הלילה, לפני 17 שנים, הפכתי לאמא.
תאריך הלידה המשוער שלי היה 18.8, אבל ילדתי רק ב 23.8. אלו היו חמשת הימים הארוכים ביותר בחיי, לדעתי (או לפחות עד שהגיעה מספר 4 ועקפה את כולם בסיבוב...) .
אין לי כוונה לחזור בנוסטלגיה לסיפור הלידה שלי, אני לא מתגעגעת ולא משתוקקת לנצור כל רגע ממנו בליבי. היה מה שהיה, לקח כמה שלקח, וזהו. פתאום היתה לי תינוקת.
למרות מה שנוטים לחשוב, והמיתוס שהצלחתי לבנות עם השנים - אני חייבת למען הצדק והדורות הבאים להוציא אל האור את השתלשלות העיניינים האמיתית של היום הראשון שלנו בבית.
בסוף אוגוסט, כמו בסוף אוגוסט, היה חם בטירוף. נסענו הביתה מבית החולים בטאלבוט הורייזן לא ממוזגת, ולמרות שאמרו לי שתינוקת יונקת לא צריכה לשתות, אמא שלי שלחה מהבית בקבוק קטן עם מים רתוחים כי חם, כל כך חם...
כל הדרך היא צרחה. אוי, כמה חסרי ניסיון וחסרי אונים היינו...
פחדתי פחד מוות לתת לה מים - אולי זה אסור, ובסוף נשברתי ונתתי לה את הבקבוק תוך כדי נסיעה. היא ינקה בעוז - אבל ראיתי שכמעט כלום לא יוצא. מפלס המים (וגם מפלס הצרחות) נותרו אותו הדבר. רק כשהגענו הביתה, הסתבר שאמא שלי, מתוך שאיפה לשמור על הגיינה מקסימלית, סגרה את הבקבוק עם מכסה הפלסטיק העגול הקטן שמונח מתחת לפטמה...
טוב, בבית, כבר שעות צהרים מאוחרות, נתתי לה לינוק וזה הרדים אותה לשעתיים בערך. היא קמה בחמש וחצי, והתחילה לצרוח.
ציצי לא עזר, גרעפס לא יצא, הבקבוק עם המים (ובלי הפקק הקטן) לא היה אטרקטיבי, וממש, אבל ממש לא הבנתי למה היא כועסת כל כך, ומה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו. אז חיכיתי לאמא שלי.
היא באה בשבע, הצווחות הובילו אותה ישר אלינו.
שאלה את כל השאלות - אכלה? גרעפס? טיטול?
מה?
טיטול?
שכחתי לגמרי שיש לתינוקת הזו גם יציאה, ולא רק כניסה!
עם אותו הטיטול מהבוקר, אתם יכולים רק לדמיין כמה עלובה הרגשתי...
טוב, זה היה היום הראשון שלה בבית.
היא בת 17 היום, כבר מחליפה לעצמה טיטול לבד :)
אני אוהבת אותך, ילדה מופלאה שלי. גידלת אותי בתור אמא, אולי אפילו יותר משאני גידלתי אותך..
יום הולדת שמח לך, ורק אושר - תמיד!
אמא
תאריך הלידה המשוער שלי היה 18.8, אבל ילדתי רק ב 23.8. אלו היו חמשת הימים הארוכים ביותר בחיי, לדעתי (או לפחות עד שהגיעה מספר 4 ועקפה את כולם בסיבוב...) .
אין לי כוונה לחזור בנוסטלגיה לסיפור הלידה שלי, אני לא מתגעגעת ולא משתוקקת לנצור כל רגע ממנו בליבי. היה מה שהיה, לקח כמה שלקח, וזהו. פתאום היתה לי תינוקת.
למרות מה שנוטים לחשוב, והמיתוס שהצלחתי לבנות עם השנים - אני חייבת למען הצדק והדורות הבאים להוציא אל האור את השתלשלות העיניינים האמיתית של היום הראשון שלנו בבית.
בסוף אוגוסט, כמו בסוף אוגוסט, היה חם בטירוף. נסענו הביתה מבית החולים בטאלבוט הורייזן לא ממוזגת, ולמרות שאמרו לי שתינוקת יונקת לא צריכה לשתות, אמא שלי שלחה מהבית בקבוק קטן עם מים רתוחים כי חם, כל כך חם...
כל הדרך היא צרחה. אוי, כמה חסרי ניסיון וחסרי אונים היינו...
פחדתי פחד מוות לתת לה מים - אולי זה אסור, ובסוף נשברתי ונתתי לה את הבקבוק תוך כדי נסיעה. היא ינקה בעוז - אבל ראיתי שכמעט כלום לא יוצא. מפלס המים (וגם מפלס הצרחות) נותרו אותו הדבר. רק כשהגענו הביתה, הסתבר שאמא שלי, מתוך שאיפה לשמור על הגיינה מקסימלית, סגרה את הבקבוק עם מכסה הפלסטיק העגול הקטן שמונח מתחת לפטמה...
טוב, בבית, כבר שעות צהרים מאוחרות, נתתי לה לינוק וזה הרדים אותה לשעתיים בערך. היא קמה בחמש וחצי, והתחילה לצרוח.
ציצי לא עזר, גרעפס לא יצא, הבקבוק עם המים (ובלי הפקק הקטן) לא היה אטרקטיבי, וממש, אבל ממש לא הבנתי למה היא כועסת כל כך, ומה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו. אז חיכיתי לאמא שלי.
היא באה בשבע, הצווחות הובילו אותה ישר אלינו.
שאלה את כל השאלות - אכלה? גרעפס? טיטול?
מה?
טיטול?
שכחתי לגמרי שיש לתינוקת הזו גם יציאה, ולא רק כניסה!
עם אותו הטיטול מהבוקר, אתם יכולים רק לדמיין כמה עלובה הרגשתי...
טוב, זה היה היום הראשון שלה בבית.
היא בת 17 היום, כבר מחליפה לעצמה טיטול לבד :)
אני אוהבת אותך, ילדה מופלאה שלי. גידלת אותי בתור אמא, אולי אפילו יותר משאני גידלתי אותך..
יום הולדת שמח לך, ורק אושר - תמיד!
אמא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה