יום 12 - יום ללא תמונות

9.10.2011

טוב, אז מה שקרה זה שהחלטנו התחיל את הבוקר בחנות של old navy שראינו אתמול מהחשמלית.
ארזנו הכל, אכלנו לחמניות עם שוקולד (אני אכלתי יוגורט, אם זה מעניין מישהו), ושמנו את המזוודות בשמירה של המלון.
אחר כך הלכנו ברגל לכיוון רחוב market, בתמימות.

זה ממש קרוב, שלושה בלוקים ואנחנו שם. החנות ענקית. שלוש קומות. הבנות ואני פושטות על הקומה הראשונה, ושולחות את זאב והקטנים לקומה השלישית, לשבת. יש שם כורסאות.
כל זה היה ב 10:20 בערך.
אחרי שסיימתי, עשיתי סיבוב עם שרון, ואז עם מעין, ואז שלחתי את זאב לעשות סיבוב בקומת הגברים.
אני חושבת שסיימנו שם בסביבות 13:00.
יצאנו ושרון ראה חנות של אדידס.
נכנסנו אליה, ואז גילינו שבעצם היא כניסה לקניון. מדהים. החלטנו לאכול לפני הנסיעה.
יורדים למטה, ל- food court, יש שם מדרגות נעות לוליניות. הילדים באקסטזה, הבנות בטירוף.
אוכלים צהריים, ובדרך עוד מבקרים כמה ביקורי נימוסין בחנויות מזדמנות.
ניצן מגשימה עוד חלום וקונה לק זוהר בחושך.
ליאור מגשימה עוד חלום וקונה מגפי uggs.

די. חייבים ללכת.
כולם שבעי רצון.

יוצאים לדרך בשעה 15:30.
התנועה סבירה לגמרי ויוצאים מהעיר, לכיוון מזרח.
נוסעים על ה- high way קרוב לשעתיים, ועושים הפסקה קצרה, ואז ממשיכים.

תשמעו. קוראים לכביש הזה כביש 49. בחלקו אתה מרגיש שאתה במדבר, בפאתי באר שבע (מקווה שאני לא פוגעת בחברי הבארשבעים, משהו בצבעים של הדרך והשממה שמסביב עוררה בנו זכרונות).
אחר כך זה נראה כמו העליה לבית אורן. כביש מסלול אחד לכל כיוון, מטפס בין ההרים. אפילו הצמחיה דומה. ככל שנוסעים יותר - הכביש נראה שומם יותר. מדהים לגלות מדי פעם שגרים כאן אנשים. מתחיל להחשיך, כמובן שמכשירי הניווט הלוויני למינהם לא מתפקדים, ונדמה לנו שאנחנו מתקרבים לקצה העולם.
מה שמוזר, זה שיש פה די הרבה מכוניות. בגדול אנחנו מפריעים לתנועה, כי אנחנו נוסעים כנראה לאט מדי עבור המקומיים.
נוסעים עוד יותר משעה בכביש המוזר הזה. בטוחים שבסופו לא מחכה כלום. ואז, בדיוק בחיבור לכביש 41 - קורה הלא יאומן. מגיעים. ויש כאן ממש עיר קטנה, עם חנויות, ומסעדות, וסופר, ובתי קפה. מי היה מאמין, אחרי שכל מה שראינו קרוב לשעתיים זו פרה מזדמנת. כנראה שהאנשים בכל זאת נוסעים לאנשהו.

מגיעים למלון קרוב ל 20:00, אני מעלה את המזוודות, החדר גדול ומרווח.
זאב ואני מחליטים ללכת לסופר להביא קצת אוכל אחרת נמצא את עצמינו שוב מחר עם ארוחת בוקר של 60 דולר. חשבנו שבטח יש פה איזה מכולת.
הלכתי לשאול בלובי, והוא אמר "בטח, ברמזור השני תפנו ימינה, הסופר שם". תבינו, אפילו בטבעון יש רק רמזור אחד. כבר התפעלנו.

השארנו את הילדים המורעבים במלון ויצאנו לחפש משהו לאכול.

טוב, אולי זה לא היה ברור, אבל פה זה אמריקה. מגיעים לסופר - ענק!! יש הכל, וכל כך הרבה. כנראה שכחנו מה זה קניות :)
קנינו ארוחות למיקרוגל (בחדר במלון יש מיקרוגל!), ולחם, וגבינה, ויוגורטים, ואפילו גלידה!
התעכבנו כנראה קצת יותר מדי כי ראיתי שהילדים כבר שיחררו הודעת קיטור לפייסבוק, אבל בסופו של דבר חזרנו למלון עם שקיות ואוכל גם למחר.

מחר יוצאים על הבוקר לפארק יוסימיטי. נראה קצת מה זה טבע. ליאור מפחדת מהדובים. נקווה שיעבור בשלום.
אמנם היום אין תמונות, אבל אני בטוחה שמחר יהיה פיצוי...

סיכום יום 12 - כשמודדים נסיעה במיילים זה כאילו מעט - אבל זה לא...

יום 11 – כמה אנשים נכנסים ברציף אחד?

8/10/2011

קמים בבוקר, וניצבים בפני סוגית ארוחת הבוקר. במלון הזה אין ארוחת בוקר (לקח לפעם הבאה – לא מזמינים מלון בלי מטבח או ארוחת בוקר). מכיוון שאנחנו בשעון החוף המזרחי, אנחנו קמים מוקדם ממש, ואני אופטימית, יוצאת לסיבוב מחוץ למלון, לחפש מקום לאכול בו או סופר לקנות בו משהו לאכול. אנשים מאוד מוזרים מסתובבים ברחוב בסן פרנסיסקו לפני 7 בבוקר. לא נעים. רק מנקי רחובות וכל מיני מפחידים שכנראה הסתובבו כאן כל הלילה. אני ממהרת חזרה לחדר, בידיים ריקות.

הוחלט לאכול במסעדה שמתחת למלון. אתמול אכלנו שם המבורגר, בבוקר מגישים שם ארוחת בוקר. מתארגנים ויורדים, אוכלים פנקייקים וביצים מקושקשות. החשבון יוצא 60 דולר לששה אנשים. לארוחת בוקר. רושמת לעצמי את הלקח מהפיסקה הקודמת.

אחרי שאכלנו, אנחנו יוצאים באוטו לסבוב אתרים בעיר – מתחילים בנסיעה מערבה, לעבר הים, ומנסים לנסוע מסביב. לצד השני של העיר הגענו בשלום, אבל הדרך לשם רצופה רחובות ושדרות, בערך כל 50 מטר – שלט עצור. מגיעים לים, ונוסעים לעבר הפארק, הנסיעה כבר מתארכת, אז מחליטים לעשות הפסקה ולצאת קצת מהאוטו. נופלים בדיוק על פסל לזכר השואה, איש מאחורי גדר תיל, וערמת אנשים מאחוריו. יופי. מכל המקומות בעיר הזו.

ממשיכים לנסוע, אנחנו מקווים להגיע לגשר – ואז קורה משהו מדהים. אנחנו 200 מטר מהגשר – ולא רואים אותו. יש ענן ענק יושב על כל המפרץ (תבינו – כל השאר בשמש נפלאה), ופשוט אין גשר.

בשניה אחת אחרי הרגע האחרון אני קולטת שאנחנו מפספסים אותו. מנווטים חזרה, ועולים על הגשר (זה נשמע מהר, אבל כל סיבוב כזה לוקח בטח קרוב לחצי שעה כמו כלום). נוסעים בערפל, ומגיעים לצד השני, שם אנחנו מחנים, ויוצאים כדי לצלם כמה תמונות. קשה בערפל. כמו שרואים, לא ממש רואים שאנחנו בסן פרנסיסקו, נכון?

עשינו כמיטב יכולתנו, וחזרנו חזרה על הגשר. רוצים להגיע לרחוב לומברד. נוסעים, מתברברים, והבעיה העיקרית היא שאני לא מצליחה לקרוא כלום במפה. הכל כתוב כל כך קטן – בחיי שאני מתחרשת ומתעוורת. עם משקפיים או בלי – לא מצליחה לעקוב אחרי שמות הרחובות.

בסוף מגיעים לחלק המדהים של הרחוב הזה, הילדים מרוצים עד מאד, ואז מתחילים להרגיש את הלחץ בסביבות המזחים.

מסתבר (לא התכוונו) שבדיוק בסוף השבוע הזה (יש לנו מזל), יש בעיר איזה הפנינג הצדעה לחיילות הים האוויר והיבשה. מה זה אומר?

כל הרציפים מלאים בנחתים ומלחים, ואוניות של הצי עוגנות בכל מקום.

הופעות ואירועים בכל מקום.

מטס באוויר – כל הבוקר וגם בצהרים – טיסות פעלולים, מטוסי קרב, מטוסי פעלולים וכדומה. על הקרקע – מיליונים של אנשים יצאו לשמש לצפות במטס.

נוסעים עם האוטו ומנסים למצוא חניה. יש המון מגרשים – המחירים נעים בין 35 ל- 50 (!) דולר. גם כשכבר היינו מוכנים לשלם – אין שום מגרש עם מקום פנוי לאוטו כמו שלנו. אחרי סיבובים אינסופיים בפקקים ובין מיליוני אנשים – מחליטים לחזור למלון, להשאיר את האוטו שם, ולבוא בתחבורה ציבורית. גם זה לוקח לא מעט זמן.

בסופו של דבר מגיעים, מחזיקים את הילדים קצר וצמוד – אין מילה בעיברית שמתארת את העומס המטורף של האנשים שהיה שם היום. עשרות אלפים, בחיי. כולם מטיילים להם על הרציפים. פחד אלוהים. אני מצרפת תמונות של כלבי ים. קצת פחות מפחיד מאנשים.

הבנות רוצות לאכול בריינפורסט קפה. אני מחליטה להיות פסימית, ומודיעה שאין מצב שיש שם שולחן – ניצן אומרת "מה אכפת לך, בואי ננסה". מה אכפת לי באמת.

נכנסים, ואני שואלת מה הסיכוי שיש להם שולחן לששה. הבחורה בכניסה אומרת – "אתם מוכנים לחכות 15 דקות?" ברור שמוכנים. היא אומרת – תכף נקרא לכם. ואיך שאנחנו עומדים לזוז – היא אומרת – "או הנה, השולחן שלכם מוכן". אנחנו הולכים לשולחן – המסעדה, כצפוי – מדהימה, ואין לתאר את גודלה. 500 מקומות ישיבה (היה שלט, לא ספרתי J)

מפה לשם אכלנו אוכל טוב, וישבנו שם די הרבה זמן.

ביציאה – שוב מיליונים של אנשים, ואנחנו מוצאים את דרכנו חזרה לחשמלית. דוחק שלא יאמן – ופקקים – על הפסים של החשמלית. אין דברים כאלו.

בסוף מגיעים למלון, עוברים דרך סופר וקונים כמה דברים למחר (יש גבול לכל תעלול).

הילדים עוד משתוללים בחדר, הבנות קצת מבואסות (לא הצלחנו להגיע גם ל- old navy היום. אני חושבת שהן מתחילות להפסיק להאמין לי כשאני אומרת שמתישהו נלך ויהיה בסדר). זאב נופל שדוד, ושרון ואני הולכים לעשות כביסה. הפעם לא היו סבתות, וגם המייבש עובד מהר. מכונה אחת + ייבוש = פחות משעה.

זהו. גם היום הזה נגמר.

אי אפשר להגיד שחווינו את סן פרנסיסקו במלואה, וגם לא מצאנו את כל זויות הצילום השוות. כמו בשאר המקומות – אנחנו בעיקר מבינים כמה לא הספקנו – ונדע מה לעשות כשנגיע לכאן שוב (בעיקר לנסות לא להגיע בסופשבוע, ואם כן – בלי פסטיבלים, בבקשה)

מחר נוסעים ליוסימיטי. זה אמור להיות מסע של ארבע שעות. נראה איך נעבור אותו. עוד לא החלטתי אם לצאת על הבוקר או לנצל את הבוקר לעוד כמה דברים כאן (קניות?!)

אנחנו מתחילים להתרגש לקראת ההגעה ללוס אנג'לס. מחכים לנו שם אנשים שאנחנו מאוד מאוד רוצים לפגוש.

סיכום יום 11 –

יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק.

ממול האווזים, שטים בין הסירות
וגשר הזהב יפה כמו בסרט
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
היית אומרת שמפה את לא חוזרת

יום 10 - השמים הם הגבול

8/10/2011

ראשית – אציין את היום הזה כיום השבירה. כולם נשברים היום – רבים, מתייאשים, עייפים, רוצים הביתה, רוצים להתקשר לחברים והטלפון שלי לא עובד... בכל זאת, לצאת מהשגרה זה לא פשוט, לשמוע אנגלית כל היום למי שלא דובר אנגלית זה מתסכל, ולהתגעגע לחברים זה באסה. הקטנים רוצים הביתה ולפעמים סתם לא רוצים כלום. הגדולות רוצות לראות ולעשות עוד ועוד ולקנות ולהסתובב ולא להחמיץ כלום, ולקטנים אין כוח. זאב רוצה לעבור את כל זה בשלום, ואני – אני מחכה שיתחיל כבר הכיף J

אנחנו קרועים מעייפות רוב הזמן, ובעיקר הערב, ואני מניחה שמחר בבוקר נקום והכל יראה יותר טוב.

הבוקר התחיל בוושינגטון, עם ארוחת בוקר מפנקת והתארגנות ליציאה. יש להם איילות שמגיעות מהיער השכן ואוכלות את העשב בגינה. ואנחנו חשבנו שסנאים זה cool...

הפיליפינית הגיעה היום מוקדם כי ערב יום כיפור, והכינה לכולנו ארוחת בוקר וכריכים לנסיעה, והמארחים שלנו עזרו לנו לסיים לארוז ואפילו מישהו אחר סיבל לאוטו במקומי. נסענו לשדה התעופה – ואני חייבת להודות שמהיום הזה הייתי הכי לחוצה בכל הטיול. כל הסיפור הזה של הזמנת כרטיסי טיסה באינטרנט בלי שום סוכן או מידע או איש קשר קצת הלחיץ אותי – וגם – להחזיר אוטו, להסתדר עם המזוודות שלנו, לטוס, לקחת אוטו חדש...

בכל אופן, הגענו לשדה, החזרנו את האוטו, עשינו צ'ק אין בתוך דקות ופתאום כבר לא היו מזוודות, ואז היה לנו המון זמן להעביר עד הטיסה. בסופו של דבר את כל הזמן הזה – עד הדקה האחרונה ממש העברתי בלרוץ ברחבי הטרמינל עם שרון ולנסות למצוא חנות שבה אוכל להחליף את האוזניות שהוא קנה בכניסה לנמל התעופה במיטב כספו – רק כדי לפתוח את האריזה ולגלות שהן שבורות. חמש דקות לפני הבורדינג קניתי לו זוג אוזניות חדש ודבק מהיר שאיתו אני אמורה עוד לנסות לתקן את הקודמות. בחמש הדקות שנותרו עמדתי בתור לקנות אוכל לטיסה, כי בטיסות פנים בארצות הברית לא מחלקים אוכל. וזהו. עלינו למטוס.

הכל הלך בצ'יק, המראה, ואז טיסה של חמש שעות.

הפעם בטיסת יום, כולה מעל היבשת, אני חייבת להגיד שהארץ הזו מדהימה אותי.

מיילים על פני מיילים של כלום. שדות, אגמים, מרחבים פתוחים שאין בהם כלום.

כמה שטח. יש מקומות שאתה רואה מלמעלה כבישים – ריקים. נפש חיה לא נוסעת שם. מדבר רגע אחד, ולצידו פסגות של הרים מושלגים. נהר רחב, ומשני צידיו יערות.

פשוט מדהים. וכמה פוטנציאל לא מנוצל. אני חושבת שכל מי שגר במקום כמו ישראל לא יכול שלא לחוש כמוני – כמה צפוף אצלינו. כמה ריק אצלהם (ברוב היבשת, לא בשדרה החמישית דווקא).

חמש שעות, ואנחנו בקצה השני של היבשת. הלכנו לשכור אוטו חדש, ושוב שידרגנו לרכב גדול יותר. גם ככה קשה עם המזוודות אז אין מצב שאני מעלה אותן על גגון. בכל אופן יש לנו רכב גדול ומרווח (עוד 250 דולר, הפסקנו לספור). מזג האויר פה נהדר, למרות שגם בחוף המזרחי היה לנו סבבה, פה יש מין אוירה של אביב, אפילו שסתיו.

הגענו למלון, ויצאנו לאכול פה מתחת למלון בהמבורגריה נחמדה. אחר כך חשבנו לנסוע עוד קצת לעבר הנמל ולהסתובב, אבל השעה 19:30, ובשבילנו זה כבר 22:30, ובמיוחד בשביל מעין ושרון זה כבר יותר מדי. שניהם התחננו לחזור הביתה (למלון, כלומר) ומיכוון שגם ככה לא מצאנו חניה, חזרנו כלעומת שבאנו. שניים קטנים מקטרים, שתי גדולות מאוכזבות, שני הורים מתוסכלים.

אמרתי לכם. נקודת שבירה.

מחר יום חדש, נבחן את סן פרנסיסקו באור יום, ונעשה את זה עם רכב, כדי לא להרוג את כולם עוד לפני הצהריים. בסיבוב שעשינו הערב ראינו שיש rainforest cafe. נראה לי שמחר נלך לאכול שם. יש לנו משם זכרונות טובים מקנדה ומפריז.

סיכום יום 10 – גמר חתימה טובה.