טוב שהראש מחובר לכתפיים

הכל קרה בגלל שהגעתי לאזור המרכז לפני הזמן.
הפגישה הייתה אמורה להתחיל ב 10:30, ואני הגעתי כבר ב 9:15 (איפה הפקקים כשצריך אותם?!)
אז זימנתי את אחותי לכוס קפה.
הכל קרה כי לא היה לה חלב בבית, ואז היא אמרה: "טוב, אז בואי ניפגש בקניון, עוד 10 דקות בארקפה?"
הכל קרה כי יש לי ביטחון עצמי אינסופי, וכשהחניתי את האוטו בחניון של הקניון (אה! חרוז!) הסתכלתי ימינה ושמאלה ואמרתי לעצמי: "הי, את, גברת עם המון בטחון עצמי, אולי תרשמי לעצמך איפה חנית?" ועצמי ענתה לי: "מה פתאום, את לא רואה שזה ציור של פיל עם מספר 2? פיל 2. זה הכל. פשוט תזכרי"
טוב, אז שתינו קפה, ואכלנו כריך בולגרית עם חצילים, וקישקשנו קצת, וצחקנו קצת, ואז היה כמעט 10:00 ונפרדנו.
חזרתי לחניון, והלכתי בביטחון לפיל הירוק מספר 2.
פיל 2.
הנה הפיל.
הוא ירוק.
הנה ה- 2.

איפה האוטו? (זה כמו "איפה הכסף?" רק פחות דמגוגי ויותר מביך)
הסתובבתי סביב הפיל. למעשה הסתובבתי בכל המכלאה.
אין אוטו.
לאט לאט התחלתי להילחץ.
עשיתי עוד סיבוב ועוד סיבוב, ובשלב מסוים מישהי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותי באוטו שלה סביב החניון כדי שאוכל למצוא את האוטו.
אחרי 10 דקות הבנתי שאני מאחרת והתקשרתי בבושת פנים להודיע שאני מאחרת כי איבדתי את האוטו.
בשלב מסוים חשבתי שאולי גנבו אותו, אבל לאור העובדה שמדובר באוטו לא אטרקטיבי בעליל, הברחתי את המחשבה המטרידה מיד.
אחרי 15 דקות שהרגישו כמו נצח, החלטתי ששום דבר טוב לא יצא מהמכלאה של הפילים, והלכתי לחפש חיה אחרת.

טוב. זה היה כבר לפני כמה ימים, וכמו שאתם בטח מבינים הגעתי איכשהו לפגישה וגם הביתה אחר כך.
זה בגלל שהאוטו חנה לו בתמימות מתחת לתרנגול.

אנשים אומרים שלכל דבר יש הסבר, ושמכוניות לא יכולות להזיז את עצמן.
פחחח.

אני, באופן אישי, למדתי שני דברים:
ראשית, לעולם לא להתקשר להודיע שאת מאחרת כי איבדת את האוטו (ממילא הפגישה התחילה באיחור, יכולתי להיכנס באלגנטיות בלי שאף אחד ירגיש ובלי לעשות לעצמי בושות)
ושנית, מעכשיו, אני מצלמת את סימני החניה. אם האוטו יזיז את עצמו, לפחות יהיו לי הוכחות.
הנה, זה מהיום:

למה אני אוהבת לגור בקרית טבעון

כמעט בכל יום חמישי אחר הצהריים, דופק אצלי בדלת ילד ג'ינג'י, עם דלי גדול ומלא פרחים ביד, ומציע לי פרחים לשבת. כולם יודעים שיש לי חיבה מיוחדת לג'ינג'ים שמוכרים פרחים, ולכן בדרך כלל אני קונה ממנו בשמחה.
השבוע הוא הגיע, חייכני במיוחד, וביקש למכור לי כלניות יפהפיות. לצערי לא היה לי כסף בארנק אז הוא אמר: "לא נואר, אשאיר לך את הפרחים ואבוא לקחת כסף מחר". אנחנו מדברים על ילד בחטיבת הביניים, משהו כזה, כן?
הוא כל כך שימח אותי, באופטימיות הקוסמית שלו ובביטחון ובאמון באנשים, שמיד לקחתי שני זרים. אמרתי לו תודה רבה ושלא ישכח לבוא מחר ושאלתי איך קוראים לו. "איתי," הוא ענה, "אני גר כאן בשכונה. את בטח מכירה את אמא שלי."
בששי אחר הצהרים הוא בא, שמח וחייכן כרגיל, ושילמתי לו 45 שקלים על שני זרים של כלניות עליזות.
זה גורם לי שמחה רבה לגור בישוב שבו הבן של השכנה יכול ללכת בבטחה בין הבתים, לדפוק על כל דלת, למכור פרחים ולהאמין שמישהו ישלם לו ביום אחר.
ובסוף מסתבר שאני באמת מכירה את אמא שלו. אנדריאה הייתה המורה שלי לזומבה :)
מותק של ילד, אנדריאה :)

*
בכל שעה - גם כשהכבישים עמוסים וגם כשרק מכונית אחת אקראית עוברת - אם מתקרבים למעבר חציה - יש 95% סיכוי שהנהג במכונית יעצור לפני המעבר וייתן לך לעבור. אני גרה כאן כבר 10 שנים עוד מעט. בדקתי את העניין סטטיסטית. לא מצליחה להירגע מזה, אבל בהחלט הצלחתי להתרגל...
*
ועוד דבר שקשור לנהיגה - בטבעון לא מצפצפים. כאילו שאנשים כאן לא ממהרים או לא עצבניים או שיש להם עודף סבלנות. לפעמים מישהו עומד עם האוטו סתם ככה באמצע הכביש ובא לך להסביר לו שהכביש לא שלאבא שלו (אולי זה הנכד של אלכסנדר זייד בעצם... צריך להיזהר) אבל אז אתה נזכר שפה זה לא מקובל. ומתאפק.
*
כי אנשים באים לכאן מכל הארץ לראות פריחה בשבת. ככה נראית החורשה מאחורי הבית שלי:

איפה הייתי חודש?

אז מה שקרה זה שבדיוק ב 1.1.2013 התעוררתי עם צוואר כואב.
לא גרון, מבפנים, אלא צוואר, מבחוץ.
לא עורף תפוס, או שריר מכווץ, אלא בלוטה נפוחה וכואבת - שאי אפשר לתאר.
מכיוון שאני חשדניסטית וגם קצת היוכונדרית, רצתי מיד לרופא שאמר שהוא חושב שזו דלקת בבלוטת התריס - ושאלך לעשות בדיקות.
טוב -  בדיקות, דקירות, המתנה, כאבים, ידה ידה ידה, בינתיים כבר לא יכולתי להזיז את הראש וכאבה לי השיניים, האוזן, השערות על הקרקפת. טירוף.
כן, בסדר, אחרי כמעט שבוע קיבלתי סוף סוף כדורים, והתחילה מגמת שיפור, עד שפתאום לא.
בסופשבוע בטבריה (מכל המקומות בעולם) התחיל לדמם לי האף, ולכאוב לי הראש, כמו שלא כאב מעולם.
לחץ דם גבוה, הסתבר אחר כך - זהו. הבלוטה שלי יצאה סופית משליטה.
וכולם יודעים שאני אוהבת שליטה.
מה זה אוהבת? חייבת שליטה!

הרופא אמר שעכשיו זו פעילות יתר והפציץ אותי בתרופות,
ואני, מצידי, הלכתי לפרופסורית מומחית שאמרה שלא, זו לא פעילות יתר בכלל.
זו בלוטה שנהרסה בדלקת ושפכה את כל מאגרי ההורמונים שלה לתוך  זרם הדם שלי.
אין טעם לקחת כדורים. רק את אלו של הלחץ דם.
עם כל השאר אין ברירה אלא להתמודד.
ייקח בערך חודש עד שהדם שלי "יתנקה" ואז נוכל לראות מה מצב הבלוטה בכלל. אם היא קמה לתחייה או לא.
ואני - בינתיים - חזרתי לתפקוד - אבל ממש לא במיטבי.
באחד הימים הייתי כל כך חלושה, שנאלצתי לחנות עם האוטו במגרש חניה באמצע היום, לעבור לספסל האחורי וללכת לישון.
בשאר הימים אני עושה כמיטב יכולתי לנוח קצת יותר מהרגיל.
לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.

בקיצר, בגלל זה לא כתבתי, הייתי מחוסלת, ובזמן היקר שבו אני מתפקדת - אני עובדת.

אבל לצלם המשכתי (אתם עוקבים בפייסבוק?) ומפה לשם חגגנו יומולדת 7 למעין (הנה הפוסט המרגש מהשנה שעברה).
הנה היא, במלוא תפארתה (אבל בתאורה גרועה)

ובסופי השבוע הבאים יש לנו ארוחות חגיגיות ואירוח משפחתי רב משתתפים (פעמיים), אז בטח יהיו חוויות ותמונות, ובכלל,
אני מקווה שהפוסט הזה יסמל סוף סוף את חזרתי לשיגרה.

רק בריאות לכולם!
  

תמונה אחת ביום, שבוע 1

סליחה שרק חמישה ימים, אבל השבוע התחיל ביום שלישי...
אני אנסה לסדר כל שבוע בדף נפרד,
אולי בסוף יצא מכל זה ספר...

בכל מקרה, למתעניינים, אני עובדת בפוטושופ, ומשתמשת בקיטים דיגיטליים חינמיים (בעיקר) שאפשר למצוא בקלות ברשת, והפעם כמעט לחלוטין בקיט rainy day sunday של Amy Bleser.
אז למי שלא עקב בפייסבוק, או באנסטגרם, או סתם נהנה לראות (כמוני) את כל השבוע במבט אחד,
הנה הוא:

המשך שבוע נפלא!

המשרד הירוק - פירסומים - 1

והפעם, קצר וקולע.

כדי לקבל כוכב אחד בקטגורית הפירסומים ממש לא צריך לעשות הרבה.

ליתר דיוק - לעשות כמה שפחות.

להימנע ככל האפשר מהדפסת פירסומים.

אם במשרד שלכם עוסקים, בין השאר בהפצה של ניוזלטרים, פירסומות או בהפקה של פירסומים - הציעו תמיד - ורצוי כברירת המחדל - את הגרסה האלקטרונית.

לקבל ניוזלטר או פירסום במייל משאיר בידי המקבל את הברירה אם להדפיסו או לא.

לשמור חוברת בגרסה אלקטרונית חוסך ניר, חוסך מקום וחוסך אבק.

המהדרין - מוסיפים בתחתית המייל בקשה מיוחדת להימנע מהדפסת המייל או המצורף ככל הניתן.

לשם דוגמה, אביא את אתר מוסד נאמן, שבו מופיעים כל הפירסומים של המוסד בגרסה אלקטרונית, להורדה.

קל למצוא, קל להוריד וקל לשמור, והכי חשוב - קל להתמצא ולחפש בתוך המסמך.

http://www.neaman.org.il/

יש עשרות דוגמאות לפירסומים שחבל להדפיס - ברכות שנה טובה, מידעונים ואפילו רשימת מספרי טלפון של המחלקה. פשוט שולחים במייל.

מי שמרגיש שהוא ממש חייב - יכול להדפיס (ואם כבר יש לכם כוכב מהאייטם הקודם, הוא בוודאי מדפיס דו צדדי :))

סופשנה

עוד רגע היא נוטשת. עשתה את שלה.
שניה לפני שמתחילה השנה הבאה, אני חוזרת אחורה לראות מה הספקתי...
עשיתי סקירה מהירה על הבלוג (מזל שיש תיעוד):

בינואר - קרלו אימפרטו אישר לי חברות, שירי ננעלה בשירותים (אחרי שנה כבר אפשר לגלות, נכון?), למדתי לבגרות במתמטיקה, וקיטרתי על הדיאטה ועל התארגנות הבוקר של הילדים.
בפברואר - השתפכתי פעמיים, בשני ימי הולדת של הבנות, ופעם אחת ביום האהבה.
במרץ - הייתי בתל אביב, הייתי בירושלים, והצלתי את הבן שלי מלצאת בפורים מהבית עם חליפה של מחנה ריכוז.
באפריל - היינו בצימר ושרון היה בטיול של הצופים, עמדנו שעות בתורים של תערוכת הפרחים, כתבתי על ענבר של אילנה בזכרונות מהמלחמה, ובאופן כללי הייתי אסירת תודה על החיים.
במאי - ליאור הבריזה מבית ספר, וזה לא קרה שוב מאז (למיטב ידיעתי), ניצן סיימה את פרויקט הגמר שלה במגמה (ואחר כך קיבלה בו 100!), קראתי את משחקי הרעב וזה הותיר עלי רושם עצום, וליאור ישבה מתחת לעץ אלון ונפל עליה בלוט :). וכמובן - היכרתי את רונצ'ו הנפלאה. בהחלט מאורע משנה חיים (וארון)
ביוני - הייתי נורא עסוקה ולחוצה, ולמרות זאת ואולי בגלל זה כתבתי המון. הייתי באנגליה, הצלתי את העולם וייצגתי בכבוד את ישראל, ואפילו הספקתי לבלות איזה יום וחצי עם מיכל. אחרי שחזרתי עוד חגגנו לאמא שלי יומולדת.
ביולי - פרץ החופש הגדול, והיתה מסיבת סיום, ומחנה צופים, ונסיעה של ניצן לחו"ל עם חברות. בקיצור - קיץ.
באוגוסט - חגגנו לניצן יומולדת ורוד, ומעין התחילה את כתה א'.
בספטמבר - החלטתי לעזוב את מוסד נאמן ולהמשיך הלאה, התעלמתי באלגנטיות מיום ההולדת שלי, וקפצתי ישר ליום ההולדת של שרון. ואז התחילו החגים. בהתחלה בקטנה - ראש השנה ויום כיפור...
באוקטובר - הגיעה חופשת סוכות, והריצה אותנו ברחבי הצפון חמושים בשני ילדים והמון סבלנות. אחר כך ניסיתי להתרגל לחיים החדשים שלי.
בנובמבר - התחלתי לכתוב פוסטים על המשרד הירוק (אני חייבת להמשיך), והייתי עסוקה באתגרי הורות חדשים.
בדצמבר - הייתי כל כך עסוקה שכמעט ולא כתבתי. והנה הוא כבר נגמר...

הנה, ככה עוברת שנה. כמה טוב שהכל מתועד, כי הזמן עובר כל כך מהר שלא מספיקים בכלל להפנים.

ובגלל שאני מכירה בערך התיעוד, אני לוקחת על עצמי שוב השנה משהו שניסיתי לעשותכבר לפני שנתיים -
פרויקט של "תמונה ביום"
365 תמונות, החל ממחר - כל יום בשנה אצלם ואעלה תמונה.
בפעם הקודמת שעשיתי את זה, הייתי קצת יותר מאותגרת טכנולוגית - היה לי טלפון מיושן ולא ממש חכם, עם מצלמה גרועה במיוחד, ולכן הייתי צריכה לסחוב איתי מצלמה כל הזמן. באיזהשהו שלב המצלמה התקלקלה והפרויקט גווע.
את מה שכן הספקתי לעושות אז אפשר למצוא בשני אלבומי פייסבוק שלי, הנה כאן וכאן.

עכשיו זה יותר קל - הטלפון החכם מצלם סבבה, וגם מעלה מיידית לאינסטגרם ולפייסבוק, ואפשר גם לבלוג, ולכן אני לוקחת על עצמי את המחויבות מחדש.
תתפלאו לגלות איך מסתכלים על העולם אחרת כשמחפשים כל הזמן משהו לצלם :)

שתהיה שנה טובה!

פרחים לשבת

כל כך הרבה זמן בלי לכתוב, באמת לא יפה מצידי.
רק מוכיח שאני באמת עובדת.
אין לי זמן לכלום מרוב שיש לי זמן :)

בקיצור, בעודי "עובדת" ומדפדפת בין דפי הפינטרסט האינסופיים, נתקלתי בתמונה הזו:

המקור שלה הוא מהאתר הזה, שהוא מהמם בלי קשר ובכל קנה מידה.
בכל אופן, זה הזכיר לי את הבגרות בביולוגיה, והסיפור הזה לגמרי נכנס לקטגורית הקאלט, אז הנה לכם.
מכיוון שלמדתי חמש יחידות ביולוגיה בתיכון, הבגרות שלי התחלקה לכמה חלקים. היה ביוטופ שעליו נבחנו בעל פה וגם קיבלנו ציון על העבודה עצמה, הייתה בחינה בכתב, והייתה מעבדה - שלמזלי לא כללה ניתוח צפרדעים אלא הגדרת צמחים. היה לנו ספר, מגדיר צמחים, שבאמצעותו היית אמור להיות מסוגל להגדיר כל צמח מצמחי ארצנו.
לימדו אותנו איך לעשות את זה, ונתנו לנו המון דוגמאות ואימונים - ולצערי אני חייבת להודות שאפילו פעם אחת לא הצלחתי להגיע לבדי לתשובה הנכונה.
כמה שבועות לפני הבחינה יצאנו לטיול בכרמל עם המורה לביולוגיה. היא בירברה ובירברה ליד כל עשב ושיח, וחבקה כל עץ רענן. כמבן שלא טרחתי להקשיב, אבל באחת העצירות נעמדנו ליד הפרח הזה, והמורה אמרה שקוראים לו "חטמית זיפנית" כי הוא נראה כמו חוטם עם שערות. זה הצחיק אותי מאוד, וכנראה שלא רק אותי כי בשבועות הבאים זה הפך לבדיחה כיתתית.

טוב, מפה לשם יום הבחינה הגיע. כולנו עומדים מחוץ למעבדה בחיל ורעדה והמורה מכניסה אחד אחד, ומושיבה ליד שולחנות, כשעל כל שולחן מונח צמח לזיהוי.
אני - שאת מרבית הבחינות עברתי בעיניים עצומות, הייתי די בטוחה שאת זו אני לא עוברת.
המורה מכניסה אותי לכיתה, ומובילה אותי לשולחן.
אני פוחדת להסתכל.
זה נדמה כמו נצח, אבל פתאום אני קולטת שעל השולחן, בתוך בקבוק ארלנמייר (בתפקיד האגרטל) ממתינה לי לא אחרת מאשר החוטמית הזיפנית.
מעולם לא שמחתי כל כך ולא הייתי גאה כל כך על הכישרון שלי להיתפס לשטויות.

כמה קל להגדיר צמח כשאתה יודע איך קוראים לו :)

בכל אופן, אם אתם עוד תקועים בתחילת הפוסט ושואלים את עצמכם מה זה לעזאזל פינטרסט - אז הנה, זה כאן. תרשמו. ותיפרדו לשלום ממעט הזמן הפנוי שעוד נותר לכם.
אתם מוזמנים לעקוב (גם) אחרי, פשוט חפשו Tal Goldrath :)