יום 11 – כמה אנשים נכנסים ברציף אחד?

8/10/2011

קמים בבוקר, וניצבים בפני סוגית ארוחת הבוקר. במלון הזה אין ארוחת בוקר (לקח לפעם הבאה – לא מזמינים מלון בלי מטבח או ארוחת בוקר). מכיוון שאנחנו בשעון החוף המזרחי, אנחנו קמים מוקדם ממש, ואני אופטימית, יוצאת לסיבוב מחוץ למלון, לחפש מקום לאכול בו או סופר לקנות בו משהו לאכול. אנשים מאוד מוזרים מסתובבים ברחוב בסן פרנסיסקו לפני 7 בבוקר. לא נעים. רק מנקי רחובות וכל מיני מפחידים שכנראה הסתובבו כאן כל הלילה. אני ממהרת חזרה לחדר, בידיים ריקות.

הוחלט לאכול במסעדה שמתחת למלון. אתמול אכלנו שם המבורגר, בבוקר מגישים שם ארוחת בוקר. מתארגנים ויורדים, אוכלים פנקייקים וביצים מקושקשות. החשבון יוצא 60 דולר לששה אנשים. לארוחת בוקר. רושמת לעצמי את הלקח מהפיסקה הקודמת.

אחרי שאכלנו, אנחנו יוצאים באוטו לסבוב אתרים בעיר – מתחילים בנסיעה מערבה, לעבר הים, ומנסים לנסוע מסביב. לצד השני של העיר הגענו בשלום, אבל הדרך לשם רצופה רחובות ושדרות, בערך כל 50 מטר – שלט עצור. מגיעים לים, ונוסעים לעבר הפארק, הנסיעה כבר מתארכת, אז מחליטים לעשות הפסקה ולצאת קצת מהאוטו. נופלים בדיוק על פסל לזכר השואה, איש מאחורי גדר תיל, וערמת אנשים מאחוריו. יופי. מכל המקומות בעיר הזו.

ממשיכים לנסוע, אנחנו מקווים להגיע לגשר – ואז קורה משהו מדהים. אנחנו 200 מטר מהגשר – ולא רואים אותו. יש ענן ענק יושב על כל המפרץ (תבינו – כל השאר בשמש נפלאה), ופשוט אין גשר.

בשניה אחת אחרי הרגע האחרון אני קולטת שאנחנו מפספסים אותו. מנווטים חזרה, ועולים על הגשר (זה נשמע מהר, אבל כל סיבוב כזה לוקח בטח קרוב לחצי שעה כמו כלום). נוסעים בערפל, ומגיעים לצד השני, שם אנחנו מחנים, ויוצאים כדי לצלם כמה תמונות. קשה בערפל. כמו שרואים, לא ממש רואים שאנחנו בסן פרנסיסקו, נכון?

עשינו כמיטב יכולתנו, וחזרנו חזרה על הגשר. רוצים להגיע לרחוב לומברד. נוסעים, מתברברים, והבעיה העיקרית היא שאני לא מצליחה לקרוא כלום במפה. הכל כתוב כל כך קטן – בחיי שאני מתחרשת ומתעוורת. עם משקפיים או בלי – לא מצליחה לעקוב אחרי שמות הרחובות.

בסוף מגיעים לחלק המדהים של הרחוב הזה, הילדים מרוצים עד מאד, ואז מתחילים להרגיש את הלחץ בסביבות המזחים.

מסתבר (לא התכוונו) שבדיוק בסוף השבוע הזה (יש לנו מזל), יש בעיר איזה הפנינג הצדעה לחיילות הים האוויר והיבשה. מה זה אומר?

כל הרציפים מלאים בנחתים ומלחים, ואוניות של הצי עוגנות בכל מקום.

הופעות ואירועים בכל מקום.

מטס באוויר – כל הבוקר וגם בצהרים – טיסות פעלולים, מטוסי קרב, מטוסי פעלולים וכדומה. על הקרקע – מיליונים של אנשים יצאו לשמש לצפות במטס.

נוסעים עם האוטו ומנסים למצוא חניה. יש המון מגרשים – המחירים נעים בין 35 ל- 50 (!) דולר. גם כשכבר היינו מוכנים לשלם – אין שום מגרש עם מקום פנוי לאוטו כמו שלנו. אחרי סיבובים אינסופיים בפקקים ובין מיליוני אנשים – מחליטים לחזור למלון, להשאיר את האוטו שם, ולבוא בתחבורה ציבורית. גם זה לוקח לא מעט זמן.

בסופו של דבר מגיעים, מחזיקים את הילדים קצר וצמוד – אין מילה בעיברית שמתארת את העומס המטורף של האנשים שהיה שם היום. עשרות אלפים, בחיי. כולם מטיילים להם על הרציפים. פחד אלוהים. אני מצרפת תמונות של כלבי ים. קצת פחות מפחיד מאנשים.

הבנות רוצות לאכול בריינפורסט קפה. אני מחליטה להיות פסימית, ומודיעה שאין מצב שיש שם שולחן – ניצן אומרת "מה אכפת לך, בואי ננסה". מה אכפת לי באמת.

נכנסים, ואני שואלת מה הסיכוי שיש להם שולחן לששה. הבחורה בכניסה אומרת – "אתם מוכנים לחכות 15 דקות?" ברור שמוכנים. היא אומרת – תכף נקרא לכם. ואיך שאנחנו עומדים לזוז – היא אומרת – "או הנה, השולחן שלכם מוכן". אנחנו הולכים לשולחן – המסעדה, כצפוי – מדהימה, ואין לתאר את גודלה. 500 מקומות ישיבה (היה שלט, לא ספרתי J)

מפה לשם אכלנו אוכל טוב, וישבנו שם די הרבה זמן.

ביציאה – שוב מיליונים של אנשים, ואנחנו מוצאים את דרכנו חזרה לחשמלית. דוחק שלא יאמן – ופקקים – על הפסים של החשמלית. אין דברים כאלו.

בסוף מגיעים למלון, עוברים דרך סופר וקונים כמה דברים למחר (יש גבול לכל תעלול).

הילדים עוד משתוללים בחדר, הבנות קצת מבואסות (לא הצלחנו להגיע גם ל- old navy היום. אני חושבת שהן מתחילות להפסיק להאמין לי כשאני אומרת שמתישהו נלך ויהיה בסדר). זאב נופל שדוד, ושרון ואני הולכים לעשות כביסה. הפעם לא היו סבתות, וגם המייבש עובד מהר. מכונה אחת + ייבוש = פחות משעה.

זהו. גם היום הזה נגמר.

אי אפשר להגיד שחווינו את סן פרנסיסקו במלואה, וגם לא מצאנו את כל זויות הצילום השוות. כמו בשאר המקומות – אנחנו בעיקר מבינים כמה לא הספקנו – ונדע מה לעשות כשנגיע לכאן שוב (בעיקר לנסות לא להגיע בסופשבוע, ואם כן – בלי פסטיבלים, בבקשה)

מחר נוסעים ליוסימיטי. זה אמור להיות מסע של ארבע שעות. נראה איך נעבור אותו. עוד לא החלטתי אם לצאת על הבוקר או לנצל את הבוקר לעוד כמה דברים כאן (קניות?!)

אנחנו מתחילים להתרגש לקראת ההגעה ללוס אנג'לס. מחכים לנו שם אנשים שאנחנו מאוד מאוד רוצים לפגוש.

סיכום יום 11 –

יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק.

ממול האווזים, שטים בין הסירות
וגשר הזהב יפה כמו בסרט
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
היית אומרת שמפה את לא חוזרת