לפעמים, בערב, אחרי שכולם הולכים לישון אני מרשה לעצמי לחלוץ את המגפיים האדומות ולתלות את הגלימה.
בדמיוני אני סופר-וומן. ויש לזה הוכחות בשטח.
אני רצה כמעט כל בוקר, האימונים משתלמים ואני כבר ממש רצה. לא לסירוגין, לא בערך. ארבעה קילומטרים של ריצה. יום כן יום לא.
אני עובדת קשה כל היום (יותר קשה משחשבתי, יותר שעות משדמיינתי) אבל נהנית מכל רגע ועושה עבודה טובה (לדעתי הלא קובעת, אבל זה הבלוג שלי, אז whatever)
אני מבשלת אוכל טרי (כמעט) כל יום, וזה המון לעומת מה שהיה קודם, כשהילדים אכלו בעיקר קורנפלקס או פסטה ברוטב שליאור מכינה (עכשיו כשאני חושבת על זה אני לא בטוחה שזה לא יותר טעים ממה שאני מבשלת...)
הבית במצב סביר רוב הזמן (למעט השבוע, מזל שלא ראיתם), הכביסה לא מצטברת, הכלים במדיח ולא בערימה בכיור, ויש מי שיסיע לחוגים וחזרה, לצופים וחזרה, יאסוף מהצהרון ולא תמיד כשכבר חושך.
וכששואלים אותי מה שלומי, אני עונה שהכל מעולה, ובאמת - הכל נפלא.
הכל נפלא אם מעלימים עין מהדברים הקטנים שהם לא. ואפילו יותר טוב, רואים אותם ובוחרים לקבל אותם. גם אם לא באהבה - אז בסלחנות. בעיקר כלפי עצמי.
אני, למשל, בוחרת לא להסתכל מה קורה מתחת למיטה בחדר השינה שלי. זה המקום שלפיו אפשר לראות מתי הייתה פה עוזרת (רמז - כבר שבועיים היא מבריזה. המצב רע).
המנורה שהתחלתי לשפץ לפני חודש עוד עומדת, בחלקים, בפינת המשפחה, מחכה שאצבע אותה בצבע חדש, והכרית שהתחלתי לסרוג לניצן, שחסרים בה עוד שלושה ריבועים וזהו - ארוזה בשקית על המזנון. ממתינה לי.
לארוחת ערב היום לא הכנתי כלום מבעוד מועד ולכן אכלנו פלאפל (אבל עם המון תוספות, בהרכבה עצמית, כולם היו ממש מרוצים).
ורק כדי להדגיש עוד יותר את הפער בין המציאות לדמיון - שרון ביקש שאבוא לשחק איתו באיזה משחק קופסה (כן, 10 בלילה, יום ששי) ואמרתי שאני תכף באה כי אני משכיבה את מעין. ואני פה. כותבת בבלוג. במקום.
אני די משוכנעת, שגם בבית של סופר-וומן יש כלים בכיור מדי פעם, והרצפה לא תמיד ללא רבב.
לא ברור לי מי משחק עם הילדים שלה משחקי קופסה בזמן שהיא יוצאת להציל את העולם,
אבל אין ספק שהיא עושה את זה עם שיער מתוקתק ואיפור מהודק ועם ניצוץ בעיניים.
בדיוק כמוני.
מדי פעם מחלחלת בי התובנה - שיש לי עוד לאן לשאוף.
למשל -
השבוע השכנה שלי שאלה אותי אם יש לי מגהץ אדים.
אמרתי שלא, וממילא בעלי מגהץ אז זה לא אביזר שאני בקיאה בו.
היא הסבירה לי שהייתה לה שיחה בעבודה (כנראה שסופר-וומן עובדת גם אצלה במשרד, כי אחרת אני לא מבינה איך זה יתכן) לגבי יכולות הגיהוץ המופלאות של מגהץ האדים, והיא הגיעה למסקנה שהיא חייבת אחד כדי לגהץ איזו שמלה מסויימת, סרבנית גיהוץ במיוחד. כשאמרתי שאני לא יודעת כי ממילא אני לא מגהצת ובמגהץ שיש לנו בבית כבר מזמן אין אדים, היא אמרה שגם היא לא מגהצת כמעט כלום, חוץ מהשמלה ההיא - וחולצות בית ספר של הילדים.
...
מה?
מי מגהץ חולצות בית ספר?
טובי המוחות עבדו שנים על ההרכב הנכון והטקסטורה הנכונה של בד הטריקו בדיוק כדי שלא נצטרך לגהץ חולצות בית ספר.
ברגעים האלו (וכשמישהי מספרת לי למשל, איך היא יושבת כל אחר הצהריים ומציירת עם הילדים שלה בצבעי אצבעות) אני חושבת שאולי אני צריכה לחתום ויתור.
להחזיר את הגלימה, להיפרד בצער רב ממגפי העקב האדומות, ולהסיר את המייקאפ.
אבל אז אני מסתכלת מסביב, ורואה שהילדים שלי הכי יפים בעולם, גם אם החולצה שלהם לא מגוהצת.
הבית שלי הכי נעים בעולם, ומלא באהבה וצחוקים גם אם הוא לא נקי (שזו דרך אלגנטית יותר להגיד שהוא בעצם מלוכלך)
ואף אחד לא רעב פה.
מחר אלבש שוב את הגלימה.
יש לי עולם שלם לעשות עליו רושם :)
