אופנה אקדמית

כבר הרבה זמן אני מבשלת את הפוסט הזה, והפעם החלטתי שהגיע זמנו.
אני מתחילה בדיסקליימר אודות ההכללות שתקראו מייד, ומתנצלת קולקטיבית בפני כל מי שלא מסכים עם המיון הרדוד המתואר להלן.
 
מי שמכיר אותי ואת קורות חיי יודע, שבמהלך שנים ביליתי משהו כמו 15 שנה בין שבילי הטכניון, ואני עדיין שם.
לאורך השנים יצא לי להיחשף גם לאוניברסיטאות אחרות, ובכל פעם שאני מבקרת בקמפוס אחר אני שמה לב לעובדה המדהימה שהאווירה והסטודנטים בקמפוס שונים ממקום למקום.
הראו לי צילום של סטודנט, ואומר לכם מאיזו אוניברסיטה הוא מגיע.
אז הנה המיון שלי לסטודנטים באוניברסיטאות ישראל. לא סקרתי מכללות, עימכם הסליחה :)

הטכניון - טוב , זו לא בעיה, תזפזפו לפרק האחרון של "היפה והחנון", בחלק של החנון. כן. יש דברים כאלה, והם מסתובבים בחופשיות ברחבי הקמפוס. סתורי שיער, עקומי משקפיים, מבולבלים ושקועים בפתרון של שיעורי הבית האחרונים בפיזיקת הקוונטים. לעולם אין לדעת מתי תגיע לפתע ההארה לפתרון. יש גם מעט בנות בטכניון, רובן לובשות "תמנון" (יש חנות בבית הסטודנט. תלבושת אחידה).

אוניברסיטת חיפה - לאוניברסיטת חיפה יש שער, ובשער שומר. לפעמים נדמה לי שהשומר בודק את אישורי הכניסה של כלי הרכב וגם את גובה העקבים וכמויות הג'ל בשיער. בנות שאינן טופפות על עקבים במכנסי סקיני אינן בנמצא, ולכל הבנים יש ג'ל בשיער. רובם לא מדברים עברית. אני מניחה שזה חשוב, כי לעולם אין לדעת אם לא בדיוק כרגע עובר מולך חתן פוטנצניאלי.

אוניברסיטת תל אביב - טוב, כאן זה תל אביב, כן? כולם מתוקתקים, בבגדי מותגים וחולצות מכופתרות. צועדים בשבילי הקמפוס במראה מוקפד, כי לעולם אין לדעת מתי תגיע ההזדמנות העיסקית הבאה.

אוניברסיטת בר אילן - טוב, כאן אתם לא צריכים אותי - חצאית ג'ינס ארוכה וכיסוי ראש אופנתי, כיפה סרוגה וציציות מציצות. ספר תהילים קטן תמיד בשלוף, כי לעולם אין לדעת מתי הקב"ה עשוי להתפנות להקשיב לתפילותיך.

אוניברסיטת באר שבע - כאן אני הכי אוהבת לבקר. זה תמיד עושה לי את זה. קודם כל, יורדים מהרכבת ומקבלים את החום ויובש של המדבר לפנים. זה בכלל איזור אקלימי אחר ממה שיש לנו כאן, בצפון ובמרכז. אחר כך הולכים על גשר ארוך עם קקטוסים ממוספרים לצידו, והדבר הראשון שרואים מהקמפוס זו הבריכה. הסטודנטים בבאר שבע לובשים גופיות ושרוואלים, או שמלות חוף מטריקו עם כפכפי הוואיינס, וכמעט לכולן מציץ בגד ים מתחת לשמלה. לעולם אין לדעת מתי יתבטל שיעור וכולם יקפצו לבריכה.

תובנות לגבי מוסדות אקדמיים שלא סקרתי יתקבלו בברכה:)

השבוע יומן אירועים

כל שבוע אני מתנחמת בזה שאולי בשבוע הבא העומס ירד קצת, ואצליח לנשום.
איכשהו כשהשבוע הבא מגיע, אני מוצאת את עצמי שוב במירוץ מטורף, בלי אויר.

השבוע, אני יודעת מראש שהשבוע הבא יהיה מטורף, ואפילו יותר, כי ככה זה כשנוסעים לחו"ל. הכל קורה לך עד השנייה האחרונה. אי אפשר להירגע עד ששותים הפוך בארקפה של הדיוטי פרי.

אז ככה נראה היומן שלי, בינתיים:

• ביום ראשון יש אירוע לכבוד 100 שנים לטכניון, עם מופע של ריטה. בזמן הזה יש לי דאבל בוקינג - מסיבת פרידה מהמורה של ליאור שעליה אצטרך לוותר.
• ביום שני אני צריכה לנסוע לרצות באוניברסיטת באר שבע - 6 שעות נסיעה הלוך ושוב בשביל 3 שעות הרצאה...
• ביום שלישי יש טקס קבלת מנוי בספריה לעולים לכתה א'. ואפילו שכבר יש לנו מנוי משפחתי - טקס זה טקס.
• ביום רביעי יש פעילות קבלת פנים בבית הספר לעולים לכתה א' - שלא נשכח חלילה, ואם עוד לא הבנתם, אנחנו עולים לכתה א'...
• ביום חמישי פנוי כרגע. אולי אני אצליח לארוז.
• ביום ששי אני נוסעת, לבד. מוזר. 

יש לי דף מלא משימות שאני צריכה להספיק לעשות לפני הנסיעה -

• מסרתי נעליים לתיקון,
• הזמנתי משקפיים חדשות,
• הטלפון שלי מאושפז,
• ויש לי מליון פינות לסגור בעבודה, למרות שאיעדר רק שבוע.

איך זה קורה שתמיד משאירים את הכל לרגע האחרון? מה היה קשה כל כך למסור את הנעליים לתיקון לפני שבועיים? או לפני חודשיים כשהעקב נשבר?
על הטלפון אני מקטרת כבר שבועות, ועד עכשיו לא העזתי להגיע למרכז השירות של אוראנג' (בצדק, אגב, שרפתי שם אתמול קרוב לשלוש שעות).

ככה אני, עד שאין לי דד-ליין על הראש - הזמן בורח לי בין האצבעות.

אני צופה שלא יהיה לי זמן לכתוב עוד השבוע, ובטח שלא עד שיחזירו לי את הסמארטפון (הוא חסר לי כל כך, זה כואב...), אבל אני חושבת שבמהלך השבוע באנגליה אצליח לתעד את חוויותיי הבינלאומיות מהסדנה...

אז אני לוקחת אויר, ונתראה בארקפה בדיוטי פרי בששי אחר הצהריים, כן?

E=m*g*h

בשעה 10:45 בבוקר אני מקבלת שיחת טלפון מהילדה, וזה לא מבהיל אותי.
מה יש להיבהל? ילדה גדולה, מה כבר יכול לקרות?
אני שומעת אותה מתגלגלת מרוב צחוק, והיא אומרת: "אמא, יש לנו בעיה, קחי את המורה"
בשלב הזה אני קצת נבהלת, אבל גם המורה צוחקת, אז אני שומרת על קור רוח, והמורה מתחילה בדיווח.
הם לא בבית הספר, יצאו ליום פעילות במרכז הנצחה (את זה דווקא ידעתי), ובהפסקה ישבו בחוץ.
ליאור ישבה מתחת לעץ אלון.
בשלב הזה חשבתי שהיא התלכלכה ממשהו, אבל המורה ממשיכה.
לפתע נפל מהעץ בלוט (שכה יהיה לי טוב, ככה אמרה המורה!), ופגע לליאור בראש.
מסתבר שהעור בקרקפת של ליאור ממש ממש דק, נפתח לה הראש וכמויות אימה של דם התחילו לזרום.
מעבר לכביש במרכז ההנצחה יש תחנה של מד"א, המורה רצה איתה לשם אבל כמובן שלא הייתה שם נפש חיה.
מעבר לכביש השני - קופת חולים מכבי, והן התייצבו שם, בחדר האחיות, ליאור ספוגה בדם, שלא מפסיק לזרום לה מהראש.
האחיות עצרו את שטף הדם ("איך משריטה כל כך קטנה ירד כל כך הרבה דם?"), ואמרו לה שהיא צריכה להיות בהשגחה.

בשלב הזה התקשרו אלי.
ליאור צריכה בגדים נקיים, ואסור לה להיות לבד בבית, אז...
אמרתי למורה שתיקח פתק מהאחות, ואני כבר מגיעה, אבל ליאור הודיעה לי שממש לא. אין שום צורך לעזוב את המשרד בשל בלוט.
מה שנכון - נכון.
אמרתי בסדר, אם יש בעיה תתקשרו, ובינתיים אנא שלחו לי תמונה, אני צריכה את זה בשביל הבלוג. להלן.

בסופו של דבר המורה הקפיצה אותה הביתה, היא החליפה חולצה (עוד הספקתי לשמוע אותה שואלת את האחיות בקופת חולים אם יש להן במקרה חלוק מיותר להשאיל לה במקום חולצת בית הספר הספוגה בדם) וחזרה לפעילות שיגרתית.

תחקיר מעמיק בעקבות האירוע, איסוף ראיות מהשטח וחישובים פיזיקליים המבוססים על משקלו הממוצע של בלוט בעונה זו של השנה (רמז: זו לא עונת הבלוטים!) הוביל למסקנה המצערת והלא משעשעת בעליל שכפי הנראה מה שפגע לה בראש היתה אבן, שנזרקה אקראית על ידי שני ילדים מהכיתה (לא מודים!).

זה די מצער כי אני חייבת לומר שמעבר לשיחת הטלפון ההזויה של השבוע (גם של החודש ואולי אפילו יותר) אין ספק שהפציעה הזו היא מתחרה ראויה לתואר פציעת העשור, ומאיימת על הכתר שאוחזת עד עתה, כמובן, הפציעה ההיא.

עכשיו, אחרי תום הארוע, אין לנו אלא לשמוח שליאור לא ישבה תחת עץ קוקוס (טוב, זה טבעון פה...).
ניוטון, מאחוריך!

משחקי הרעב

במהלך החג, בין ארוחה לארוחה, סיימתי לקרוא את משחקי הרעב.

אני די בטוחה שכל מי שקורא אותי קרא את הספרים, או שמע עליהם, או ראה את הסרט, או שהילדים שלו ראו את הסרט...
במקור נכתבו הספרים האלו לבני נוער, אבל בני הנוער שלי ממש לא בעניין של מתח, אלימות וסאב-טקסט.
חברות המליצו לי לקרוא, וגם הביאו לי את הספרים בזה אחר זה - ואני, כצפוי, נתפסתי.
כל אחד מהספרים נקרא אצלי תוך יומיים, והעסיק את ראשי עוד ימים רבים אחרי.
העולם המוזר והרחוק של פאנם הוא לא כל כך מוזר, ולא כל כך רחוק מהעולם שלנו, שבו במדינות המערב יושבים ומצקצקים שפתיים מול צילומי הטבח בסוריה, מול מלחמות האזרחים באפריקה, ומול הפליטים מאריתריאה.

הגדרות המחושמלים שמקיפים את מחוז 12 כדי שתושביו לא יצאו - אינם שונים בהרבה מהגדרות בהן עלינו להקיף את עצמינו כדי שלא לפגוש את תושבי המחוזות הזרים ברחובותינו, וזה עוד כלום לעומת מה שיקרה (פה, ובשאר מדינות המערב) כשהעולם יתחמם, תרתי משמע, ונחזור להילחם מלחמות מים, כמו בימים עברו.

איך אפשר שלא להשוות בין הילדים במחוזות - הכורים, החקלאים, התופרים וכל השאר, לבין הילדים הקטנים בבנגלה-דש שיושבים שעות על גבי שעות ותופרים עבורינו מותגים, כשמרביתנו כאן, בקפיטול, לא משקיעים אפילו שניה של מחשבה מאין הם הגיעו, ומי שילם עליהם בשפיותו ובריאותו.

דווקא לא משחקי הרעב עצמם החמיצו את ליבי, אלא התיאורים של החיים, השווקים השחורים, העוני והקושי, ויותר מהכל - לפחות בספר הראשון - הקבלה של המצב, החיים תחת התנאים הללו - ללא סימני שאלה או ניסיון למחות. מתי שהוא אנשים פשוט קיבלו את הגזרות, ולמדו לחיות ככה. עצוב.

מתוך הספר השני, נגעה לליבי יותר מכל הארוחה, שבה אנשי הקפיטול אוכלים ואוכלים, ללא מגבלה, ואז מקיאים - כדי לעשות מקום לעוד אוכל.
הכל כל כך טעים, איך אפשר לוותר?
עד כמה אורח החיים שלנו רחוק מהתיאור הזה?
קטניס ופיטה עומדים מול השפע הזה, ולא מבינים איך יכול להיות שבמחוזות ילדים גוועים ברעב כשבקפיטול אוכלים - ומקיאים כדי לאכול עוד. נשמע מוכר?

בספר השלישי, המלחמה הבלתי נמנעת סוף סוף פורצת, ואתה כל כך רוצה לקוות ולהאמין שיהיה פה סוף טוב, ותהיה קצת תקווה. למרבה המזל, מדובר בתסריט אמריקאי, אז אפשר לסמוך על הסופרת שתספק את הסחורה, אבל עמוק בלב אני יודעת - שאין מנצחים בעולם של פאנם.
עמוק בלב אני יודעת, אחרי שקראתי במקביל את משחקי הרעב ואת עמודי החדשות בעיתונים - ומצאתי כל כך הרבה הקבלות - שגם בעולם שלנו - הפערים בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות כה גדולים - עד שאין לי מושג אם אפשר בכלל לגשר על הפער.

ובגלל שהפוסט הזה התקבל כה דכאוני ומייאש, אני מצרפת תמונה של הבת שלי, אחרי קטיף פטל בשדה יעקב.

קטניס אוורגרין - או לא?!

ואסיים בברכת "ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם"...

שופינג מושלם (עם אג'נדה!)

יש דברים שכשאתה מוצא סוף סוף את הזמן לעשות אותם, אתה לא מבין איך לא עשית את זה קודם...
זה מה שקרה לי הבוקר.
גיליתי את חנות החלומות.

זה קרה לי ממש במקרה, דרך הפייסבוק. חברה הגיבה למישהו, שכתב משהו, אתם יודעים איך זה, וככה הגעתי לרונצ'ו.
יש בעסק הזה הכל - צדק חברתי, צדק סביבתי, הגיון כלכלי וטוב טעם, וכל זה קורה ממש שני רחובות מהבית שלי. איך פספסתי את זה עד עכשיו?
מדובר בחנות יד שנייה לבגדי נשים , כזו שאמא ובת פתחו ממש מתחת לבית, והיא מבוססת על העובדה המתסכלת שלכולנו יש ארונות מלאים אבל אין לנו מה ללבוש.
או שנמאס לי, או שלא בא לי יותר, או שקטן עלי, או שגדול עלי.
והרי ידוע שהבגדים הישנים של אחת הם הוינטאג' של האחרת...

בקיצור, הגעתי אל רוני עם כמה כאלו, שתקועים לי בארון, והשארתי אותם שם בקונסיגנציה - אם ימצאו להם בעלים חדשים (חדשות...) אקבל זיכוי תמורתם.
בינתיים, בביקור היכרות ראשוני קניתי לעצמי שמלה, חגורה וחולצה, ולבת שלי שני זוגות מכנסיים וסריג, הכל נקי, הכל במצב מעולה, הכל תלוי ומסודר בשלמות על קולבים (לפי צבעים ולפי גדלים! חלום!)

השארתי 215 ש"ח, לששה פריטים.

למתעניינים בסאגת התלבושת הלאומית שלי (אני נוסעת לכנס ואמרו ללבוש בערב "עדות" לבוש שמייצג את ישראל) - דווקא מצאתי אצל רוני חולצה לבנה רקומה (אפילו שתיים! בשתי מידות שונות! זה מדהים מה אנשים מוציאים מהארונות שלהם!), אבל מדידה קצרה הספיקה לי כדי להבין איפה עובר הגבול שלי, ולכן יאלצו להאמין לי שהלבוש הלאומי של ישראל הוא ג'ינס וטי שירט.

שורה תחתונה - בפעם הבאה שנופל עליכן קרייבינג קניות, או בסידור הארון הבא, או אחרי שתסיימו להוריד את החמישה קילו האלו, שמפרידים בינכן לבין מידה 38 - לכו על זה!

כל הפרטים בלינק שנתתי למעלה :)
טוב, בסדר, הנה הוא שוב - פה.

דברים שאנשים עושים ברכבת

* צילמתי היום, בנסיעה הלוך ושוב לתל אביב.
זהו פוסט בלי פואנטה. סתם אני, מעבירה את הזמן בנסיעה לתל אביב...

בודקים ערימה ענקים של מבחנים (הצצתי, זה היה מיצב במדעים לכיתות ה', בערבית...)

פותרים את כל התשבצים בכל העיתונים שחילקו חינם בתחנה

מסדרים יפה את כל העיתונים בסוף הנסיעה

מטעינים את המכשירים הסלולריים בחשמל על חשבון הרכבת, אפילו אם רק 8 בבוקר...

כותבים שירים

אוהבים (לא ביקשתי רשות...)

בוהים בפסים

קופאים מקורררר....

דאבל פארקינג

מנסים לפענח ראשי תיבות משונים (מישהו יכול לעזור?!)

הגעתי לתחנה. הגג של הרכבת מלמעלה...

ואם הגעתם עד כאן - צ'ופר קטן.
בדרך חזור טייל על הרכבת חב"דניק, וניסה לשדל את הגברים להניח תפילין.
ברביעיה שלנו - היינו ארבע נשים (אין קליינטים), אז הוא נעמד לידנו וצעק: "המשיח מגיע מברוקלין! בזכות נשים צדקניות!!"
ואני הרי כבר שנים טוענת שאני תמיד צודקת.
הנה הוכחה.
חבל שלא צילמתי (בוידאו)...

רגעים משני-חיים

בסוף השבוע האחרון ניסיתי לחשוב, אם הייתי צריכה לסמן רגע אחד בחיי שהוא עבורי רגע משנה-חיים, במה הייתי בוחרת.
למרות הקלישאה, אני חושבת שהרגע הזה עבורי היה רגע הלידה של הבן השלישי שלי, שרון.
זה לא זמן מתאים לסיפורי לידה, אבל כשאני מספרת על הרגע הזה אני תמיד מדמיינת איך יחד עם ההורמונים מייצרי החלב שהגוף שלי הפריש מיד עם הלידה, נחתו עלי תובנות של שלווה ורוגע, ומחקו את כל הלחץ שהייתי נתונה בו לפני הלידה, עם עבודה מלחיצה, חוסר הגשמה עצמית ובלי דקה לנשום. שרון נולד 10 ימים לפני הזמן ותפס אותי לא מוכנה, וזה מה שעשה את הרגע הזה עוד יותר משמעותי, והכי הכי לא צפוי.

בשבוע שעבר ליוויתי את הבת הבכורה שלי בשבוע שהיה אולי הקשה בחייה עד כה.
שבוע ההכנה לתערוכת הסיום של המגמה לגרפיקה בבית הספר.
חודשים של הכנות עברו בעצלתיים, המוזה התחבאה לה במשך תקופה ארוכה, ורוב השנה היא לא הצליחה למצוא את הכוחות להושיב את עצמה, ולקדם את שני הפרויקטים הגדולים שעליהם עבדה.
בסופו של דבר, אין להימלט מבחינת הבגרות וממועד פתיחת התערוכה, שהמשיכו להתקרב - למרות הכל, ולא היה מנוס אלא לסיים את הפרויקטים. בזמן. ובצורה מכובדת.

דמעות, לילות בלי שינה, הרבה נישנושים וויתורים על בילויים (כולל מדורת ל"ג בעומר :( ), שעות של ציור וצביעה, והמון כתמים של צבע על השולחן בפינת האוכל - אני לא חושבת שעד היום ראיתי אותה מוציאה מעצמה כל כך הרבה, בזמן כה מועט.

הלחץ נמשך עד הרגע האחרון, וסיום המשימות כל הזמן התרחק והתרחק, ככל שהיא עבדה יותר.
עזרתי איפה שיכולתי, תמכתי, פינקתי, פירגנתי, וכולנו השתדלנו לתת לה את הגב שהיא צריכה, והאויר שהיא צריכה.
ביום ששי בבוקר, התייצבנו בבית הספר, כדי לתלות את כל החלקים, ולהשלים את הפרזנטציה, רגע לפני שהבוחנת מגיעה.
שלוש כרזות ענקיות, לוגו, תפריט ושקיות למסעדת ארוחות בוקר דימיונית.
על הדרך מיתגנו גם צלחת וסכו"ם, ומפיות תואמות.

כשהכל היה במקום, נסעתי הביתה. השארתי אותה שם, בעולם שהוא כולו שלה, עם ההתמודדות שהיא כולה שלה, ולמרות שהבטחתי לעצמי לא להילחץ, לא באמת הצלחתי לנתק את עצמי.

אחרי שעה היא התקשרה.
על גלי התקשורת הסלולרית אפשר היה לשמוע את החיוך שלה.
את ההקלה, את האושר.

אחרי שבוע של קללות ויללות, שבו היא נשבעה לא להתקרב יותר לאקריליק ולמכחולים, הגיעה הבוחנת, ואמרה לה שהעבודה שלה מדהימה.

הקומפוזיציה, בחירת הצבעים, הרעיון שמאחורי העבודה והביצוע - כולם נפלאים.
"שלא תחשבי אפילו לעזוב את המקצוע הזה", היא אמרה לה, "את נולדת להיות מעצבת גרפית!"

טוב, בתור זו שילדה אותה, אני יכולה להגיד שלא ילדתי אותה להיות מעצבת גרפית, אלא להיות כל מה שהיא תרצה להיות.

יש לי הרגשה, שבכמה משפטים ובעיניים מאירות, בוחנת אחת לבגרות בעיצוב גרפי העניקה לבת שלי רגע משנה חיים.