מעל ארבעה חודשים של אלם. השארתי אתכם תקועים בערבות איטליה ואף אחד לא אומר מילה. כנראה היה לכם שם טוב :)
ארבעה חודשים שבהם לא כתבתי, הייתי טרודה, ועסוקה, ומרגישה לא יצירתית בעליל.
בהתחלה התייסרתי, ואחר כך החלטתי שאם אין לי משהו חשוב לכתוב - יותר טוב לשתוק.
אז שתקתי (רק כאן, בעולם האמיתי אני עושה הרבה רעש...)
אבל אין כמו סיפור טוב כדי להחזיר אותי, בכוחות מחודשים, רגע לפני המלחמה ולפני ראש השנה (מה יגיע קודם?)
זוכרים שפעם, לפני המון זמן, סיפרתי לכם על הפציעה ההזויה ביותר?
אז יש לה מתחרה.
הזויה לא פחות, מצחיקה לא פחות, עונתית לא פחות.
ומעשה שהיה כך היה -
כידוע, מאז איטליה הספקנו די הרבה דברים, בינהם לגייס את ביתנו הבכורה. החיילת משרתת אי שם 15 דקות מהבית בבסיס של חיל האויר. אושר גדול (במיוחד בימי מתח בטחוני).
בקיצור, ברוב קרביותה, חזרה החיילת בצהרי יום א' מטיול (תרבות יום א' קוראים לזה), וניגשה לשבת עם חברותיה ליחידה על הדשא בבסיס.
למרבה האימה, באמצע הדשא ניצב לו עץ דקל ננסי.
הנה הוא כאן, בתמונה:
בקיצור, התקרבה הגברת לחברותיה שישבו בצל העץ, ולא שמה לב לקוצים האימתניים.
ארבעה חודשים שבהם לא כתבתי, הייתי טרודה, ועסוקה, ומרגישה לא יצירתית בעליל.
בהתחלה התייסרתי, ואחר כך החלטתי שאם אין לי משהו חשוב לכתוב - יותר טוב לשתוק.
אז שתקתי (רק כאן, בעולם האמיתי אני עושה הרבה רעש...)
אבל אין כמו סיפור טוב כדי להחזיר אותי, בכוחות מחודשים, רגע לפני המלחמה ולפני ראש השנה (מה יגיע קודם?)
זוכרים שפעם, לפני המון זמן, סיפרתי לכם על הפציעה ההזויה ביותר?
אז יש לה מתחרה.
הזויה לא פחות, מצחיקה לא פחות, עונתית לא פחות.
ומעשה שהיה כך היה -
כידוע, מאז איטליה הספקנו די הרבה דברים, בינהם לגייס את ביתנו הבכורה. החיילת משרתת אי שם 15 דקות מהבית בבסיס של חיל האויר. אושר גדול (במיוחד בימי מתח בטחוני).
בקיצור, ברוב קרביותה, חזרה החיילת בצהרי יום א' מטיול (תרבות יום א' קוראים לזה), וניגשה לשבת עם חברותיה ליחידה על הדשא בבסיס.
למרבה האימה, באמצע הדשא ניצב לו עץ דקל ננסי.
הנה הוא כאן, בתמונה:
 |
| נראה תמים, נכון? (צילום: דובר צה"ל. סתאאם. ניצן גולדרט) |
מה שקרה ברגע הבא הוא שהיא פשוט השתפדה על הלולב.
אני מצטערת. אין דרך לתאר את זה.
הקוץ של העץ עבר דרך המדים, דרך הגופיה, ופשוט נתקע לה בבטן.
אני יכולה רק לדמיין את מה שקרה בהמשך, ולנסות לתאר לכם את זה אבל אני בטוחה שתוכלו לדמיין בעצמכם. ווליום גבוה, היסטריה גמורה ודם. הרבה דם.
ומה עושים בצה"ל כשחיילת נפצעת? יאללה, למרפאה.
שלושה חובשים ושתי רופאות בחנו מקרוב את הפצע (חייבים לבדוק מקרוב, הפצע די קטן...). החליטו שלא נשארו בפנים שאריות לולב וכנראה שהילדה תחיה. חבשו אותה בחבישה שלא היתה מביישת דקור ביציאה ממועדון לילה חשוך, ושלחו אותה לנוח בחדר.
מרוב לחץ ופאניקה - היא לא הרגישה כל כך טוב, והיתה קצת חיוורת. אז מה עושים? ברור! מתקשרים לאמא.
המפקד הודיע לי שהלילה היא ישנה בבית. מה שבטוח בטוח.
למחרת בבוקר החזרתי אותה לבסיס, חבולה וחבושה, והיא שוב לא הרגישה כל כך טוב, אז המפקד הודיע לה שמעתה היא תלך לשבת במרפאה עד ש... ניחשתם נכון. אמא שלה תבוא לאסוף אותה :)
טוב. בסוף היא חזרה אוטובוס ואבא לקח אותה למרפאה אזרחית אחר הצהרים. שם עוד רופא הודיע לה שכנראה כל האיברים הפנימיים שלה עדיין שלמים ומושלמים, אבל בטח חטפה איזה וירוס שעושה לה כאבי בטן וראש.
נתן לה פתק, והחזיר אותה לרשות צה"ל, עד להודעה חדשה.
כל כך הרבה אני יכולה לכתוב כאן על חוסר האחריות שבגידול צמחי פרא בתוך בסיס צבאי,
על הקלות הבלתי נסבלת שבה עצים תוקפים חיילות ואין דין ואין דיין,
ועל העברת האחריות להורים ברגע של חולשה,
אבל במקום זה, אני פשוט אאחל לכולם שנה טובה והרבה בריאות, ו....
הזהרו מלולבים :)
