אותו איתם גם בשנה השלישית.
היא ביקשה שאכתוב מכתב בשם ההורים, שאולי יעזור לו וייתן קצת רוח גבית בשימוע.
אז כתבתי את זה (וסליחה על הסתרת השם, מסיבות מובנות):

שלום רב,

במהלך השנתיים האחרונות היה ע. מחנך כתה י' 6, ולאחר מכן י"א 6.

במהלך שנים אלו, היווה ע. דוגמה ומופת לתפקיד המחנך בכתה, הן במסגרת כיתתית וקבוצתית והן ברמה האישית לכל אחד מילדינו.

בימים אלו, בהן עוברת מערכת החינוך בארץ והמערכת בטבעון בפרט טלטלות עזות, אנו רוצים לפרט בפניך, בשמנו ובשם ילדינו – את הערכתנו הרבה לע. – לרמה המקצועית, האישית ולדוגמה אשר הוא משמש לילדינו.

אין זה סוד כי בני נוער בגיל 17 הם קהל מאתגר במיוחד.

הנוער של היום, ונדמה לנו כי הנוער בטבעון בפרט - הוא חכם, מתוחכם, דעתן ולעיתים עקשן.

מול אתגר זה ניצב ע. במהלך השנתיים האחרונות, ובצעדים מדודים רכש לו מקום של כבוד בלבבם של ילדינו. למרות האתגר, הצליח ע. בדרכו הצנועה והמיוחדת לייצר מערכת של יחסי אמון והערכה בינו לבין התלמידים בכיתה, מה שאפשר בכתה שיח פתוח, הקשבה, שיתוף פעולה ואחריות הדדית, יחד עם רמת לימודים גבוהה ונכונות לקבל ולקחת אחריות על משימות – חברתיות ולימודיות כאחד.

לצערנו, לא קל כיום למצוא מורים ברמתו של ע.

אנו, וגם ילדינו, מצפים לפתוח יחד עם ע. גם את שנת הלימודים הבאה, האחרונה והמשמעותית ביותר עבור ילדינו – על מנת לחזק את האמון במערכת ולהביא למיצוי את הדרך שבה צעד ע. יחד איתם באופן עקבי בשנתיים האחרונות.

נשמח לעמוד לצידו של ע. ולחלוק מחוויותינו באופן אישי, ככל שיידרש.

בכבוד רב,

הורי ותלמידי כתה י"א 6

על המכתב חתמו 31 הורי הכיתה. 

ביום ראשון שלחנו אותו למורה, שהתרגש מאד מהמכתב וכתב לנו כי הוא מקווה שלא יזדקק לו. 

ביום שלישי הודיעו לנו שברביעי הוא עומד לשימוע, ואז שלחתי את המכתב למנהל בית הספר, לרשת אורט ולמחוז במשרד החינוך.

היום ליאור דיווחה לי שבינתיים פיטרו שלושה מורים מבית הספר. השלושה האהובים עליה. הצעירים, המסורים, אלו שבחרו בחינוך מתוך רצון ושליחות.

היא לא העזה לשאול לגבי המורה שלה. לא רוצה לדעת מה התשובה.

עכשיו אני עצובה - 

שלושה מורים איבדו את מקום עבודתם - פשוט כי היו האחרונים שהגיעו. 

זה מעציב אותי בכל כך הרבה רמות.

משפחה שמאבדת מקור פרנסה, בית ספר שפושט רגל ומתפרק מנכסיו הטובים ביותר, תלמידים שיאלצו להסתפק בפחות... אבל בעיקר - אני עומדת מול הבת שלי, בת ה- 17, שבא לה לבכות כי המורים הטובים ביותר שלה לא יהיו שם בשנה הבאה, ולא יודעת מה להגיד.

כל הססמאות של "אם תשקיע זה ישתלם לך", "אם תהיה טוב יעריכו את זה", וכמובן "סוף טוב הכל טוב" השימושית ביותר - מתפוררות מול המציאות הזו, שאין לה שום הסבר הגיוני. בעצם יש, *LIFO. יופי.

ובעודי יושבת וכותבת את הפוסט הזה - 

ניצן התקשרה שהיא נתקעה עם האוטו בדרך הביתה מהבסיס

שרון נרדם בסלון ופיספס שיעור טניס וחזרה בתזמורת

עוד יום עבר, ויש לי שלוש נקודות של אור:

1. מחר סופשבוע, מתכוונת להתחיל מחדש בשבוע הבא

2. יש לי לק יפה בציפורניים של הרגליים

3. ליאור התקשרה - הבגרות היתה קלה! יאללה, עוד שניים להעביר את ה#$%#  הזה, וסיימנו. את הנכדים מישהו אחר ילמד...

  

* רק ליתר ביטחון - LIFO - Last In First Out - בניגוד ל FIFO - First In First Out.

יום עצמאות שמח!

יום העצמאות זה החג שאני הכי אוהבת. אני חושבת שאני הכי אוהבת אותו כי הוא לא חג דתי, והוא מאפשר שמחה אמיתית, משוחררת, במיוחד כשהוא מגיע אחרי יום הזיכרון. מותר להסתובב ברחובות עם קשת מוזרה ואורות מנצנצים, מותר לדפוק בפטישים ומותר להשפריץ ספריי שלג לכל עבר.

כפי שניתן לראות, דיקדקתי במצווה

והנה, זה היה יום העצמאות שהיה...

יום ששי -
החיילת שלנו קיבלה שי לחג, וזה ריגש אותה - ממש. האמת, גם אותי קצת :) אצלינו ילדי בית הספר היסודי מביאים את השי אישית לחייל - ובדרך כלל יוצא שזה גם מישהו שאתה מכיר אישית. אז באו שני ילדי כתה א' מתוקים, ואיחלו לה שתמשיך לשמור על המדינה :)

תודה שאת מגינה עלינו...

ניצן בתגובה: סבבה, אני סוגרת חג :(

יום שבת - חימום (ובודקים שהקצף עובד)
כי אף פעם אי אפשר להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון...

יום ראשון - יום הזיכרון
ואז הוא מגיע. יום הזיכרון, שהוא פחות או יותר היום הכי ארוך בשנה.
הוא קשה לי, ומתיש אותי כל שנה מחדש, ואני לא מוצאת מנוח - לא מסוגלת לבהות בטלויזיה, לא יכולה לשבת מול המחשב כי הפייסבוק מלא בדמעות ובעצב, והשנה אפילו הגדלתי לעשות - ונתפס לי הגב - אז אפילו לצאת מהבית לאיזו ריצה או הליכה מנחמת לא יכולתי.
השעות מטפטפות ביום הזה לאט לאט, כמו דמעות - עד שפתאום יורד הערב וקשה להאמין שמגיע יום העצמאות.
כל יום אני מזכירה לעצמי שצריך לתלות דגל.
כל יום אני שוכחת.
בסוף זאב תלה את הדגל במהלך יום הזיכרון.

מתנפנף. ועכשיו נהמר כמה זמן יקח לנו להוריד אותו...

יום שני בערב - ערב יום העצמאות
יום העצמאות בקרית טבעון הוא קצת כמו יום העצמאות של פעם, והשנה אפילו יותר.
החגיגות נפתחות במצעד מחולות שבו כל ילדי החוגים צועדים ברחוב הראשי בגאווה, ואחר כך כל ילדי בית הספר רוקדים במעגלים ריקודים שאותם למדו כל השנה. ההורים הגאים ושאר התושבים עומדים על המדרכות ומתמוגגים.
פעם הייתי צינית.
היום איכשהו למדתי להעריך את התום הזה, של פעם, ואת הגאווה והשמחה שזה נוטע בילדים שלנו - שעבורם יום העצמאות הוא לא במות צעקניות וצפיפות נוראית, אלא חברים, וריקודים, וגאווה.
אז ככה נראה מצעד המחולות שלנו השנה, בתמונות:

אני הכי התפעלתי משחקני הכדור-מים שצעדו בספידו, אבל גם השאר היו בסדר :)

בתוך מעגלי המחוללים, כמו בכל שנה, שמור מקום מרכזי לשבט אלון. מי שקורא אותי בוודאי יודע שאיכשהו יצא שאנחנו משפחה של צופים (ואני בכלל לא הייתי בצופים כשהייתי ילדה).
אנחנו מלווים את השבט מאז שהבנות שלנו הגיעו לגיל שאפשר להתחיל, ותמיד כשנדמה שזהו, יותר מזה אי אפשר - אנחנו מגלים שדווקא כן. בשבט הזה יש כמה ילדים שאני אוהבת במיוחד. צילמנו אותם מכל זוית אפשרית, והיינו גאים מאוד גם בילדה הפרטית שלנו, וגם בחברים הנפלאים שלה (שאני לא מזכירה בשמות כי לא באמת צריך, תציצו בתמונות ותראו מה זה גאווה)

רואים את זאת עם החאקי? היא שלי!

ואז קרה מה שלא קרה עדיין מעולם - בכל השנים שאנחנו כאן בטבעון - נגמר המצעד ובאופן ספונטני אנשים מהמדרכות, ילדים והורים וסבתות, הצטרפו למעגלים ורקדו יחד עם הנוער הזה, שאין כמוהו. עוד שיר, ועוד אושר, ועוד מעגל. באמת שלא ידעתי שככה אפשר (ועוד עם גב תפוס...)

בסוף זה נגמר, וכולנו הלכנו לבמה המרכזית, לראות את הילדים של כולנו מופיעים על הבמה, רוקדים, שרים, מתרגשים. לא צילמנו את הבמה (אוף!) אבל תראו את הדבר הזה:

מטושטש ומתרגש, אבל חתיך אש!!

השנה לא הזמינו בטבעון אומן אלא בחרו לחגוג בכוחות מקומיים בלבד - אחרי המופע ניגן די ג'יי מוזיקה, והרקיד את הילדים (והילדים ברוחם) - ואני הרגשתי שנרדמתי והתעוררתי בשנות ה- 80. על הבמה הרקיד המורה שלי להיפ הופ מכיתה י"א.

נירדמתי והתעוררתי בכיתה י"א?

 הלכנו הביתה משועשעים ובמצברוח טוב, ואפילו מעין הצליחה השנה להישאר ערה עד סוף הטקס -

זיקוקים? מה? 

יום שלישי - חג שמח!

לא נסענו לניצן לבסיס, אבל המטס עבר לנו מעל הבית:

לא יצאנו ליערות קק"ל, אבל אכלנו ארוחת צהרים נהדרת אצל ההורים שלנו (כן, היו ניפנופים, קיימנו את מצוות החג...).
היה חם והיינו בג'קוזי, ואז התחילה רוח וברחנו פנימה, וקיבלנו יום חופש באמצע השבוע - וזה כבר שווה משהו, לא?

יאללה, חזרה לשיגרה. 

התהילה של ליאור

בערך לפני שנתיים היא היתה צריכה להחליט לאיזו מגמה ללכת בתיכון. על הפרק היו כל המגמות כמעט. לילדה כמוה, רק השמים הם הגבול, והם גבוהים. ממש.
תוך כדי התלבטות, דיברנו על מה חשוב ומה פחות חשוב כשבוחרים מה ללמוד, ואני זוכרת שאמרתי לה שמה שחשוב לי זה שיהיה לה כיף. שהשנים האלו, של התיכון, עם כל ההתבגרות וההתרגשות והחוויות - יהיו חיוביות, ויתנו לה כוחות וכנפיים לעוף אחר כך כל החיים.
היא בחרה ללכת למגמת אומנויות הבמה. תיאטרון ומשחק. מודה שזה הפתיע אותי, כי לא היו לה נטיות דרמטיות אף פעם (אם לא מחשיבים סצינות טריקות דלת הורמונליות בגיל ההתבגרות המוקדם), אבל היא אמרה שזה מה שבא לה, ונראה לה שזה יהיה לה כיף.
חשבתי אז, שללמוד במגמת תיאטרון בטח נותן לך כלים שלא תקבל בשום מקום אחר - יכולת עמידה מול קהל, רהיטות וביטחון עצמי.
לא שאי פעם היה חסר לה משהו מכל אלו - ובכל זאת - להזיק זה בטח לא יזיק...
היא נרשמה למגמת תיאטרון, וכל כיתה י' לא שמעתי על זה כלום. אולי היו לה הופעות. אולי יום פתוח בבית הספר או הפסקות פעילות. לא יודעת. שמרה על מידור ולא שיתפה.

השנה היא בי"א, והתחלת השנה באמת עברה כרגיל. היו לנו קצת דרמות במתמטיקה, קצת קומדיות באנגלית, ורוב הזמן היא ממילא עסוקה בדברים אחרים.

ועכשיו - בגרות. דיאלוגים (שזה שלב אחד לפני ההפקה הגדולה של י"ב).
אני חושבת שפשוט לא היתה לה ברירה ואי אפשר היה להסתיר כי היתה הופעה מיוחדת להורים.

כבר שבועות שהיא בחזרות, בימים, בלילות, בסופי שבוע (אין מורים כאלו, באמת. ואין תלמידים כאלו. משקיענים. נדמה לי שזה אומר שהיא בחרה נכון).
אתמול סוף סוף הגיע הרגע, והתרגשתי.
להיות חלק מהרגע הזה, וההתרחשות הזו - זה משהו שדימיינתי וחיכיתי לו כבר שנה וחצי.

אז רגע לפני שאכתוב על הילדה שלי - היו שם עוד ארבעה עשר מדהימים, שהעלו דיאלוגים (וגם מונולוג אחד) שאין לתאר. מרגשים, מצחיקים, מזילים דמעה. לא מאמינה שאפשר בקטע של פחות מ 10 דקות להעביר כל כך הרבה רגש.

הם לא שחקנים ורובם גם לא שואפים להיות. הם פשוט ילדים שהצליחו להתגבר על המחסום, ולהתחבר לרגש אמיתי, שבכל המחזות ממש ממש רחוק מהיום יום שלהם.

ואז עלתה ליאור (וגם עדי, אבל היא לא שלי, אז סליחה על הפוקוס :) )
תהילה מהמחזה "המקווה".
רק אלוהים יודע (תרתי משמע) כמה זה רחוק מהעולם שלנו, מהחיים שלנו, מהשפה שלנו.
אין לי מושג איך היא עשתה את זה - אבל רציתי רק לחבק אותה, להבטיח לה שהכל יהיה בסדר, לעצור אותה ברגע האחרון. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו רק הצגה.
וכשנזכרתי - הייתי האמא הכי גאה בעולם.

גברת ליאור - את כל כך יפה,

כל כך מוצלחת,

כל כך נוגעת ללב....

שקשה להאמין שכל הפלא הזה שלנו.

והנה. כתבתי עליך בבלוג.

אי שם מעבר לקשת...

במסגרת תחושת הקיפוח הכללית שבה נמצאת מעין בחודשים האחרונים, המשפטים הבאים נשמעים אצלינו בבית בתדירות גבוהה, ובסדר אקראי:

- בגלל שאני ילדה רביעית אתם לא שמים לב אלי בכלל
- לכולם במשפחה יש סמארטפון ורק לי לא
- אף פעם אין לך זמן אלי
- אף פעם לא עשיתם לי מסיבת יומולדת
ויש עוד כמה. אני כבר לא זוכרת, כי היא ילדה רביעית ואני כבר לא שמה לב...

אי לכך, המשא ומתן על מסיבת יום ההולדת התחיל חודשים לפני המועד הרשמי.
כמה ילדים יבואו, מה יהיה במסיבה, איזו עוגה אני צריכה להכין ואיזה סוג של הפעלות.

כשזה רחוק, אני נותנת לה להפליג על כנפי הדמיון, ואז, משהו כמו שלושה שבועות לפני המועד המיוחל, נכנסנו לסעיפים הקטנים של ההסכם.
סוכם על כמה חברות טובות, פעילות בבית, על פי המתווה המתואר להלן:

כתבה, והשאירה לי את כל השאר.
הצעתי לה כמה סוגים של יצירה, עשתה פרצוף.
הצעתי אפילו לשנות כיוון, ולקחת את כל הבנות לסרט ומקדונלדס. אפילו זה לא שכנע אותה.
הדבר היחידי שהצלחנו להסכים עליו היה המוטיב הויזואלי של המסיבה - קשת בענן.

אם אי פעם רציתם לעשות מסיבת "קשת בענן", דעו לכם שזה הכי קל בעולם.
הולכים לחנות חד פעמיים הקרובה לביתכם (או הממש רחוקה, כמו במקרה שלי, כי נסעתי ל"הילולה" בתל אביב), ומתחילים להעמיס - כל דבר בצבע אחר.
מפה צהובה, צלחות סגולות, סכו"ם אדום, כוסות ירוקות... פשוט התפרעות.
ב"הילולה" אפילו היו חבילות של בלונים מעורבים ומסודרים בצבעי הקשת, אושר גדול, ותוצאה מהממת.

עוד המלצה קטנה - קשים מקושטים.
ראיתי בחנות אבל זה לא בדיוק התאים לי לקונספט וגם היה די יקר - אז הדפסתי בבית קשת בענן קטנה עם כיתוב "מעין בת 8", שתי גזירות קטנות והלבשה על הקש...
קלי קלות ושדרוג נהדר.

אבל כל זה לא באמת חשוב, לעומת הפואנטה של המסיבה - הצילומים.
הכנתי עמדת צילום  - זה להיט בקרב ילדות בכתה ב', ובמיוחד קל לביצוע וכיפי לפני פורים.
מה צריך?
רקע לצילום -
אני קניתי מפות חד פעמיות הכי זולות שיש (עלו 4.90 לכל אחת) בצבעי הקשת כמובן, ותליתי אותן יום קודם על קפיץ, בין הסורגים של המרפסת. למה יום קודם? כדי שיעלמו הקיפולים שנשארים כשמוציאים את המפה מהאריזה.
זה לא היה מספיק צבעוני, אז הוספתי על זה שרשרת דיגלונים צבעונית.
תאורה טובה -
חדר שמואר היטב, או במקרה שלנו - תאורה חזקה של שרון, כי המסיבה עצמה היתה לפנות ערב וכבר חשוך מדי לצילום בלי תאורה.
אביזרים -
כאמור, לפני פורים זה קלי קלות. בכל החנויות יש משקפיים מצחיקות, כובעים מוזרים, וכל מיני קשתות עם אוזניים - חלק יצא ממגירת התחפושות האינסופים שלנו, וקצת קניתי (בחמישה שקלים לפריט או משהו כזה).
בנוסף, הדפסתי מהאינטרנט שפמים ושפתיים, העברתי במכונת למינציה והדבקתי על שיפודים. להיט!
בשבוע שעבר קניתי בחנות יד שניה מסגרת נהדרת שלא היה לי ברור מה אני הולכת לעשות איתה ,אבל היה לי ברור שהיא צריכה להיות שלי. צירפתי גם אותה לאביזרים. עוד מעט תראו למה :)

וזהו. מצלמה וחצובה (לא לשכוח להטעין סוללה, לא לשכוח כרטיס זיכרון, ותודה אבא על החצובה!)

הנה העמדה בצהרים, מחכה לדוגמניות

כשהבנות הגיעו, כרגיל, הדבר הראשון שהן עשו זה רצו לטרמפולינה.
אחר כך הזמנתי אותן להצטלם, ובהתחלה הן היו חשדניות. מהר מאוד הן הבינו שמותר להצטלם כמה שרוצים, עם אביזרים או בלי, עם חברה או בלי, ונהנו מאוד מהקטע.
אני מצרפת כמה תמונות, בעיקר עם מסכות כדי לא להעלות תמונות של ילדות שהן לא שלי, אבל אפשר לראות כמה הן נהנו :)

זו שלי!!

מעניין איפה המסגרת הזו היתה קודם...

לא השאירו כלום על השלוחן :)

מותק!

מותק * 2

 לא סיפרנו להן שמתוך כל התמונות שצילמנו, אנחנו מדפיסים לכל אחת תמונה עם מעין, ולפני שהן הלכו הביתה נתנו לכל אחת את התמונה שלה מודפסת בתוך מסגרת שקניתי באיקאה (5 שקלים למסגרת).

מעין וחברות (לבביות :) )

אחחחח, האושר...
חוץ מזה היה המון סוכר, ועוגה נהדרת, ומסכות דפי קסם של סופרקיט, והשחלות חרוזים...
בקיצור - שעתיים חלפו ביעף.
ילדה אחת מאושרת, שש חברות הלומות סוכר ושירי פסטיגלים, ואמא אחת שאחרי כל זה ועוד ספונג'ה על כל הקומה - עוד יושבת וכותבת בבלוג...
שבוע טוב, ורק בשמחות!!

יפה לי בוטוקס בשפתיים, שפם ושרשרת גומיות? שוקלת מייקאובר.

שמות על הקירות

כשסיוון אמרה לי לצבוע את הקיר של המטבח בכחול, היא מיד הצביעה על הקיר שמולו ואמרה - "וזה - צהוב!"
אמא שלי ואני החלפנו מבטים.
מה פתאום צהוב?
אני מאוד אוהבת צבעים באופן כללי, ואין לי שום דבר רע להגיד על שום צבע, חוץ מצהוב.

הוא חזק, תובעני, ושתלטן.
אני אף פעם לא לובשת צהוב, כי כשאני לובשת אותו, אני נראית חולה וצהובה בעצמי.

קיר צהוב זה דומיננטי, ובמיוחד שסיון פסקה שלא רק מעלה המדרגות צריך להיות צהוב, אלא כל הקיר של פינת המשפחה.

זה לא היה קל, אבל החלטתי לא להתווכח.
הסיבה שבגללה הזמנתי את סיוון היתה כדי לקבל פעם אחת דעה ורעיונות של מישהו אחר.

אז קיבלתי, והקיר הצהוב נראה אפילו טבעי שם, בפינת המשפחה.

ישבתי על הספה (שעוד מעט תקבל ריפוד חדש) והסתכלתי על הקיר. גדול וצהוב.

ואז ראיתי באינטרנט את זה:

נהדר, נכון? זה מהאתר הזה

אני יודעת שאפשר להשיג אותיות כאלו גם בארץ, ואפילו בעברית (אצל irregular trend) אבל אני, כמו תמיד, רוצה בגודל מסוים, בפונט מסוים, ובצורה מסויימת...
וגם אוהבת לעשות דברים בעצמי.

אז קודם כל - רשימה של כל השמות שלנו, התלבטות קלה לגבי הכלבה והחתול (החלטתי שלא), ואז קישקושים על דף נייר.
המטרה היתה לסדר את השמות כמו תשבץ, משתלבים אחד בשני אבל לא נוגעים מעבר לאותיות המשותפות.
אני חושבת שאולי יש משפחות שבהן יהיה קשה מאוד ואולי אפילו בלתי אפשרי, במיוחד כשהשמות קצרים - אבל כאן סוף סוף לליאור היה יתרון בזה שיש לה חמש אותיות בשם :)
התחלתי מליאור, ועליה בניתי את כל השאר, בהתחשב בעובדה שהקיר רחב, ורציתי את כל העניין פרוש לרוחב.

אחרי שהייתי מרוצה מהסידור, התלבטתי לגבי האותיות. חיפשתי קצת בחנויות יצירה, עד שמצאתי שבלונות של אותיות (בדרך כלל מוכרים את זה לגננות) גודל של 10-15 ס"מ, ובפונט כתב יד, כמו שאני אוהבת (כאמור, רציתי מראה של תשבץ ממולא בכתב יד ולא של שבץ-נא).
יחד עם האותיות קניתי גם גיליון של מפל, שזה פלסטיק בעובי של מ"מ בערך, שמגיע בגיליון כמו בריסטול, וממנו עשיתי שבלונה לציור הריבועים - היה לי חשוב שהם יצאו אחידים ובמרווחים אחידים, ולכן הכנתי שבלונה של ריבועים בגודל 15*15 (לפי האותיות, קודם קניתי את האותיות!). השבלונה נראתה כך:

סליחה על השירטוט החובבני, העיקר הכוונה :)

סימנתי את הקוים בעיפרון ובמדויק על המפל וחתכתי עם סכין יפנית טובה וסרגל ממתכת.
לפי התכנית של האותיות ואחרי מדידה קפדנית על הקיר (שלא כל העסק יפול לי לתוך הפתח של המזגן...), הדבקתי את השבלונה לקיר עם מסקינגטייפ, והתחלתי לעבוד. בצבע לבן צבעתי עם רולר על השבלונה לפי הריבועים שהייתי צריכה, ואחרי שזה קצת התייבש העברתי את השבלונה הלאה. כדי לשמור על המרווחים בכל שלב הקפדתי שאחד מהריבועים של השבלונה יוצמד לריבוע שכבר צבעתי על הקיר.
אחרי שכל זה היה מוכן והתייבש (זה לקח יומיים של הזזת השבלונה ממקום למקום והמתנות לייבוש), עברתי לאותיות.
עם צבע אקריליק שחור צבעתי את האותיות אחרי שהדבקתי אותן במסקינגטייפ למרכזי הריבועים הלבנים. כדי לקבל צביעה אחידה, בלי מריחות ובלי לצאת מהקווים של השבלונה, עבדתי עם ספוגית של מייקאפ. טבלתי בצבע, הורדתי עודפי צבע על צלחת חד פעמית מחוספסת, וטפחתי על השבלונה.
יצא מושלם, ואיפה שלא - תיקנתי קלות עם מכחול וצבע לבן אחרי שהכל התייבש.
לסיום סיומת, השתמשתי בספרות מתוך סט של אותיות מתגרדות שהיה לי בבית, והוספתי לריבועים מספרים - לפי בני המשפחה, זאב ראשון, אני שניה, והילדים - לפי הסדר.

הנה, זה מה שיצא:

ואפילו בתקריב זה נראה טוב :-)

אני מאוהבת בזה, יצא ציור קיר נהדר, ומתאים בדיוק לאוירה המשפחתית של פינת המשפחה.
בקרוב אוסיף כמה תמונות קטנות שיתנו נקודות של צבע בין האותיות. מבטיחה לצלם שוב.
ואגב, הקיר שממול בפינת המשפחה - קיבל לפי ההוראות צבע תכלת.
הנה, כאן:

הקולאז' של התמונות המשפחתיות היה שם קודם, הוא פשוט נראה הרבה יותר טוב על הקיר הצבוע, ומזמין להוסיף אליו עוד תמונות... בקרוב...

ולסיכום - כרגיל - כמה זה עולה לנו:
סט שבלונות אותיות בגודל 15 ס"מ (שיכול לשמש אותי עוד בהמשך, כמובן) - 45 שקלים
גליון מפל - 6 שקלים
כל השאר - היה בבית, למעט הצבעים לקיר שנרכשו על פי ההנחיות של סיון, וכאמור עולים בסביבות 70-60 שקלים, תלוי בבסיס.
אקריליק היה לנו בבית (נו מה, זה בית של בוגרת מגמת גרפיקה...)

אז איך צובעים מטבח

המטבח הזה מסתכל עלי, ואני מסתכלת עליו חזרה. כבר 7 שנים אנחנו מחליפים מבטים, תוהים מי ימצמץ ראשון.
תכל'ס, כשקנינו את הבית - זה היה מטבח החלומות. המון ארונות, צבע נייטרלי, במצב מצוין. רואים שהשקיעו מחשבה בתכנון שלו והוא פרקטי כל כך, שהשכנה תמיד אומרת לי איך בדיוק איפה שאני שמה את ספרי הבישול בדיוק גם נעה (בעלת הבית הקודמת) שמה, ואיך הארון של השקיות מהסופר שימש בדיוק לאותה מטרה גם את נעה.

עם הזמן, מאסתי בו.

לו תכננתי כאן מטבח משלי, הייתי מתכננת אחרת. הכיריים היו בכלל בצד השני, והשולחן היה אחר.

אבל אני לא מתכננת, רק ממצמצת מולו.
מיצמוץ.
אולי אצבע אותו.
מיצמוץ.
זה טירוף.
מיצמוץ.
אבל אני רוצה אותו בצבע שמנת.
מיצמוץ.
את לא נורמלית.

ככה שבע שנים.
עד שהוא מיצמץ. נכנע למבטי והודה בכניעתו. "קחי אותי" הוא לחש לי, "דלת אחר דלת".
"עשי בי כרצונך, רק אהבי אותי שוב"

סיוון אמרה לי בכלל לגבי משהו אחר, שכשאני ממשיכה לחיות בבית עם רהיטים או חפצים של הדיירים הקודמים, אני בעצם חיה חיים של מישהו אחר. החיים של נעה. אני חושבת שסוף סוף מגיע לי מטבח משלי.
עבודת החקר שעשיתי לפני שהתחלתי, היו הרבה אנשים שאמרו לי לקחת צבעי מומחה שיצבע עבורי את הדלתות, והיו מעטים שאמרו שזה אפשרי.
בהתחלה חשבתי להחליף גם את הידיות, אבל סקר מחירים קצר הראה לי שזה יהיה טירוף. יש פה כמות ידיות מטורפת, וגם כמות דלתות ענקית. ספרתי. קרוב ל 40 ידיות בגדלים שונים.
טוב, אתם זוכרים איך הוא נראה קודם:

אז איך ניגשים לזה? עם שני דברים חשובים ממש -
אופטימיות וסבלנות.

לאט לאט, דלת אחרי דלת, שתיים או שלוש בכל פעם.
מכל דלת שהסרתי - הורדתי את הידית, והוצאתי החוצה לפרגולה. יש לנו פרגולה וזה עזר לי מאוד - יכולתי להניח שם את החלקים הצבועים ולשייף שם - בלי חשש מגשם או משמש.
כל ארון שאיבד את הדלת, זכה גם לסידור מחדש וניקוי קפדני. ממש פסח בט"ו בשבט.
אז קודם כל, לגבי העץ - כתבו את זה קודם, לפני. אני פשוט אתן קישור כי ההסבר פה פשוט מעולה.
יחסית לרהיטים אחרים דלתות של ארונות זה באמת קלי קלות, כי מדובר במשטח ישר, ואז השיוף קל יותר, וגם הצביעה מתקבלת אחידה יותר.
שייפתי עם משייפת חשמלית, צבעתי עם אוניאור של נירלט.
ארבע שכבות נדרשות כדי לכסות מטבח עץ של מישהו אחר בצבע שמנת שהוא כולו שלי.

לגבי הידיות - אחרי שהחלטתי לא להחליף, נדרש לכל הפחות לנקות. בהתחלה שיפשפתי. אין לתאר את כמויות הלכלוך הבלתי נראה שמתגלה פתאום כשמסירים את הידית מהארון.

איכס. לפני.

אחרי כמה דלתות הגיעה ההארה.
מניחים את הידיות בסיר עם מים וקצת אבקת כביסה.
מרתיחים.

כן, בדיוק ככה 

אחרי כמה דקות של הרתחה מורידים מהאש, ושופכים את המים.
מוציאים את הידיות הרותחות בזהירות ומנקים בקלילות עם ספוג לכלים, תחת מים זורמים.
מנגבים במגבת.

כמו חדש!

באמת דקה וחצי, ולא הורס את הלק!

זהו, אחרי ארבע שכבות של צבע מרכיבים בחזרה את הידית, ויאללה, למקום.

בין כל הדלתות שלי יש גם חמש מגרות וארון אחד שיש להם חזית עם זכוכית חלבית.
אמנם הזכוכית לא שקופה אבל עדיין - תמיד עצבן אותי שרואים דרכה את הכלים שנמצאים בפנים.

רואים? מסביב כבר צבוע, אבל אני תראו את הרעש הזה...

בחיפושי אחר פיתרון נתקלתי במדבקות התחרה של יעל יניב, הנה כאן.
אחרי צביעת המגרות הדבקתי על הזכוכית את המדבקות שהגיע מיעל בדואר - וכמובן שגם סידרתי את המגרות לפי הנוהל.
ותראו את התוצאה:

וככה אני ממשיכה.
סיימת עד עכשיו בערך 3/4 מהמטבח. נשארו לי עוד 6 דלתות נדמה לי, ואז עוד כמה מדפים.
היום צבעתי את יחידת המדפים הזו, ואת הקיר מאחור צבעתי בגווני כחול של הקיר מהפוסט הקודם.

אני צריכה קומקום חדש (כחול או תכלת, כמובן)

רואים את הסלסלות?
לפני כמה שעות הן היו שחורות.
קיבלו טיפול מהספריי של קפזולה :-).
רק החלק התחתון עוד מעיד על המטבח שהיה כאן קודם...

כפי שכבר אמרתי, מה שלא זז מספיק מהר - חוטף.

תחשיב עלויות - 4.5 ליטר צבע אוניאור  (זה מטבח גדול) - 310 שקלים
ספריי  - כאמור - 40 שקלים למיכל
המדבקות של יעל יניב - 20 שקלים למדבקה, אני הזמנתי שתיים.
מטבח כמו חדש - לא יסולא בפז!


הולכת לנוח, מטבח זה מעייף...

לבן על גבי כחול

פעם, לפני שנים רבות סבתא שלי הביאה לי מחו"ל צלחות דקורטיביות. צבעוניות וקיטשיות במידה, והן שימחו אותי מאוד.
במשך כמה שנים הן טיילו איתי בין בתים, והיו תלויות במטבח או בפינת האוכל, ובכל פעם שנסענו לחו"ל (לא היו כל כך הרבה הזדמנויות כאלו, אבל מדי פעם...) הבאתי להן חברה מייצגת מהעיר שבה ביקרתי. יש לי צלחת מפראג, וצלחת מאמסטרדם, ואפילו צלחת מיפן.

כשעברנו לטבעון גרנו בבית שכור והן נשארו ארוזות.
כשקנינו את הבית הזה היה לי מין אנטי, ולא תליתי כלום על הקירות, והצלחות נשארו ארוזות, עד שנתקלתי בתמונה הזו בפינטרסט (זה לא הבית שלי, זו רק השראה!):

והקרדיט לתמונה בפליקר

פתאום זה נראה לי יפה, והמשכתי לדפדף עד שראיתי את זה (גם זה לא הבית שלי, למרות שיש לי כאלו צלחות בטורקיז...):

אם תלחצו על התמונה תגיעו לפינטרסט, לא מצאתי קרדיט מדויק יותר...

ואז הבנתי.
הסוד לאוסף חינני הוא בנושא. הצלחות שלי היו מפוזרות מדי ומקושקשות מדי, וזה הפריע לי בעיניים.
אז ליקטתי מתוך האוסף רק את הצלחות הכחולות. ופתחתי עיניים פה ושם בחנויות כלי בית ובשווקי פשפשים שנקרו בדרכי, והאוסף צומח וגדל, וקיבל מקום של כבוד על הקיר במטבח.

כשסיוון באה לכאן, היא אהבה את האוסף מאוד, אבל נתנה לי שתי הערות.
האחת, להסיר מהקיר תמונות שהיו תלויות ליד הצלחות, וממש לא קשורות (לא בצבעים ולא בנושא).
והשנייה - לצבוע את הקיר בכחול.

היא שלפה את המניפה, ומצאה את הגוון הכחול המתאים בדיוק לצלחות שלי, ואין ספק, באמת שהצלחות נראות אחרת כשהרקע מחמיא להן כל כך.

אז הנה, הקיר הכחול של המטבח שלי :

הפעם כן, זה המטבח שלי :)

ואם למישהו יש צלחת בכחול לבן שהוא רוצה לתרום לי לאסוף - אני אשמח :)

הקיר הכחול הזה הוא קטן, ולכן הייתי צריכה רק ליטר אחד של צבע (נשאר עוד המון) שעלה לי בהום סנטר 70 שקלים.
הצלחות, כאמור, הן אוסף מזדמן, אז אי אפשר לתמחר אותן אבל רובן מגיעות מחנויות יד 2 ועלו 5-10 שקלים...

אחרי שצבעתי את הקיר היה לי ברור שארצה במטבח עוד כמה נקודות כחולות, אז כשהייתי בתל אביב קפצתי לקפזולה.
זו חנות מדהימה לציירי גרפיטי, שמוכרת ספריי צבע במגוון חלומי של צבעים.
באתי עם דוגמיות של צבע הקיר שלי (טיפ מעולה של סיוון!), וקניתי ספריי בצבע מתאים.
פחית של ספריי עלתה לי 40 שקלים.
ומה עשיתי עם הספריי, אתם שואלים?
הגשמתי חלום ישן :)

בינתיים - את זה:

מישהו צריך משהו מהסופר?

במטבחי הנצבע לאיטו בלבן, יש מין שיש קטן ולא ברור שתמיד מתמלא בניירת ובלגן. מאחורי מחיצת העץ הזו, מסתתר המקרר.
לפני שנתיים בערך קניתי מדבקה גדולה של לוח גיר, כמו טפט  דביק ושחור שאפשר לצייר עליו בגירים - הנה כאן.
כמה שאני לא משתמשת בה, תמיד נשאר עוד :) אני אפילו לא זוכרת כמה היא עלתה לי, נדמה לי שאפילו קניתי אותה עם איזה גרופון או משהו כזה.

צבעתי את הארון, הדבקתי את המדבקה, ורציתי לעשות לה מסגרת, כמו של תמונה.
הלכתי לממסגר והבנתי שמסגרת של תמונה אמיתית לא תתאים להדבקה על הקיר, כי יש לה עובי ודירוג שבתוכו מתקינים את התמונה. בנוסף, פה בחנות המקומית היו לא נחמדים בעליל וגם כנראה לא ממש רצו למכור לי.
חיפוש קצר ברשת שלח אותי לכאן- ובביקור קצרצר בסניף הצפוני שלהם הצטיידתי בלייסטים בדיוק כמו שרציתי.
הלייסטים עשויים מחומר מוקצף ונחתכים (לא בקלות, אבל בנחישות) בעזרת סכין יפנית טובה וסרגל מתכת.
הם מגיעים בצבע לבן - אבל הספריי עשה עליהם עבודה מעולה.
החיתוך היה לא פשוט ושייפתי לא מעט אחר כך, וגם עיצבתי את החיבורים עם דבק סיליקון לסיום, אבל התוצאה התקבלה בדיוק כמו שדמיינתי.
הלייסטים ושפופרת אחת של דבק סיליקון עלו לי יחד 138 שקלים. על מסגרת בחנות רצו ממני יותר מ- 150 שקל, ולא היה להם את מה שחיפשתי ממילא.