פעם, לפני היות החופש הגדול, היתה פה שגרה. אני אוהבת שגרה.
הקטנים הלכו לישון בסביבות 21:00, הגדולות התפזרו מרצונן לחדרים (ולמחשבים) בסביבות 22:30, והשקט שרר בקומת הקרקע. יכולתי לגלוש במחשב, יכולתי לראות טלוויזיה, פעם נדמה לי שאפילו קראתי ספר. אלו היו שברירי היממה שלי. רק שלי. בעצם לפעמים גם יצא לנו לשוחח בלי שכל רגע מישהו יתערב. שלנו.
עכשיו, כשהחופש כאן והשעון הביולוגי של היקום השתבש, איבדנו את החלק שלנו ביממה. בשעה 6:30 בבוקר הקטנה קמה – כרגיל, ביחד איתנו לעבודה. כל שאר בני הבית ממשיכים לישון בזמן שאנחנו עוזבים לעמל יומנו (והיא לקייטנה).
שעות הפעילות של הבית עברו בערך 6 שעות קדימה, מה שאומר שאין ערב, אין לילה, אין לפנות בוקר - ובגדול – איבדתי את השעה שלי.
מרתונים של סרטים אמריקאים לבני הנעורים ושידורי פרקים חוזרים של "חברים" ממלאים את קומת המגורים שלנו כמעט בכל שעות היממה (לפחות בשעות שבהן אנחנו בבית כדי לשמוע). דיבובים אינסופיים של ערוצי הילדים, חברים ושיחות טלפון וסקייפ – פחות או יותר עד אור הבוקר. בקיץ שעבר צפו פה בעיקר בטלנובלות בספרדית, אז אני חושבת שלפחות בזה המצב השתפר, ועדיין...
הראשון בספטמבר – אני בוהה לעברך בערגה.
ביום שלפני יהיה פה שקט. בשעה 22:30 לפחות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה