חשיבה חיובית ונדל"ן חמקמק

ובכן, אמרנו סוכות, נכון?
אז הנה הוא כאן, למרות שקצת קיוויתי שהוא לא יגיע.
אין ברירה וצריך להעלות הילוך.

אבל לפני זה, אני חייבת לכם סיפור על דירות, מחשבות וטיימינג.

בתחילת הדרך עוד חשבנו שנוכל לשפץ בקיץ. בחופש הגדול, כשאין לימודים, חשבתי שנוכל לגור משהו כמו חודש אצל ההורים שלי.
מקום יש, ורצון לארח אותנו גם יש, ואין ספק שזה היה יכול להיות מפנק ונוח.
חשבתי שזה יהיה שיפוץ מהיר וזריז, ובלי שנרגיש נוכל לחזור לבית חדש.
ובכן, כידוע, המציאות לא בדיוק זרמה עם התכניות שלי.
גם לוחות הזמנים לא בדיוק, וגם אורך השיפוץ שדימיינתי הסתבר כלא ריאלי.
אם ככה, אין ברירה, והתחלנו לחפש דיור חליפי בטבעון א בסביבתה הקרובה.
בכל זאת, שני ילדים פה עדיין בבתי ספר (רוב הזמן, כן?), חברים, חוגים והחיים עצמם..

ברגע מסויים נדמה היה שיש לנו פיתרון, בביתם של מכרים שנמצאים ברילוקיישן. בגלל שלא היה ברור לנו מתי יבשילו התנאים להתחיל בשיפוץ עצמו, לא יכולנו לדעת בדיוק מתי אנחנו צריכים את הבית ולכמה זמן, ולכן הדברים נשארו תחת הסכמה עקרונית, אבל לא סופית.

ברגע האמת, בערך לפני חודש, התחילו הקצוות להיסגר והיה ברור שאנחנו מתחילים בספטמבר (התחלה, אמצע או סוף. עוד לא ידענו).
כשרצינו לסגור את כל הפרטים מול החברים הסתבר שהיה שינוי קל בתכניות, ו... הבית לא פנוי.

בשניה הראשונה אתה נבהל נורא.
כל כך הרבה אי וודאות בפרויקט מהסוג הזה ואז משהו שכר חשבת שסגור - נפתח מחדש.
אחרי חמש דקות של היפר ונטילציה, החלטתי לנקוט בשיטת החשיבה החיובית 😃
בדיוק סיימתי סדנה מרתקת של אלון אולמן, ואחד הדברים המרכזיים שלקחתי משם (בינתיים, יש עוד הרבה) היא התובנה שאם נחשוב שאכלנו אותה ואין פיתרון, נגלה, למרבה ההפתעה, שאין פיתרון.
החלטתי לחשוב חיובי בכוח. ממש להכריח את עצמי - יש אי-כאן דירה שמתאימה לנו, ומחכה לדיירים. אנחנו רק צריכים למצוא אותה.

מחשבה זה יופי, אבל ביננו, אנחנו צריכים דירה, בטבעון, מרוהטת, פנויה מיידית, וממישהו שמוכן להשכיר לשלושה חודשים. what are the odds?

תחת ענן ורוד של חשיבה חיובית כתבתי בכל מקום אפשרי. בפייסבוק, בווטסאפ, בכל הקבוצות הרלוונטיות שאני חברה בהן ואף פעם לא כותבת בהן הודעות פרטיות. שלחתי את לחמי על פני המים, והאמנתי מכל הלב שהדירה תתגלה.
בכל מה אפיק שניסיתי, כל המאמצים עלו בתוהו ויותר מזה, אנשים כתבו לי (באהבה ומתוך רצון טוב) שלא אמצא כי זו בקשה מסובכת/מאתגרת/קשה...
ואני המשכתי לשכנע את עצמי לחשוב חיובי 💗

בין לבין, קיטרתי לאמא שלי ולאחיות שלי בווטסאפ (תכל'ס, זה מה שעושים כשמבואסים, לא?)

בנקודה הזו, היקום החליט לזמן את צירופי המיקרים שהיקום יודע לזמן.
אחותי, שהטלפון שלה לרוב לא מקבל הודעות (תחליפי כבר!) ראתה את ההודעה שלי. זה מאד לא אופייני כי כאמור הטלפון שלה מסנן, ובנוסף היא גם היתה באמצע יום עבודה.
במקרה ברגע הזה מולה ישבה מישהי, שאחותי ידעה באופן כללי שהיא עוסקת בנדל"ן. אחותי חשבה שאם יש לי בעיית נדל"ן זה יכול להיות יעיל לשאול מישהי מהתחום, ושאלה בעדינות אם אולי במקרה היא שמעה על דירה מהסוג המבוקש.
הגברת אמרה שהיא מצטערת, לא יכולה לעזור כי היא עובדת רק באיזור חיפה והקריות, אבל רגע, מה בדיוק אני מחפשת? אחותי פירטה והיא אמרה "לי יש דירה כזו, בנופית. עומדת ריקה. אין לי בעיה להשכיר לכמה זמן שהיא צריכה".

בום.

שמעתם איך היקום התיישר?

שעתיים אחרי ששיחררתי את הבקשה חסרת הסיכוי שלי לחלל, משכנעת את עצמי שזה אפשרי - כבר היתה לנו דירה, מרוהטת, פנויה, במרחק 10 דקות נסיעה מהבית, גמישה בתאריך הכניסה והפינוי, ועם בעלת בית נחמדה ממש 😍

ובכן. הדירה ברשותינו, סיימנו לנקות והתחלנו להעביר חפצים. יש לנו עוד שבוע לקפל פה הכל ולצאת.

our little home away from home

עכשיו נשאר רק הפרט הקטן של לכווץ חיים שלמים של משפחה מבית גדול, מרווח ועמוס, לדירת שלושה חדרים.
בקטנה.

ארון ריק (אילוסטרציה). אחד מתוך המון. כן ירבו...

חדר אחד, ריק, מחכה לשיפוץ
(כן, אני יודעת שהוא מהמם גם ככה. ובכל זאת)

תשליך

ביום שבו הבנתי שאני צריכה לפנות את הבית לשלושה חודשים, כמעט ויתרתי על כל הפרויקט.

לא, אי אפשר לגור בבית תוך כדי שיפוץ, ולא, זה לא יכול לקרות בחופש הגדול שבו אולי נעשה את זה כמעט בלי להרגיש.
מדובר על שלושה חודשים, בזמן לימודים ועבודה, ואנחנו חייבים לצאת - ולהשאיר בית ריק...

אני די בטוחה שלכל אחד יצא פעם לעבור דירה. אתה אורז את כל מיטלטליך, בשאיפה מוותר על חלק מהחפצים וזורק או מוסר הלאה, אורז הכל ועובר למקום חדש - ופורק הכל שם.

במקרה שלנו זה לא בדיוק ככה.
אנחנו עוברים לשלושה חודשים, לדירה קטנה ונטולת מקומות איחסון. ניקח איתנו רק את מה שחייבים.
כל השאר - צריך להיארז ולחכות במחסן עד שנשוב.

בסדר, חשבתי לעצמי, אז נארוז ונכניס למחסן. הבעיה היא שהמחסן שלנו היה מלא עד אפס מקום. שנים של איסוף כפייתי של חומרי יצירה, ציוד וחפצים - מילאו את המחסן כך שבקושי אפשר להיכנס אליו ביום רע, וביום טוב - אי אפשר למצוא בו כלום.

אז השלב הראשון היה לפנות את המחסן.

כל פיסת בד, כל חרוז וכל דף צבעוני נאספו אל המחסן הזה באהבה רבה לאורך שנים. כבר כמה פעמים סידרתי, ומעולם לא ניפרדתי מכלום. ידוע לכל שאם מישהו צריך צבע, בריסטול או חתיכת בד - אפשר פשוט להגיע אלינו ויש לנו הכל. דורות של צופיפניקים הכינו כאן צ'ופרים לחניכים, ותמיד כשצריך משהו - צריך רק להצליח להיכנס למחסן - והוא שם.
הבנתי שכעת הגיע הרגע שבו אני חייבת לשחרר.
ביום שבו מכרתי את קופסת החרוזים הראשונה - חשבתי שהשמיים יפלו, וזה כפי שניתן לנחש - לא קרה.
בדים, חוטים, ספרים וחוברות, כפתורים, סרטים ומה לא. הכל יצא לאור יום, ונמכר או נמסר באהבה.
הגעתי למסקנה ביני לבין עצמי שאם לא השתמשתי עד כה  - עדיף למסור למישהו שכן ישתמש. 
מי שעקב אחרי בפייסבוק ראה את זה קורה. פיצצתי את הפיד של כל חברי במאות פריטים. דעו לכם שאת כולם אהבתי אהבת נפש, ושיחררתי בלב שלם.

צעד קטן לפייסבוק, צעד גדול לטל

עם הזמן המחסן התחיל להתפנות, ובמקביל ערכתי רשימה של כללללל הארונות ומקומות האיחסון בבית.
החלטתי לחלק את המשימה לתתי משימות קטנות, שאפשר להשלים ב 10-15 דקות בערב, תוך כדי החיים.
כל ערב - משהו, ואם יש לי זמן וכוח - עוד משהו.
ככה השלמתי לאט לאט את מרבית הבית, בעסרתם האדיבה של שאר הדיירים...
אין לי דרך לתאר את כמויות הבגדים, החפצים והשטויות שהוצאנו מכאן.
על כל פריט  עצרתי לרגע, וחשבתי - האם אחרי שהבית יהיה משופץ ויפה, עדיין ארצה למצוא לפריט הזה מקום?
וככה נפרדנו מבגדים, מנרות ריחניים, מצלחות מטבח שרוטות, מטונות של כלי כתיבה ומצעצועים שנס ליחם.

למשל ארון בגדים (שלדעתי הכיל כמות בגדים פי שתיים מגודלו)

או אוסף של כל מוצרי הקוסמטיקה המיותרים בבית (עם ארבע נשים, כן?)

אין מילה יותר מתאימה לתיאור התהליך הזה פרט ל"תשליך". עדיין לא סיימנו ואנחנו כבר מרגישים איך כל משקל הפריטים שיצאו כאן מהבית - כאילו ירד מעל הכתפיים שלנו.
יש הגורסים שחייבים לפנות את הדברים הישנים שמכבידים עלינו כדי לפנות מקום לחדשים.
היו כאן דברים שאפילו לא ידענו שמכבידים עלינו. הם היו ארוזים וחבויים כל כך טוב מאחורי דלתות ובתוך מגירות, שביום יום לא ידענו אפילו שהם קיימים.
90% מהחפצים הללו משמחים היום אנשים אחרים שקנו אותם במחיר סימלי, או קיבלו אותם במתנה.
זה גורם לי שמחה רבה, ובעיקר - מייצר אצלינו בבית אנרגיות חדשות של התחדשות וצמיחה.

אם לא יצא לכם להיתקל עדיין, אני ממליצה בחום לקרוא קצת (או קצת יותר, למשל את הספר) של מארי קונדו "סוד הקסם היפני".
אם תחפשו אותה באינטרנט, תמצאו יפנית מוזרה שמקפלת בגדים בצורה קצת מוגזמת, אבל מאחורי הפרקטיקה של הקיפול מסתתרת גישה שבהתחלה חשבתי שהיא טיפשית - והיא ממליצה למיין את כל הפריטים בבית לפי "מה שגורם לך אושר" ומה שלא - החוצה. זה נשמע קצת מוזר (וגם העובדה שגרביים לא אוהבות להיות מגולגלות ולמען כבודן רצוי לקפל אותן...)
אבל תשמעו מאחת שקראה, וגם טרחה לקפל את כל הגרביים שלה (והן עדיין מקופלות, אחרי כמעט שנתיים!) -
אפילו אם תקחו מזה טיפה - זה המון.
אז הספר נמצא, למשל, כאן.
וכדאי לכם גם לצפות (אם עוד לא ראיתם) בסרט "מינימליזם" בנטפליקס.
אין סיכוי שתמצאו אצלי 15 פריטי מלתחה לכל החורף, אבל בהחלט חלק מהרעיונות עושים סדר בעיניים וקל יותר על הנשמה.

אז מה המצב עכשיו?
הבית כבר מתחיל להתרוקן, דברים שלא עוברים איתנו נארזו ונכנסו למחסן בארגזים ממוספרים (ומתועדים בטבלת אקסל, כמובן), ועדיין יש פה כמויות של ציוד ובלגן קבוע, שלא ברור איך נשתלט עליו.
מתי אנחנו עוברים?
בסוכות, שזה ממש לא עוד הרבה זמן.
wish us luck :)

יכול להיות שהבית שלנו הוא לא באמת "שלנו"?

כבר ראש השנה, קשה להאמין. עברנו כבר כל כך הרבה מאז פסח, כשחזרנו - ובתכלס - עוד לא עברנו כלום.

כשסיון הגיעה אלינו הביתה מיד אחרי הנסיעה, סיפרנו לה כמה אנחנו אוהבים את הבית, וכמה נמאס לנו ממנו.
כמה הוא מושלם בשבילנו, וכמה בעיות יש בו שאנחנו לא מצליחים לפתור.
הסברנו בדיוק למה כן, וגם במדוייק למה לא.
וסיון אמרה לי משהו שהיא כבר אמרה לי בעבר, בפעם הקודמת שבה היא היתה פה:
"כשאתם גרים בבית שלא אתם עיצבתם, אתם כאילו גרים בבית של ממישהו אחר".

12 שנים שאנחנו גרים בבית של מישהו אחר.
המטבח מתוכנן לפי ההרגלים של מישהי אחרת.
הרהיטים שלנו - אבל מסודרים לפי המחשבה של מי שגר כאן לפנינו.
התאורה - במקומות שבהם הבעלים הקודמים של הבית מיקמו אותה.
מה הפלא שזה לא בדיוק אנחנו?

אז מה השלב ראשון? מודד. מודד שצריך להגיע ולייצר שירטוט מדויק של הבית לפי מה שיש בשטח.
כשהתקשרתי אליו לקבוע הוא שאל מה גודל הבית, כמה קומות וכמה חדרים.
עניתי בזהירות, כי ידעתי שבטלפון זה נשמע דבר אחד, אבל כשהוא יגיע - מחכה לו פה משימה קשה.
או כמו שהוא אמר: "מי שתיכנן את הבית הזה היה קצת שיכור, לא?"

כן. טיפה.
קירות אלכסוניים, נישות מוזרות ועוד הפתעות.
המדידה לקחה שעה וחצי יותר מהצפוי, ועלתה 1,000 שקלים יותר :)
אבל התוצאה - שירטוט מדוייק של הבית, ואפשר להתחיל לעבוד.

מצ"ב קומת כניסה, ויש לנו ארבעה מפלסים...

עם השירטוטים האלו ויחד עם סיון ישבנו, ושוחחנו מחדש על כל חלל וחלל בבית. מה יש בו כעת, ומה היינו רוצים שיהיה בו בעתיד. בדימיוני ראיתי איך סיון מפעילה את כישוף העיצוב, ומייצרת עבורנו תכניות לבית חדש לגמרי, שלא נצליח להכיר בכלל אחרי השיפוץ.
בפועל - הגענו לשבת איתה על התכניות וההצעות, וגיליתי, למרבה ההפתעה, שמה שיש לי עכשיו זה לא רע בכלל.
מכיוון שהחלטנו מראש שקירות אנחנו לא שוברים (כמעט), כי חלוקת החדרים למעשה מתאימה לנו מאד, גילינו שחוץ מכמה שינויים מינוריים - זה בעצם כן הבית שלנו.
לא חייבים לשנות בכוח את מה שעובד לנו טוב, נכון?
אז אם נתעלם רגע מה"הלבשה", העיצוב והצבע - היו לי ממש כמה בקשות קטנות.
אני רוצה שהכיריים, שהיום נמצאים במקום שרואים ישירות מהסלון, יזוזו מקו החזית למקום מעט מוסתר יותר.
אני רוצה שבסלון הרהיטים יסובבו כך שלא תהיה חסימה של המרחב לכיוון הכניסה (וזה אומר להזיז את הטלויזיה, לא פשוט עם חלונות הענק שלנו על שניים מתוך שלושה קירות).
אני רוצה להחליף חדרים בין ניצן למעין (סליחה ניצן, מבטיחה שהחדר החדש יהיה קטן אבל מושלם).
ויש לי כמובן כמה דברים שאני רוצה לעשות אחרת בחדרי האמבטיה...

את כל הבקשות האלו, ואחרי עבודת שיעורי בית מאומצת של כולנו -   סיון הופכת באורך פלא לתכניות, רשימות, הנחיות ושירטוטים.
בשירטוטים זה נראה כאילו לא שינינו הרבה. אבל יש דברים שלא רואים בשרטוט...

והדבר העיקרי שלא רואים בשירטוט הז את הבלגן שלנו. החיים, אתם יודעים. ארונות מלאים, מדפים צוברי אבק, ספרים שאיש אינו קורא, ציוד ששכחנו שיש לנו. מאות אלפי פריטים שלכולם יש מקום איחסון, כשהבית מסודר הוא דווקא נראה סביר...

הבעיה, שבשביל לשפץ בית - צריך לרוקן אותו...

וכאן מתחיל האתגר האמיתי...

איך מגירה במטבח הופכת למהפך

בבוקר ההוא הוא הכין לי קפה, כרגיל. התא של הקפסולות במכונה התמלא והוא בסך הכל רצה לרוקן את התכולה לתוך שקית המיחזור.
כשהוא פתח את הדלת של הארון במטבח, וניסה לשלוף את המגירה של המיחזור החוצה - היא (שוב) יצאה מהמסילה.
"זהו! נמאס לי מהמטבח הזה!"

12 שנים אנחנו גרים בבית הזה, וכל מה שעשינו כאן היה צבע על הקירות. את המטבח גם צבעתי כבר פעם, אבל זה רק קוסמטיקה. לא עשינו כלום מעבר לזה.

ואז, כשישבנו לשתות את הקפה, הוא אמר "המטבח הזה מבאס אותי כל יום. אני רוצה לעשות מטבח חדש, שיהיה לנו כיף בו וכל המגירות ייפתחו כמו שצריך".
הגיוני, סה"כ. אנשים מחליפים מטבחים כל הזמן.
אבל אז אני אמרתי: "אם כבר מפרקים את המטבח, אז יש בעיה אחרת. הרצפה בבית הזה מרוצפת באלכסון, ואני שונאת את זה. אני רוצה ריצוף חדש. אם מורידים את המטבח, זו הזדמנות"
והוא אמר: "אבל אם רוצים לרצף צריך גם לפרק את המזנון בסלון, הוא מונח על הרצפה..."
ואני אמרתי: "ומזמן כבר רציתי שיהיה לי משרד כמו שצריך"
"והדלתות הרקובות בכל החדרים"
"והקרמיקה המיושנת בכל חדרי השירותים"
"ולמה אין לי ראש גשם במקלחת??"

ואז הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: "בחיים זה לא יקרה. אין לנו כסף ואין לנו אומץ"
והמשכנו לשתות את הקפה.


בשבת יצאנו יחד לטייל ממש ליד הבית. צילמתי איזו כנסיה באלוני אבא, וממש לידה ראיתי שלט על בית  -"למכירה".
הצצתי מעבר לגדר והבית נראה בדיוק כמו שדמיינתי פעם שבית החלומות שלי יראה. גינה מהממת, בריכה מפנקת, סטנדרט בניה גבוה... אפילו מבחוץ רואים שזה בית מושלם.

כנסיה באלוני אבא. לא בתמונה - בית (כנראה מושלם) למכירה

"הנה, כזה בית אני רוצה. פה בטוח שהמגירות לא מתפרקות במטבח".
זאב, בשביל הקטע, נכנס ל"יד 2" וחיפש את הבית. כמובן שמצאנו. כמובן שהיו שם תמונות של הבית מבפנים. כמובן שיש שם ריצוף מושלם ומטבח כפרי מהמם וחדרים מדוגמים, ומקלחת עם ראש גשם.
טוב, אז הנה חלום שלעולם לא נגשים, החלפנו מבטים מפוייסים, והלכנו להכין עוד קפה.
בזמן שהכנו קפה, ניצן לחצה על הכפתור של "פנה לבעל הנכס לקבלת פרטים נוספים" והכניסה את מספר הטלפון שלי.

שלושה ימים אחר כך אני מקבלת שיחת טלפון ממתווך."ראיתי שהתעניינתם בבית, אשמח לתת עוד פרטים"
אל תשאלו אותי מה הפרטים, הכל נשמע לי כמו "מושלם, מושלם, מושלם, מושלם, כזה אני רוצה, מושלם, 6 מיליון ש"ח"

חחחחחח

הבית שלנו שווה פחות מחצי, להערכתי.
אנחנו אוהבים את הבית שלנו, אוהבים את המיקום שלו, מרוצים מהשכונה ומהבית בכללי. הוא פשוט קצת מתפרק.

ובנקודה הזו הבנו שאין ברירה. הולכים לשפץ.
זה חשבון פשוט. אם נשקיע עשירית מההפרש בין שני הבתים, יהיה לנו את בית החלומות שלנו, כאן.

אז מה עשינו?
נסענו לתאילנד.
אמרנו אחד לשניה "טוב עכשיו נוסעים, אי אפשר לחשוב על זה עכשיו, נראה כבר כשנחזור"
אופס, כמעט.

אז עשיתי מה שכל בנאדם הגיוני היה עושה, וממש לפני שנסענו לתאילנד - התקשרתי לסיון.
על סיון עוד אכתוב הרבה, אבל קבעתי אתה פגישה בבוקר שאחרי שאנחנו נוחתים.
אין חרטות.
נחזור בחמישי - והיא אצלינו בששי, עם הג'ט לג והכל.

וככה יצאנו לדרך.
מעולם לא בנינו, מעולם לא שיפצנו.
מעולם לא העזנו לחלום על בית חלומותינו.
עד היום.

תישארו, אספר לכם איך הולך :)

שששש.... בודהה שוכב

למודי ניסיון מהרפתקאות אתמול, החלטנו להצליח היום להגיע לארמון המלך, ויהי מה.
עשינו מה שאדם סביר היה עושה במקומנו - לקחנו מונית וביקשנו ממנו להסיע אותנו לארמון. לא מטרו, לא טוקטוק, לא סירה, לא הליכה בחום המתיש. מונית ממוזגת ותודה רבה.
וככה הגענו ישירות לארמון, לבושים בבגדים צנועים (כמה חם להיות צנוע!) וחמושים במצלמה.
אל הארמון נכנסים אחרי שעוברים סקירה קפדנית של הלבוש - למרבה המזל עברנו - בזכות שרון שלבש לכבוד המאורע שארוואל פילים חינני (השאר לבשו ג'ינס).

נכנסנו. כבר סוג של הצלחה!

הארמון אכן מפואר מאד, חצר ענקית מלאה מקדשים מפוארים ומלאי פרטים קטנטנים, ואפשר היה להתרשם מהם שעות אם לא היה כל כך חם ואם לא היו שם כל כך הרבה אנשים. עיקר המאמץ שלי הושקע בלנסות לצלם זוויות שייצרו את הרושם שאנחנו שם לבד. לא קל, אבל מקבץ מהצילומים - מצ"ב.

ארמון המלך, הגרסה שנראית כאילו אנחנו לבד

בארמון יש גם מקדש מרכזי ובו שוכן בודהה האיזמרגד. מומלץ ומתואר בכל ספרי הטיולים. צריך לחלוץ נעליים ולהיכנס בתור לתוך ההיכל שבו הוא שוכן, רק כדי לגלות שקצת כמו הילד המשתין בבריסל, כשאתה ניצב מול הדבר האמיתי הוא, איך לומר, קטן.
אבל הנה, ראינו גם אותו (אסור לצלם אותו אז תצטרכו להאמין).

אחרי שהחלטנו סופית שסיימנו לתור את הארמון, עברנו משם אל הבודהה השוכב.

טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
פסל מטורף באורך 46 מטרים וגובה 15 מטר של בודהה שוכב, שאתה הולך לאורכו - כאן אין סיכוי לתפוס צילום שיבהיר את גודל המאורע, זה פשוט ענק.

לא ישן, רק נח

אה, ויש לו גם כללי התנהגות קשוחים. שימו לב:
1. אין לגעת בפסל (סבבה, נתאפק)
2. לנשים אסור לגעת בנזירים (כאילו שרציתי)
3. לנשים אסור להושיט חפצים ישירות לנזירים (ההפסד כולו שלכם)
4. אסור לעשן (קל)
5. NO PDA - אסור להפגין חיבה בציבור (כאילו שבחום הזה כשכולנו מזיעים היינו מתחבקים ומתנשקים, בואו...)

בסוף הביקור אצל בודהה (השתדלנו לא להפריע בשנ"צ) היה לנו ברור שמכאן - זה רק למלון. ראינו את פנינות התיירות של העיר, ואפשר ללכת לבריכה.
חזרנו אל המלון המפנק במונית, וממש ליד המלון ישבנו לאכול במסעדה - שזכתה אצלינו בתואר "המסעדה עם השירות הכי גרוע בתאילנד רבתי". חיכינו לאכול משהו קרוב לשעה, למרות שהיינו היחידים במסעדה (אולי בגלל זה היינו היחידים) וגם כשהאוכל כבר הגיע הוא היה די דוחה. בכל און, מפה לשם הגיעה השעה המתאימה לחזור למלון, לעלות אל הלאונג' הפתוח עם משקאות ונישנושים, ולהרגע קצת בבריכה.
את הערב האחרון שלנו בעיר העברנו, איך לא, בקניון.

אם תשאלו אותנו מה הקניון החביב עלינו (לא שגרמנו את כולם, אבל ממה שראינו) דווקא טרמינל 21 שווה את ליבנו. מערבי במידה, עם גימיק עיצובי, חנויות שאפשר להבין ממבט בחלון הראווה שלהן מה מוכרים בהן (זה לא דבר של מה בכך, תאמינו לי) והכי חשוב - שירותים מהסרטים.

כשאסלה מגיעה עם הוראות הפעלה - זה סימן טוב

וזהו. היום האחרון שלנו בבנגקוק הגיע, ואיתו סיומה של חופשה שקשה מאד לסכם.
אלו היו למעשה שלוש חופשות שהודבקו יחד. כל אחת באווירה אחרת, עם סגנון אחר ועם קצב אחר.

אנחנו, שזו הפעם הראשונה שלנו במזרח, הכנו את עצמינו להזיה, וקיבלנו אותה, לדעת כולנו.

זה היה מופלא לפרקים, וקשה לפעמים.
רוב הזמן רצינו שזה לא ייגמר, אבל מדי פעם ממש רצינו הביתה.
היה לנו הווי מצחיק, חוויות שילכו איתנו לתמיד, תמונות מטריפות (חייבת להתיישב להכין אלבום) ושעות של זמן איכות עם שניים מתוך ארבעת הילדים המופלאים שלנו (ולשתיים שלא היו איתנו, אני מכינה רשימת המלצות של אמא לטיול התרמילים שלהן)

עכשיו, כשאני כותבת את הסיכום הזה מהמחשב שלי, בבית, אני יכולה להגיד גם שזכינו לחלוק את הטיול הזה עם השותפים הטובים ביותר שיכולנו לבקש. תודה לכם - גל, יערה, שירה וליבי. קאפונקאאאאההההה :)

השמינייה הסודית :)

1 באפריל ויומולדת לנסיכה

טוב, אז כאמור, אנחנו על המעבורת לקוסמוי, ושם לשדה התעופה.
כמו שתמיד קורה בטיולים בחו"ל, רוב הזמן אתה כמעט לא שומע עברית, ואז כשאתה מגיע לשדה התעופה פתאום כולם סביבך ישראלים. אז ככה על הטיסה מקוסמוי לבנגקוק. כמה משפחות מורחבות היו איתנו על המטוס, והצליחו, בטיסה של שעה, לגרום לנו להתכווץ בכסא ולקוות שלא שמים לב שאחנו ישראלים.

בכל אופן, אחרי שעה של טיסה טורבולנטית למדי נחתנו בבנגקוק, ולקחנו מוניו למלון.
גם את המלון הזה הזמנו מבוקינג לפי תמונות וציון באתר, וקיווינו שמחכה לנו שם מלון מפנק עם בריכת אינפיניטי (ולא אינפנטיליטי, כמו שאומרים אצלינו)

או קיי, נכנסנו ללובי, נראה לא רע. ניגשנו לעשות צ'ק אין, והפקידה בקבלה אומרת: "בגלל הזמנתם את הסוויטה (חיפשנו חדר שיכיל שני מבוגרים + שני ילדים) אתם זכאים לאירוח VIP. זה אומר שיש לכם personal check in , אנא בואו אחרי ללאונג'.''  היא מובילה אותנו לעבר המעלית, ועולה איתנו הישר לקומה 25, שם היא מכניסה אותנו ללאונג' של המלון ופקיד מהודר מסדר עבורנו את הצ'ק אין בזמן שאנחנו ממתינים מול הנוף המטורף, ונהנים מכיבוד קל.

בנוסף, היא אומרת, הלאונג' פתוח עבורכם לאורך כל השהיה. שתיה חמה וקרה ונישנושים לאורך כל היום, ואחרי 17:00 אם תעלו יש אוכל ושתיה חריפה.
אז אמנם היתה להם תקלה קטנה, והם לא שמו לב שצריך להכין שתי מיטות נוספות לילדים, אבל לא היה לנו אכפת להמתין כמה שצריך שם, בלאונג' של קומה 25.

מחכים. קחו את הזמן...

לפנות ערב יצאנו לתור את הקניונים המומלצים בסביבה. כבר המון זמן אנחנו בכפרים והאיים, ואי אפשר להכחיש את העובדה שחשנו צורך בציוויליזציה. אז הלכנו ל MBK הידוע, ואני חייבת לציין שהוא ממש לא לטעמי. שוק הזוי במסווה של קניון. הצלחתי לקנות שם גומיות לשיער לחיזוק הצמות של הבנו (שסגורות כרגע עם נייר כסף וחרוזים) ולשלם עליהם מחיר מופקע של 50 שקלים. רגע של ליקוי מאורות.

מהר מאד הבנתי שזה לא בשבילי אז יצאנו וחצינו את הכביש לקניון השכן, קצת יותר מערבי אבל גם כאן הקארמה לא היתה משהו. לפחות אכלנו מקדונלדס אחרי תקופה ארוכה של מאכלים שונים ומשונים - מעין סוף סוף שבעה.

חזרנו למלון, אכן מפנק עד מאד, וישנו לילה מעולה, מתוך כוונה לקום בבוקר וללכת לראות את ארמון המלך ושאר לוקיישנים בעיר.
בבוקר ירדנו לאכול ארוחת בוקר, למה שהוא אולי מזנון ארוחת הבוקר המטורף ביותר שראיתי (ואכלתי) אי פעם. זה היה לא קל להחליט שסיימנו ולקום מהשולחן.
כשחזרנו לחדר היה תלוי לנו על הדלת עיתון בוקר, וסתם בשביל הקטע הסתכלנו מה בכותרות. כך גילינו שבדיוק היום יש לנסיכת תיאלנד יום הולדת. נכון משמח צחקנו ואמרנו שנלך לארמון לשיר לה יום הולדת שמח.

מזל טוב, נסיכה :)

אל הארמון נוסעים במטרו, ומשם יש די הרבה הליכה, לפי מה שהבנו.

במטרו, אגב, נוסעים עם ז'יטונים

יצאנו מהמטרו ובזמן שאנחנו מנסים להבין איה אנחנו ולאן אנחנו צריכים ללכת, ניגש אלינו זקן חביב ושאל אם אנחנו צריכים עזרה, ולאן אנחנו רוצים ללכת. עוד אנחנו מסתכלים סביב והיא הסביר לנו שיש היום אירוע בארמון (יום הולדת, כבר אמרנו) ולכן מתחם הארמון סגור ויפתח רק בצהרים. כדאי לנו לבחור אחת משתי דרכים - או ללכת ברגל - עניין של 40 דקות או לקחת תוקתוק שיוביל אותנו לסירה ואיתה ניסע לארמון. במחשבה מהירה החלטנו שאולי ללכת ברגל בחום הזה זה לא רעיון כל כך טוב, ובסדר, ניקח תוקתוק. מיד הופיעו שני תוקתוקים והסכימו לקחת אותנו בתמורה ל 20 באט (שזה שני שקל בערך).
בשלב הזה עוד לא חשדנו, ועלינו על התוקתוקים שמחים וצוהלים על מזלינו הטוב, שמנע מאיתנו ללכת בחום הקופח לארמון הסגור.

כשהתוקתוקים הגיעו לחצר אחורית הזויה של מתחם דייגים זה התחיל להיראות קצת חשוד, והנהגים הובילו אותנו מאחורה לאיש נחמד מאד, שהציע לנו שיט של שעה וחצי בסירה שיסתיים בארמון המלך, כמו שרצינו, תמורת 4000 באט.
בשלב הזה כבר הבנו שנעקצנו, ואנחנו באיזו חצר אחורית של מקום לא ידוע והרבה ברירות אין לנו. מה שנשאר זה להתמקח על המחיר, ולהנות מהשאר.

וזה מה שעשינו.

הסירה הורידה אותנו ברציף שליד הארמון שהיו בו כמות יפנים שלא היתה מביישת את יפן מיליוני אנשים הולכים בנחילים הומי אדם, כולם עם מסכות על הפנים, הולכים אחרי מדריך עם אנטנה. כמו שאפשר לנחש, לא סגור ולא נעליים. כשניסינו להיכנס לארמון, הסתבר שלא התלבשנו מתאים. מכנסי שלושת-רבעי זה לא מספיק. אסור שיראו רגליים בגלל. זה אומר שחצי מאיתנו, שבאו עם מכנסיים עד הברכיים ואין להם משהו להתכסות בו, נשארים בחוץ.

אז חצי נכנסנו, בינות לכל היפנים, הלכנו קצת לאורך המדשאה ואז הבנו שהגענו לקופה וצריך לקבל החלטה - כן או לא. החלטנו לוותר וחזרנו החוצה.

בשורה התחתונה, גם היום הזה הסתיים בקניון, הפעם מערבי יותר וכייפי ממש. כשחזרנו למלון עוד הלכנו לבריכה, לסיכומו של יום ארוך ומאתגר.

צילומים של קניון - נוף עם םזגן

זאב ושרון אפילו הלכו לחדר כושר, ורצו חמישה קילומטר. בקיצור, את היומית שלנו עשינו. נמשיך מחר. 

בא לי בית מלון בקופנגן

איך נתאר את קופנגן?
כדי להגיע מקוסמוי לקופנגן צריך לקחת מעבורת. אל המעבורת צריך להגיע במונית טנדר פתוחה, עם כל התיקים והמזוודות. לקנות כרטיסים, לחכות בחוץ מתחת לעץ שמדי פעם נופלים ממנו פירות די גדולים, ואז, כשהכרוז מודיע, עולים למעבורת.

לא מספיק שצפוף, יש כאלו שבאו עם חד קרן מנופח!

כמה מאות אנשים, להערכתי, נדחסים לתוך מעבורת שיש לה כמה  סיפונים, ובעיקר - מזגן שלא עובד.
12 וחצי בצהרים, חום ולחות של דרום תאילנד, ובקושי מקום ישיבה יש בנמצא. מזל שמדובר בנסיעה של כחצי שעה. הגענו סחוטים, תרתי משמע, להסעה של המלון - שהיא, כמו שניתן לתאר - טנדר פתוח עם כל התיקים והמזוודות.

קשה לתאר במדויק את ההבדל בין קוסמוי לקופנגן. אני חושבת שלפחות בתחושה שלי, אם בקוסמוי יש  אנרגיה של בילויים, בקופנגן - או לפחות בזו שאנחנו חווינו - יש אנרגיה של, ובכן - של חוסר אנרגיה. בעיקר של שאנטי.
המלון שלנו נמצא בצד הצפון מערבי של האי ובכל הנסיעה לשם כל מה שראינו זה כפרים עם דוכנים, ואנשים על אופנועים. כולם על אופנועים.

בגדול, התחושה שלי היא שכל האי מלא אנשים שנטשו את החולצה המכופתרת ונעלי העקב לטובת שארוואל ומשהו קטן לעשן.
צעירים, מבוגרים, משפחות, זוגות - כולם יושבים בבית קפה, או מסעדה  או על הטוסטוס לאנשהו.
בכל אופן הגענו למלון, מיוזעים ומותשים, והתקבלנו במיץ קר ומגבות לחות מהמקרר.
הובילו אותנו לחדרים שלנו - ששוב, בתמונות נראו מבטיחים - אבל לא ממש ידענו למה לצפות - ליתר דיוק - חששנו לצפות.
והנה - הפתעה נעימה!  חדרים חדשים, מעוצבים ומצוחצחים - מרווחים ובעיקר - ממזוגים למשעי.

הגענו - וישר לבריכה, כמובן. לפחות הפעם הכל פחות או יותר במפלס אחד - וכל העניין נראה קצת כמו קיבוץ עם שבילים בין הבתים.
במלון יש מסעדה, ובמסעדה עובד סבא תאילנדי שלא נראה שמבין מילה אנגלית, או לפחות לא מדבר באנגלית. מכיוון שכבר היה צהרים וכוח לצאת לחפש אוכל לא היה לנו - התיישבנו אצלו במסעדה - הזמנו משהו לאכול - עניין של 40 דקות בערך עד שהגיעו המנות. הוחלט שמעתה נאכל בחוץ - וכמו שהסבירו לנו - הולכים ישר בכביש שיוצא מהמלון - ומגיעים לכפר.
את ההחלטה שלנו לאכול בחוץ חיזקה העובדה שכמה דקות אחר כך, הסתבר שיש לנו סתימה בשירותים בחדר. ביקשתי עזרה מהבנות בקבלה, ומי בא עם הפומפה?  הסבא מהמסעדה. האטרקטיביות של הבישולים שלו הלכה ופחתה מרגע לרגע...

לגבי ההליכה לכפר - אכן, הולכים ישר, וגם לא מדובר בהליכה ארוכה מדי אבל שני דברים שכחו להזכיר -
1. הטמפרטורה והלחות
2. הדרך עוברת דרך מקדש של נזירים, שמסתובבים על הכביש כל היום (ומסתבר שגם בלילה) ומשננים פסוקים (אין לי מושג מאיזה ספר)

מבחר תמונות מהדרך מהמלון לכפר

בכל אופן, באווירה הזו אנחנו שוהים שלושה ימים, נכנסים לאט לאט לקצב של האי (כאמור - איטי מאד).
 בודקים את החופים, טובלים קצת בבריכה, לפעמים אפילו בוחרים להישאר בחדר. חופש.
הצלחנו במשימה המשעותית היחידה שהיתה לנו - וזה למצוא לבנות מקום לקליעת צמות בכל הראש. כל השאר זה בונוס. למעשה היה שם בונוס גדול - פגשנו חזירה ענקית (שאחר כל הסתבר שקוראים לה דוקדיק, והיא סלב מקומי בפני עצמה).

חוף, צמות ודוקדיק.

עוד משהו שעשינו זה לבקר במתחם הצ'אלנג' שהוא סוג של ווייפ אאוט, והילדים היו מרוצים מאד.

מבחינת אוכל - יש פה רק מסעדות מקומית - וזה אומר לאתגר את מאותגרי האוכל שבינינו. מצאנו אחת על הרחוב הראשי של הכפר - שהייתה יחסית יותר מסודרת מדוכנים הקטנים המפוזרים - קוראים לה good time, ושם אכלנו - פעמיים - כולל בליל הסדר, ארוחה "חגיגית".
לסיום שלושה ימים באי - מגיעה האטרקציה המרכזית (והיחידה מבחינתנו) מסיבת הפול מון. כשהזמנו את החופשה ותכננו את המסלול, לא לקחנו בחשבון את נושא המסיבה. אחרי שסגרנו טיסות ומלונות נכנסנו לקרוא  קצת על התכנון  - וגילינו שבערב האחרון שלנו כאן - מתקיימת המסיבה החודשית. ואם כבר הבנאדם מגיע לחופשה בקופנגן ויש מסיבה - מה לא נלך?
אז הנה הערב הגיע - אפילו נחנו בצהרים כדי שיהיה לנו כוח לחגוג.
התארגנו והזמנו הסעה במחיר מופקע מהמלון עד למסיבה, שמתקיימת בשפיץ הדרומי של האי.
יצאנו בטנדר - 10 אנשים (אנחנו ועוד זוג שנדחס איתנו לטנדר). המונית התחילה לנסוע, ואחרי משהו כמו רבע שעה נעצרה והנהג הסביר לנו באנגלית שבורה שאנחנו מחליפים מונית - עוברים לרכב אחר. לא ברור למה ומה בדיוק קרה. מכיוון שאין את מי לשאול לא שאלנו שאלות, ועלינו על המונית השניה, שהמשיכה בנסיעה דרומה, ואז עצרה לתדלק. עם כולנו בתוכה.
אחרי נסיעה של משהו כמו חצי שעה הגענו לאזור המסיבה.
קודם כל, כבר בדרך לשם הבנו שאנחנו כבר שלושה ימים תקועים בצפון האי כשכל החיים של האי כנראה מתרכזים בחלק הדרומי שלו.
אז מה הולך במסיבה? קודם כל, כל האזור שמוביל לחוף הים, שבו מתקיימת המסיבה - הוא סוג של חימום והכנה לקראת מה שעוד מעט יגיע. כל הרחוב מלא בעמדות לציורי גוף בצבעים שזוהרים באור UV, החל מכאלו שמציירים עליך לפי קטלוג של ציורים, ועד עמדות עם צבעים ומיכחולים של "עשה זאת בעצמך" ו"קשקש על חברך".
חוץ מזה, מוכרים לאורך הרחוב ערכות השתכרות לחוגג הלא נוהג - דלי (פלסטיק, כזה של משחקים בחול) ובתוכו פחית משקה כלשהו, ובקבוק של משקה חריף. אני לא מבינה בזה כלום אבל כנראה שמדובר בשילובים מקובלים, כשהרעיון הוא לשפוך את המשקאות יחד לדלי, ולשתות ישירות ממנו (עם קש, מצורף לערכה). למעשה כל הערב כולם מסתובבים על החוף עם דלי ביד.
אחרי שגמרת להצטבע, לתדלק, ולקנות מיני זוהרים - אתה מגיע סוף סוף לכניסה למסיבה. משלם ומצטייד בצמיד, וקדימה - לחגיגה. עמדות דיג'יי שונות לאורך החוף, דוכני אוכל (לא להיט), תידלוק משקאות למי שנגמר הדלי, כתובות אש ועוד מיני תאורה, בעיקר UV. על החוף אלפי אנשים ברמות שונות של הכרה, וכמובן ריח חזק של מיני עישונים..
אנחנו היינו שם רק עד 11 בערך (ילדים, וזה...)
לא בדיוק הבילוי הקלאסי שלנו - אבל בהחלט חוויה של פעם בחיים!

הדרך חזור היתה עוד יותר הזויה מהדרך הלוך. תפסנו שם מונית, סגרנו מחיר, נסענו באוטו דחוס כמו הגיהינום. שוב נעצרנו באמצע הדרך והעבירו אותנו למונית אחרת. הנהג, מסתבר, לא בדיוק ידע לאן אנחנו נובעים ואיפה נמצא המלון שלנו, ומצאנו את עצמינו בחצות הלילה מנווטים את הדרך למלון עם נהג שלא יודע לאן לנסוע, וכמובן, איך לא, לא מבין אנגלית.

בדרך נס הגענו, והלכנו לישון כי למחרת כבר היינו צריכים לצאת ממש מוקדם בבוקר למעבורת, מחכה לנו טיסה מקוסמוי לבנגקוק.
בבוקר כשהגענו לרציף של המעבורת, היו שם המון חבר'ה זרוקים שהגיעו ישר מהמסיבה, צבועים בגואש זוהר, שפוכים ומלאים בחול, כפי שניתן לצפות.
וזהו. זו היתה חויית האיים שלנו אנחנו נוסעים מכאן אל העיר הגדולה, למערכה השלישית של החופשה שלנו.