פירוק ואינסטלציה, מראות משדה הקרב

אז איך משפצים בית?
בהתחלה, כך אמרו לי הורסים.
כשהתהלכתי בבית הריק וקצת בכיתי על כמה ערום ומסכן הוא נראה, סיון המעצבת שהיא מורת הדרך שלנו אמרה לי: "יש לך מזל שלא הורסים אצלכם קירות, זה החלק הקשה באמת".
אז נכון לא הורסים קירות (כמעט) אבל ארונות מפרקים, מדפים מעיפים, דלתות מסירים ומשקופים עוקרים.
יום אחד באתי לתת אוכל לחתול שהשארנו מאחור והנה בחניה שלנו עומדת מכולה.
ובתוך המכולה הולכים ונערמים תילי תילים של דברים שמאסנו בהם.
היה לי קצת לא נעים מהדלתות, אז המשכתי לנסוע ולא עצרתי להיפרד.

הריסות שלב א', בקטנה

אבל את החתול צריך להאכיל, ולכן אני שם כל יום.
אז בהתחלה - פירקו ארונות.
אחר כך - פירקו את הפנלים מהקירות וקילפו את הטפטים.
תוך שלושה או ארבעה ימים כבר לא היה מטבח, ולא היה זכר למזנון בסלון.
כשסיימו לפרק, חשבתי שאפשר לנשום לרווחה. יופי.
ואז הגיע האינסטלטור.

איש נחמד, שביום הראשון שפגש אותי שאל איפה אנחנו שומרים את האוכל לחתול. הוא מגיע בבוקר, מאכיל את בובי, מתניע את הפטישון ו....
כאן מגיע החלק של ה"נלהב".
כל מה שחשבתי על "פירוק" עדיף לשכוח. למעשה מחליפים את כל תשתית המים בבית, וזה אומר - צנרת חדשה בכל הבית, וחוץ מחציבה ברורה למיקום מקלחונים ואסלות - מעבירים דרך הרצפה את כל הצנרת החדשה.
זה אכן משמח מאד, לדעת שהכל יהיה חדש (במיוחד כשרואים את צנרת הברזל החלודה שמוציאים מהקירות), אבל אתם רק יכולים לדמיין מה הולך שם, בבית.
בעצם למה לדמיין? הנה, צרור תמונות מלבב 😍

כשאומרים אינסטלטור, מתכוונים לזה...

כל יום אני מגיעה, וכל יום הבית נראה פחות כמו בית ויותר כמו מסך משחק של סנייק...

אלכסון הוא אסון

נדמה לי שלאט לאט אנחנו מבינים את המשמעות של הפרויקט הזה, שנכנסנו אליו בקפיצת ראש חגיגית.

השמועה אומרת שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
נדמה לי שכבר ברור, שעדיין ממש לא חשוך.
החשמלאי עוד לא נכנס לעבודה, ולתחושתי כשהוא יגיע, הוא יביא איתו פטישון, בדיוק כמו של האינסטלטור...

ובינתיים, אנחנו סופרים שלושה שבועות למגורים בדירה בנופית.
את רובם העברתי על הקו נופית-טבעון, בהסעות בית ספר וחוגים.
יודעי דבר אמרו שזה יעבור מהר ובסוף יהיה ממש כיף.

אז אמרו.

החלק הכי קשה (עד כה)

כן, עברתי דירה כמה פעמים בחיי.
ארזתי, זרקתי, פירקתי, נתקעתי עם ארגזים לא מפורקים. הכל כבר עשיתי, ותמיד עם איזה תינוק ברקע.
אבל תמיד תמיד היינו במגמת עליה. מהמעונות בטכניון לדירה קטנה משלנו. מהדירה הקטנה לדירה עם גינה. מהדירה עם הגינה לפנטהאוז עם חדר נוסף, וממנו לבית שכור בטבעון.
לפני 12 שנים עברנו לבית הזה, שהוא שלנו, גדול ומרווח, עם גינה וחניה וכל מה שרצינו בשבילנו ובשביל הילדים.
כל מעבר כרוך במאמץ גדול ובתשישות.
אתה אורז את כל חפציך, בתקווה שחלק מהם מוצאים את מקומם הראוי בפח, וביום אחד אתה קם בבוקר בבית אחד, והולך לישון בערב עם כל מיטלטליך וילדיך - בבית חדש.

חוויה כמו זו שאנחנו עוברים כאן - עוד לא היתה לנו.

קודם כל - האריזה. בגלל שאנחנו עוברים לזמן קצר יחסית, אנחנו לא באמת צריכים את כל הציוד שלנו איתנו.
עברנו גם לדירה מרוהטת אז רהיטים כמעט ולא באו איתנו (למעט כסאות, כונניות ושני שולחנות כתיבה).
זה הפך את כל מלאכת האריזה למתוחכמת יותר - בכל רגע נתון היו לי שלוש ערימות - זו שבאה איתנו, זו שנארזת לשלושה חודשים, וזו שעפה (לפח או לתרומה).
זה אומר לחשוב על כל פריט, לגעת כמעט בכל דבר, לעבור שוב ושוב תהליכי פרידה מחפצים ורהיטים שכבר לא משרתים אותנו.
כל מי ששאל אותי קיבל את אותה התשובה - זה שיעור. שיעור לחיים באופן כללי.
עבדנו מאד קשה בתהליך הזה, וכל הזמן נדמה היה שהוא לא יסתיים לעולם. הסוף רק נראה רחוק יותר ומייאש יותר בכל יום.

ובסוף הגיע היום הזה, שבו אתה הולך לישון בבית אחד וקם בשני.

אז על דירת המפלט שלנו עוד אספר (או ליתר דיוק איך ארבעה אנשים (ועוד אחת במשרה חלקית) מצטופפים בדירה בגודל של הדירה הראשונה שלנו - עם כל הציוד שלהם).
אבל היום - הפרידה מהבית.

כן אני יודעת שזו פרידה זמנית. וכן, אני יודעת שהסיבה טובה ומוצדקת, ושכשנחזור יהיה לנו בית מהג'ורנל.
ובכל זאת - כשמגיע הרגע ואת עושה סיבוב בבית ריק כמעט לגמרי, וערום מכל החפצים והרהיטים שהיו החיים שלנו בשנים האחרונות, זה, איך לומר, לא קל.

ולא הכנתי את עצמי נפשית לזה. אני מודה.

יום אחד אלו יהיו התמונות של "לפני"

הסתובבתי אבודה בין החדרים, שומעת את ההד של הצעדים על הרצפה המלאה תלתלים של אבק.
כשאין לך מקום חליפי להרגיש בו בבית, זה לא כל כך פשוט להישאר בלי כלום.

את רוב הרהיטים תרמנו או מכרנו, מכשירי חשמל מצאו את דרכם לתרומה למשפחות שזקוקות להם כעת יותר ממני, ונשארנו למעשה עם כל כך מעט - כמעט כמו כשעברנו למעונות בטכניון (רק עם ציוד אישי של ארבעה ילדים, וטונות של חפצים, כן?)

מרגישה מוזר, ולמען האמת - קצת אבודה.

ביום רביעי מעבירים את הבית לקבלן, ומשם יתחילו עידכונים קצת יותר אופטימיים, אני מקווה 😍

חשיבה חיובית ונדל"ן חמקמק

ובכן, אמרנו סוכות, נכון?
אז הנה הוא כאן, למרות שקצת קיוויתי שהוא לא יגיע.
אין ברירה וצריך להעלות הילוך.

אבל לפני זה, אני חייבת לכם סיפור על דירות, מחשבות וטיימינג.

בתחילת הדרך עוד חשבנו שנוכל לשפץ בקיץ. בחופש הגדול, כשאין לימודים, חשבתי שנוכל לגור משהו כמו חודש אצל ההורים שלי.
מקום יש, ורצון לארח אותנו גם יש, ואין ספק שזה היה יכול להיות מפנק ונוח.
חשבתי שזה יהיה שיפוץ מהיר וזריז, ובלי שנרגיש נוכל לחזור לבית חדש.
ובכן, כידוע, המציאות לא בדיוק זרמה עם התכניות שלי.
גם לוחות הזמנים לא בדיוק, וגם אורך השיפוץ שדימיינתי הסתבר כלא ריאלי.
אם ככה, אין ברירה, והתחלנו לחפש דיור חליפי בטבעון א בסביבתה הקרובה.
בכל זאת, שני ילדים פה עדיין בבתי ספר (רוב הזמן, כן?), חברים, חוגים והחיים עצמם..

ברגע מסויים נדמה היה שיש לנו פיתרון, בביתם של מכרים שנמצאים ברילוקיישן. בגלל שלא היה ברור לנו מתי יבשילו התנאים להתחיל בשיפוץ עצמו, לא יכולנו לדעת בדיוק מתי אנחנו צריכים את הבית ולכמה זמן, ולכן הדברים נשארו תחת הסכמה עקרונית, אבל לא סופית.

ברגע האמת, בערך לפני חודש, התחילו הקצוות להיסגר והיה ברור שאנחנו מתחילים בספטמבר (התחלה, אמצע או סוף. עוד לא ידענו).
כשרצינו לסגור את כל הפרטים מול החברים הסתבר שהיה שינוי קל בתכניות, ו... הבית לא פנוי.

בשניה הראשונה אתה נבהל נורא.
כל כך הרבה אי וודאות בפרויקט מהסוג הזה ואז משהו שכר חשבת שסגור - נפתח מחדש.
אחרי חמש דקות של היפר ונטילציה, החלטתי לנקוט בשיטת החשיבה החיובית 😃
בדיוק סיימתי סדנה מרתקת של אלון אולמן, ואחד הדברים המרכזיים שלקחתי משם (בינתיים, יש עוד הרבה) היא התובנה שאם נחשוב שאכלנו אותה ואין פיתרון, נגלה, למרבה ההפתעה, שאין פיתרון.
החלטתי לחשוב חיובי בכוח. ממש להכריח את עצמי - יש אי-כאן דירה שמתאימה לנו, ומחכה לדיירים. אנחנו רק צריכים למצוא אותה.

מחשבה זה יופי, אבל ביננו, אנחנו צריכים דירה, בטבעון, מרוהטת, פנויה מיידית, וממישהו שמוכן להשכיר לשלושה חודשים. what are the odds?

תחת ענן ורוד של חשיבה חיובית כתבתי בכל מקום אפשרי. בפייסבוק, בווטסאפ, בכל הקבוצות הרלוונטיות שאני חברה בהן ואף פעם לא כותבת בהן הודעות פרטיות. שלחתי את לחמי על פני המים, והאמנתי מכל הלב שהדירה תתגלה.
בכל מה אפיק שניסיתי, כל המאמצים עלו בתוהו ויותר מזה, אנשים כתבו לי (באהבה ומתוך רצון טוב) שלא אמצא כי זו בקשה מסובכת/מאתגרת/קשה...
ואני המשכתי לשכנע את עצמי לחשוב חיובי 💗

בין לבין, קיטרתי לאמא שלי ולאחיות שלי בווטסאפ (תכל'ס, זה מה שעושים כשמבואסים, לא?)

בנקודה הזו, היקום החליט לזמן את צירופי המיקרים שהיקום יודע לזמן.
אחותי, שהטלפון שלה לרוב לא מקבל הודעות (תחליפי כבר!) ראתה את ההודעה שלי. זה מאד לא אופייני כי כאמור הטלפון שלה מסנן, ובנוסף היא גם היתה באמצע יום עבודה.
במקרה ברגע הזה מולה ישבה מישהי, שאחותי ידעה באופן כללי שהיא עוסקת בנדל"ן. אחותי חשבה שאם יש לי בעיית נדל"ן זה יכול להיות יעיל לשאול מישהי מהתחום, ושאלה בעדינות אם אולי במקרה היא שמעה על דירה מהסוג המבוקש.
הגברת אמרה שהיא מצטערת, לא יכולה לעזור כי היא עובדת רק באיזור חיפה והקריות, אבל רגע, מה בדיוק אני מחפשת? אחותי פירטה והיא אמרה "לי יש דירה כזו, בנופית. עומדת ריקה. אין לי בעיה להשכיר לכמה זמן שהיא צריכה".

בום.

שמעתם איך היקום התיישר?

שעתיים אחרי ששיחררתי את הבקשה חסרת הסיכוי שלי לחלל, משכנעת את עצמי שזה אפשרי - כבר היתה לנו דירה, מרוהטת, פנויה, במרחק 10 דקות נסיעה מהבית, גמישה בתאריך הכניסה והפינוי, ועם בעלת בית נחמדה ממש 😍

ובכן. הדירה ברשותינו, סיימנו לנקות והתחלנו להעביר חפצים. יש לנו עוד שבוע לקפל פה הכל ולצאת.

our little home away from home

עכשיו נשאר רק הפרט הקטן של לכווץ חיים שלמים של משפחה מבית גדול, מרווח ועמוס, לדירת שלושה חדרים.
בקטנה.

ארון ריק (אילוסטרציה). אחד מתוך המון. כן ירבו...

חדר אחד, ריק, מחכה לשיפוץ
(כן, אני יודעת שהוא מהמם גם ככה. ובכל זאת)

תשליך

ביום שבו הבנתי שאני צריכה לפנות את הבית לשלושה חודשים, כמעט ויתרתי על כל הפרויקט.

לא, אי אפשר לגור בבית תוך כדי שיפוץ, ולא, זה לא יכול לקרות בחופש הגדול שבו אולי נעשה את זה כמעט בלי להרגיש.
מדובר על שלושה חודשים, בזמן לימודים ועבודה, ואנחנו חייבים לצאת - ולהשאיר בית ריק...

אני די בטוחה שלכל אחד יצא פעם לעבור דירה. אתה אורז את כל מיטלטליך, בשאיפה מוותר על חלק מהחפצים וזורק או מוסר הלאה, אורז הכל ועובר למקום חדש - ופורק הכל שם.

במקרה שלנו זה לא בדיוק ככה.
אנחנו עוברים לשלושה חודשים, לדירה קטנה ונטולת מקומות איחסון. ניקח איתנו רק את מה שחייבים.
כל השאר - צריך להיארז ולחכות במחסן עד שנשוב.

בסדר, חשבתי לעצמי, אז נארוז ונכניס למחסן. הבעיה היא שהמחסן שלנו היה מלא עד אפס מקום. שנים של איסוף כפייתי של חומרי יצירה, ציוד וחפצים - מילאו את המחסן כך שבקושי אפשר להיכנס אליו ביום רע, וביום טוב - אי אפשר למצוא בו כלום.

אז השלב הראשון היה לפנות את המחסן.

כל פיסת בד, כל חרוז וכל דף צבעוני נאספו אל המחסן הזה באהבה רבה לאורך שנים. כבר כמה פעמים סידרתי, ומעולם לא ניפרדתי מכלום. ידוע לכל שאם מישהו צריך צבע, בריסטול או חתיכת בד - אפשר פשוט להגיע אלינו ויש לנו הכל. דורות של צופיפניקים הכינו כאן צ'ופרים לחניכים, ותמיד כשצריך משהו - צריך רק להצליח להיכנס למחסן - והוא שם.
הבנתי שכעת הגיע הרגע שבו אני חייבת לשחרר.
ביום שבו מכרתי את קופסת החרוזים הראשונה - חשבתי שהשמיים יפלו, וזה כפי שניתן לנחש - לא קרה.
בדים, חוטים, ספרים וחוברות, כפתורים, סרטים ומה לא. הכל יצא לאור יום, ונמכר או נמסר באהבה.
הגעתי למסקנה ביני לבין עצמי שאם לא השתמשתי עד כה  - עדיף למסור למישהו שכן ישתמש. 
מי שעקב אחרי בפייסבוק ראה את זה קורה. פיצצתי את הפיד של כל חברי במאות פריטים. דעו לכם שאת כולם אהבתי אהבת נפש, ושיחררתי בלב שלם.

צעד קטן לפייסבוק, צעד גדול לטל

עם הזמן המחסן התחיל להתפנות, ובמקביל ערכתי רשימה של כללללל הארונות ומקומות האיחסון בבית.
החלטתי לחלק את המשימה לתתי משימות קטנות, שאפשר להשלים ב 10-15 דקות בערב, תוך כדי החיים.
כל ערב - משהו, ואם יש לי זמן וכוח - עוד משהו.
ככה השלמתי לאט לאט את מרבית הבית, בעסרתם האדיבה של שאר הדיירים...
אין לי דרך לתאר את כמויות הבגדים, החפצים והשטויות שהוצאנו מכאן.
על כל פריט  עצרתי לרגע, וחשבתי - האם אחרי שהבית יהיה משופץ ויפה, עדיין ארצה למצוא לפריט הזה מקום?
וככה נפרדנו מבגדים, מנרות ריחניים, מצלחות מטבח שרוטות, מטונות של כלי כתיבה ומצעצועים שנס ליחם.

למשל ארון בגדים (שלדעתי הכיל כמות בגדים פי שתיים מגודלו)

או אוסף של כל מוצרי הקוסמטיקה המיותרים בבית (עם ארבע נשים, כן?)

אין מילה יותר מתאימה לתיאור התהליך הזה פרט ל"תשליך". עדיין לא סיימנו ואנחנו כבר מרגישים איך כל משקל הפריטים שיצאו כאן מהבית - כאילו ירד מעל הכתפיים שלנו.
יש הגורסים שחייבים לפנות את הדברים הישנים שמכבידים עלינו כדי לפנות מקום לחדשים.
היו כאן דברים שאפילו לא ידענו שמכבידים עלינו. הם היו ארוזים וחבויים כל כך טוב מאחורי דלתות ובתוך מגירות, שביום יום לא ידענו אפילו שהם קיימים.
90% מהחפצים הללו משמחים היום אנשים אחרים שקנו אותם במחיר סימלי, או קיבלו אותם במתנה.
זה גורם לי שמחה רבה, ובעיקר - מייצר אצלינו בבית אנרגיות חדשות של התחדשות וצמיחה.

אם לא יצא לכם להיתקל עדיין, אני ממליצה בחום לקרוא קצת (או קצת יותר, למשל את הספר) של מארי קונדו "סוד הקסם היפני".
אם תחפשו אותה באינטרנט, תמצאו יפנית מוזרה שמקפלת בגדים בצורה קצת מוגזמת, אבל מאחורי הפרקטיקה של הקיפול מסתתרת גישה שבהתחלה חשבתי שהיא טיפשית - והיא ממליצה למיין את כל הפריטים בבית לפי "מה שגורם לך אושר" ומה שלא - החוצה. זה נשמע קצת מוזר (וגם העובדה שגרביים לא אוהבות להיות מגולגלות ולמען כבודן רצוי לקפל אותן...)
אבל תשמעו מאחת שקראה, וגם טרחה לקפל את כל הגרביים שלה (והן עדיין מקופלות, אחרי כמעט שנתיים!) -
אפילו אם תקחו מזה טיפה - זה המון.
אז הספר נמצא, למשל, כאן.
וכדאי לכם גם לצפות (אם עוד לא ראיתם) בסרט "מינימליזם" בנטפליקס.
אין סיכוי שתמצאו אצלי 15 פריטי מלתחה לכל החורף, אבל בהחלט חלק מהרעיונות עושים סדר בעיניים וקל יותר על הנשמה.

אז מה המצב עכשיו?
הבית כבר מתחיל להתרוקן, דברים שלא עוברים איתנו נארזו ונכנסו למחסן בארגזים ממוספרים (ומתועדים בטבלת אקסל, כמובן), ועדיין יש פה כמויות של ציוד ובלגן קבוע, שלא ברור איך נשתלט עליו.
מתי אנחנו עוברים?
בסוכות, שזה ממש לא עוד הרבה זמן.
wish us luck :)

יכול להיות שהבית שלנו הוא לא באמת "שלנו"?

כבר ראש השנה, קשה להאמין. עברנו כבר כל כך הרבה מאז פסח, כשחזרנו - ובתכלס - עוד לא עברנו כלום.

כשסיון הגיעה אלינו הביתה מיד אחרי הנסיעה, סיפרנו לה כמה אנחנו אוהבים את הבית, וכמה נמאס לנו ממנו.
כמה הוא מושלם בשבילנו, וכמה בעיות יש בו שאנחנו לא מצליחים לפתור.
הסברנו בדיוק למה כן, וגם במדוייק למה לא.
וסיון אמרה לי משהו שהיא כבר אמרה לי בעבר, בפעם הקודמת שבה היא היתה פה:
"כשאתם גרים בבית שלא אתם עיצבתם, אתם כאילו גרים בבית של ממישהו אחר".

12 שנים שאנחנו גרים בבית של מישהו אחר.
המטבח מתוכנן לפי ההרגלים של מישהי אחרת.
הרהיטים שלנו - אבל מסודרים לפי המחשבה של מי שגר כאן לפנינו.
התאורה - במקומות שבהם הבעלים הקודמים של הבית מיקמו אותה.
מה הפלא שזה לא בדיוק אנחנו?

אז מה השלב ראשון? מודד. מודד שצריך להגיע ולייצר שירטוט מדויק של הבית לפי מה שיש בשטח.
כשהתקשרתי אליו לקבוע הוא שאל מה גודל הבית, כמה קומות וכמה חדרים.
עניתי בזהירות, כי ידעתי שבטלפון זה נשמע דבר אחד, אבל כשהוא יגיע - מחכה לו פה משימה קשה.
או כמו שהוא אמר: "מי שתיכנן את הבית הזה היה קצת שיכור, לא?"

כן. טיפה.
קירות אלכסוניים, נישות מוזרות ועוד הפתעות.
המדידה לקחה שעה וחצי יותר מהצפוי, ועלתה 1,000 שקלים יותר :)
אבל התוצאה - שירטוט מדוייק של הבית, ואפשר להתחיל לעבוד.

מצ"ב קומת כניסה, ויש לנו ארבעה מפלסים...

עם השירטוטים האלו ויחד עם סיון ישבנו, ושוחחנו מחדש על כל חלל וחלל בבית. מה יש בו כעת, ומה היינו רוצים שיהיה בו בעתיד. בדימיוני ראיתי איך סיון מפעילה את כישוף העיצוב, ומייצרת עבורנו תכניות לבית חדש לגמרי, שלא נצליח להכיר בכלל אחרי השיפוץ.
בפועל - הגענו לשבת איתה על התכניות וההצעות, וגיליתי, למרבה ההפתעה, שמה שיש לי עכשיו זה לא רע בכלל.
מכיוון שהחלטנו מראש שקירות אנחנו לא שוברים (כמעט), כי חלוקת החדרים למעשה מתאימה לנו מאד, גילינו שחוץ מכמה שינויים מינוריים - זה בעצם כן הבית שלנו.
לא חייבים לשנות בכוח את מה שעובד לנו טוב, נכון?
אז אם נתעלם רגע מה"הלבשה", העיצוב והצבע - היו לי ממש כמה בקשות קטנות.
אני רוצה שהכיריים, שהיום נמצאים במקום שרואים ישירות מהסלון, יזוזו מקו החזית למקום מעט מוסתר יותר.
אני רוצה שבסלון הרהיטים יסובבו כך שלא תהיה חסימה של המרחב לכיוון הכניסה (וזה אומר להזיז את הטלויזיה, לא פשוט עם חלונות הענק שלנו על שניים מתוך שלושה קירות).
אני רוצה להחליף חדרים בין ניצן למעין (סליחה ניצן, מבטיחה שהחדר החדש יהיה קטן אבל מושלם).
ויש לי כמובן כמה דברים שאני רוצה לעשות אחרת בחדרי האמבטיה...

את כל הבקשות האלו, ואחרי עבודת שיעורי בית מאומצת של כולנו -   סיון הופכת באורך פלא לתכניות, רשימות, הנחיות ושירטוטים.
בשירטוטים זה נראה כאילו לא שינינו הרבה. אבל יש דברים שלא רואים בשרטוט...

והדבר העיקרי שלא רואים בשירטוט הז את הבלגן שלנו. החיים, אתם יודעים. ארונות מלאים, מדפים צוברי אבק, ספרים שאיש אינו קורא, ציוד ששכחנו שיש לנו. מאות אלפי פריטים שלכולם יש מקום איחסון, כשהבית מסודר הוא דווקא נראה סביר...

הבעיה, שבשביל לשפץ בית - צריך לרוקן אותו...

וכאן מתחיל האתגר האמיתי...

איך מגירה במטבח הופכת למהפך

בבוקר ההוא הוא הכין לי קפה, כרגיל. התא של הקפסולות במכונה התמלא והוא בסך הכל רצה לרוקן את התכולה לתוך שקית המיחזור.
כשהוא פתח את הדלת של הארון במטבח, וניסה לשלוף את המגירה של המיחזור החוצה - היא (שוב) יצאה מהמסילה.
"זהו! נמאס לי מהמטבח הזה!"

12 שנים אנחנו גרים בבית הזה, וכל מה שעשינו כאן היה צבע על הקירות. את המטבח גם צבעתי כבר פעם, אבל זה רק קוסמטיקה. לא עשינו כלום מעבר לזה.

ואז, כשישבנו לשתות את הקפה, הוא אמר "המטבח הזה מבאס אותי כל יום. אני רוצה לעשות מטבח חדש, שיהיה לנו כיף בו וכל המגירות ייפתחו כמו שצריך".
הגיוני, סה"כ. אנשים מחליפים מטבחים כל הזמן.
אבל אז אני אמרתי: "אם כבר מפרקים את המטבח, אז יש בעיה אחרת. הרצפה בבית הזה מרוצפת באלכסון, ואני שונאת את זה. אני רוצה ריצוף חדש. אם מורידים את המטבח, זו הזדמנות"
והוא אמר: "אבל אם רוצים לרצף צריך גם לפרק את המזנון בסלון, הוא מונח על הרצפה..."
ואני אמרתי: "ומזמן כבר רציתי שיהיה לי משרד כמו שצריך"
"והדלתות הרקובות בכל החדרים"
"והקרמיקה המיושנת בכל חדרי השירותים"
"ולמה אין לי ראש גשם במקלחת??"

ואז הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: "בחיים זה לא יקרה. אין לנו כסף ואין לנו אומץ"
והמשכנו לשתות את הקפה.


בשבת יצאנו יחד לטייל ממש ליד הבית. צילמתי איזו כנסיה באלוני אבא, וממש לידה ראיתי שלט על בית  -"למכירה".
הצצתי מעבר לגדר והבית נראה בדיוק כמו שדמיינתי פעם שבית החלומות שלי יראה. גינה מהממת, בריכה מפנקת, סטנדרט בניה גבוה... אפילו מבחוץ רואים שזה בית מושלם.

כנסיה באלוני אבא. לא בתמונה - בית (כנראה מושלם) למכירה

"הנה, כזה בית אני רוצה. פה בטוח שהמגירות לא מתפרקות במטבח".
זאב, בשביל הקטע, נכנס ל"יד 2" וחיפש את הבית. כמובן שמצאנו. כמובן שהיו שם תמונות של הבית מבפנים. כמובן שיש שם ריצוף מושלם ומטבח כפרי מהמם וחדרים מדוגמים, ומקלחת עם ראש גשם.
טוב, אז הנה חלום שלעולם לא נגשים, החלפנו מבטים מפוייסים, והלכנו להכין עוד קפה.
בזמן שהכנו קפה, ניצן לחצה על הכפתור של "פנה לבעל הנכס לקבלת פרטים נוספים" והכניסה את מספר הטלפון שלי.

שלושה ימים אחר כך אני מקבלת שיחת טלפון ממתווך."ראיתי שהתעניינתם בבית, אשמח לתת עוד פרטים"
אל תשאלו אותי מה הפרטים, הכל נשמע לי כמו "מושלם, מושלם, מושלם, מושלם, כזה אני רוצה, מושלם, 6 מיליון ש"ח"

חחחחחח

הבית שלנו שווה פחות מחצי, להערכתי.
אנחנו אוהבים את הבית שלנו, אוהבים את המיקום שלו, מרוצים מהשכונה ומהבית בכללי. הוא פשוט קצת מתפרק.

ובנקודה הזו הבנו שאין ברירה. הולכים לשפץ.
זה חשבון פשוט. אם נשקיע עשירית מההפרש בין שני הבתים, יהיה לנו את בית החלומות שלנו, כאן.

אז מה עשינו?
נסענו לתאילנד.
אמרנו אחד לשניה "טוב עכשיו נוסעים, אי אפשר לחשוב על זה עכשיו, נראה כבר כשנחזור"
אופס, כמעט.

אז עשיתי מה שכל בנאדם הגיוני היה עושה, וממש לפני שנסענו לתאילנד - התקשרתי לסיון.
על סיון עוד אכתוב הרבה, אבל קבעתי אתה פגישה בבוקר שאחרי שאנחנו נוחתים.
אין חרטות.
נחזור בחמישי - והיא אצלינו בששי, עם הג'ט לג והכל.

וככה יצאנו לדרך.
מעולם לא בנינו, מעולם לא שיפצנו.
מעולם לא העזנו לחלום על בית חלומותינו.
עד היום.

תישארו, אספר לכם איך הולך :)

שששש.... בודהה שוכב

למודי ניסיון מהרפתקאות אתמול, החלטנו להצליח היום להגיע לארמון המלך, ויהי מה.
עשינו מה שאדם סביר היה עושה במקומנו - לקחנו מונית וביקשנו ממנו להסיע אותנו לארמון. לא מטרו, לא טוקטוק, לא סירה, לא הליכה בחום המתיש. מונית ממוזגת ותודה רבה.
וככה הגענו ישירות לארמון, לבושים בבגדים צנועים (כמה חם להיות צנוע!) וחמושים במצלמה.
אל הארמון נכנסים אחרי שעוברים סקירה קפדנית של הלבוש - למרבה המזל עברנו - בזכות שרון שלבש לכבוד המאורע שארוואל פילים חינני (השאר לבשו ג'ינס).

נכנסנו. כבר סוג של הצלחה!

הארמון אכן מפואר מאד, חצר ענקית מלאה מקדשים מפוארים ומלאי פרטים קטנטנים, ואפשר היה להתרשם מהם שעות אם לא היה כל כך חם ואם לא היו שם כל כך הרבה אנשים. עיקר המאמץ שלי הושקע בלנסות לצלם זוויות שייצרו את הרושם שאנחנו שם לבד. לא קל, אבל מקבץ מהצילומים - מצ"ב.

ארמון המלך, הגרסה שנראית כאילו אנחנו לבד

בארמון יש גם מקדש מרכזי ובו שוכן בודהה האיזמרגד. מומלץ ומתואר בכל ספרי הטיולים. צריך לחלוץ נעליים ולהיכנס בתור לתוך ההיכל שבו הוא שוכן, רק כדי לגלות שקצת כמו הילד המשתין בבריסל, כשאתה ניצב מול הדבר האמיתי הוא, איך לומר, קטן.
אבל הנה, ראינו גם אותו (אסור לצלם אותו אז תצטרכו להאמין).

אחרי שהחלטנו סופית שסיימנו לתור את הארמון, עברנו משם אל הבודהה השוכב.

טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
פסל מטורף באורך 46 מטרים וגובה 15 מטר של בודהה שוכב, שאתה הולך לאורכו - כאן אין סיכוי לתפוס צילום שיבהיר את גודל המאורע, זה פשוט ענק.

לא ישן, רק נח

אה, ויש לו גם כללי התנהגות קשוחים. שימו לב:
1. אין לגעת בפסל (סבבה, נתאפק)
2. לנשים אסור לגעת בנזירים (כאילו שרציתי)
3. לנשים אסור להושיט חפצים ישירות לנזירים (ההפסד כולו שלכם)
4. אסור לעשן (קל)
5. NO PDA - אסור להפגין חיבה בציבור (כאילו שבחום הזה כשכולנו מזיעים היינו מתחבקים ומתנשקים, בואו...)

בסוף הביקור אצל בודהה (השתדלנו לא להפריע בשנ"צ) היה לנו ברור שמכאן - זה רק למלון. ראינו את פנינות התיירות של העיר, ואפשר ללכת לבריכה.
חזרנו אל המלון המפנק במונית, וממש ליד המלון ישבנו לאכול במסעדה - שזכתה אצלינו בתואר "המסעדה עם השירות הכי גרוע בתאילנד רבתי". חיכינו לאכול משהו קרוב לשעה, למרות שהיינו היחידים במסעדה (אולי בגלל זה היינו היחידים) וגם כשהאוכל כבר הגיע הוא היה די דוחה. בכל און, מפה לשם הגיעה השעה המתאימה לחזור למלון, לעלות אל הלאונג' הפתוח עם משקאות ונישנושים, ולהרגע קצת בבריכה.
את הערב האחרון שלנו בעיר העברנו, איך לא, בקניון.

אם תשאלו אותנו מה הקניון החביב עלינו (לא שגרמנו את כולם, אבל ממה שראינו) דווקא טרמינל 21 שווה את ליבנו. מערבי במידה, עם גימיק עיצובי, חנויות שאפשר להבין ממבט בחלון הראווה שלהן מה מוכרים בהן (זה לא דבר של מה בכך, תאמינו לי) והכי חשוב - שירותים מהסרטים.

כשאסלה מגיעה עם הוראות הפעלה - זה סימן טוב

וזהו. היום האחרון שלנו בבנגקוק הגיע, ואיתו סיומה של חופשה שקשה מאד לסכם.
אלו היו למעשה שלוש חופשות שהודבקו יחד. כל אחת באווירה אחרת, עם סגנון אחר ועם קצב אחר.

אנחנו, שזו הפעם הראשונה שלנו במזרח, הכנו את עצמינו להזיה, וקיבלנו אותה, לדעת כולנו.

זה היה מופלא לפרקים, וקשה לפעמים.
רוב הזמן רצינו שזה לא ייגמר, אבל מדי פעם ממש רצינו הביתה.
היה לנו הווי מצחיק, חוויות שילכו איתנו לתמיד, תמונות מטריפות (חייבת להתיישב להכין אלבום) ושעות של זמן איכות עם שניים מתוך ארבעת הילדים המופלאים שלנו (ולשתיים שלא היו איתנו, אני מכינה רשימת המלצות של אמא לטיול התרמילים שלהן)

עכשיו, כשאני כותבת את הסיכום הזה מהמחשב שלי, בבית, אני יכולה להגיד גם שזכינו לחלוק את הטיול הזה עם השותפים הטובים ביותר שיכולנו לבקש. תודה לכם - גל, יערה, שירה וליבי. קאפונקאאאאההההה :)

השמינייה הסודית :)